"יקימך ה' לו לעם קדוש" – (כח ט)
פרשת כי תבוא ידועה ומפורסמת בשני נושאים עיקריים שמופיעים בה, היא מתחילה במצוות ביכורים הכוללת גם פירוט של יציאת מצרים והפסוקים שעליהם מושתת ההגדה של פסח, והחלק המרכזי השני הוא הקללות של משנה תורה.
אבל האמת שבין לבין, אנחנו רואים כמה וכמה פסוקים שבהן הקב"ה מפגין את החיבה שלו לעם ישראל. "את ד' האמרת… וה' האמירך", יש את הברכות הנפלאות של "ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה", וכו', 'לתתך עליון על כל הגויים', 'ולהיותך עם קדוש', 'היום הזה נהיית לעם', 'ונתנך ה' אלוקיך עליון על כל גויי הארץ', וכן 'יקימך ה' לו לעם קדוש', ועוד.
רק לאחר מכן מגיעות הקללות הנוראות, אם חלילה וחס לא נשמע בקול ה' ולא נשמור את מצוותיו, ולבסוף אומר משה רבינו לבני ישראל "אתם ניצבים היום לפני ה' אלוקיכם", ורש"י הקדוש מסביר שם בתחילת פרשת ניצבים, שהקללות הן בעיקר כדי להפחיד ולהרתיע, ואם נסתפק בשמיעתן כדי שלא לחטוא, הן לא יתקיימו בפועל וממילא אין לנו סיבה לחשוש מהן.
האמת שיש כאן לימוד גדול עבורנו. התורה באה באזהרות חמורות מאוד, אוי ואבוי למי שלא ישמע בקול הבורא ולא ישמור את מצוותיו, התוצאה כל כך חמורה עד שאפילו בקריאת התורה אנחנו אומרים את זה בקול נמוך כידוע, זה לא משהו שאנחנו רוצים לומר אותו בקול.
אבל כל האזהרות החמורות האלו מגיעות רק אחרי שורה ארוכה של בסרכות ושל חיזוקים ושל גילויי אהבה מופלאים שהקב"ה מפזר עלינו בלי סוף, כמו שציינו כאן את חלקם.
לפעמים היצר הרע מטעה אותנו לחשוב ש'שמאל דוחה' זאת שיטה טובה, ו'ימין מקרבת' זו עוד שיטה טובה, וכל אחד בוחר מה מתאים לו לפי הזמן, אבל זאת טעות. האמת היא "שמאל דוחה' זאת בכלל לא שיטת חינוך, רק כשהיא באה אחרי 'ימין מקרבת' וכשאחריה יש שוב 'ימין מקרבת', אז יש ל'שמאל דוחה' תועלת כלשהי, כשאנחנו יודעים שהימין, החלק החזק והדומיננטי הוא הקירוב, והחלק של הענישה והריחוק הוא החלק הנספח שנועד רק להציב גבולות, ולא להיות עיקרי ומרכזי.
"זיידי (סבא) מה שלומך?
לפני זמן לא רב השתתפתי בשמחת החתונה שערך אחד מידידי לבנו, ומאחר ואנו חברים באותה קהילה, הכרתי את רוב המשתתפים בשמחה.
לפתע צדו עיני מחזה לא שגרתי, אני רואה אברך צעיר ונמרץ נכנס לאולם, ומיד פונה לעבר יהודי מבוגר שישב בקרבתי, הוא בא אליו בכזאת שמחה מתפרצת: "זיידי (סבא) מה שלומך? מה נשמע? איך אתה מרגיש? אתה לא יודע כמה אני שמח לראות אותך!".
היהודי המבוגר מגיב בהתאם, ומשיב לו באותה שמחה: "ברוך ה', אני מרגיש מצוין, ואני רואה שגם אתה מרגיש טוב, תמיד נחמד לראות אותך, אתה תמיד שמח ומחייך! איזה יופי!".
הצעיר לוחץ אתך ידו בחמימות ומספר לו שהוא עוקב אחרי המאמרים התורניים שהוא מפרסם בעלון תורני כלשהו: "זיידי, שתדע לך שאני מקבל המון המון חיזוק מהמאמרים שלך, כאלו ווארטים חזקים ונפלאים, מוראדיג!!!".
היה זה מחזה מקסים, באמת, לא רואים הרבה כאלו מפגשים חמים ומלאי אהבה בין סבא לנכד… אבל משהו אחד הציק לי מאוד כשראיתי את זה, ולא ידעתי לשים את האצבע. מה לא בסדר בפגישה זאת בין השניים? הרגשתי שזה לא מסתדר לי…
ואז נזכרתי… רגע רגע, האברך הזה הוא בכלל לא נכד של אותו יהודי מבוגר. אני הרי מכיר את המשפחה ואני מכיר את שני הסבים שלו, גם מצד האב וגם מצד האם, והזקן הזה הוא לא אחד מהם!
ניסיתי לחשב ביני ובין עצמי, רגע רגע, אולי הוא סבא של אשתו? אבל לא, אני מכיר גם את חמיו של אותו אברך צעיר, ואת הסבים משני הצדדים גם שם. "עמרם", אמרתי לעצמי, "שים לב! אתה לא מדמיין. ראית פה 'נכד' מתנפל על 'סבא שלו' בכזאת התלהבות, ואם לא תהיה כאן איזו התפתחות דרמטית בעלילה שתחשוף בפני שהוא התגלה כילד מאומץ, האיש הזה אינו הסבא שלו! אז מה פשר המחזה המרנין הזה שזכיתי לראות???".
התחלתי לחפש בין קהל הבאים את אותו אברך צעיר, תפסתי אותו ומשכתי אותו הצידה. "תגיד", אמרתי לו, "האיש הזה הוא סבא שלך?".
האברך לא הבין: "מה??? על מי אתה מדבר?".
הצבעתי על אותו יהודי, ואמרתי לו: "הוא, לפני רגע קראת לו 'זיידי'. הוא סבא שלך???".
מה פתאום סבא שלי
הוא חייך חיוך רחב ואמר "לא! מה פתאום סבא שלי. אתה הרי מכיר את הסבים שלי. אני קורא לו ככה כי זה עושה לו טוב! הוא נהנה מזה למרות שיש לו בלי עין הרע נכדים בשפע, הוא מקבל באהבה ובחיבה את זה שאני גם מכנה אותו בשם זה!".
בשלב זה הוא סיפר לי שהוא מתפלל בבית כנסת של קהילה מסוימת ששם יש יהודי מבוגר שחצי מבני הקהילה הם נכדים שלו, וקוראים לו 'זיידי', והכינוי הזה תפס כל כך חזק, עד שגם אנשים אחרים בבית כנסת קוראים לו ככה, והוא מקבל את זה בצורה מאוד טובה, כך שהוא החליט לנסות את זה על כמה אנשים מבוגרים וראה שזה עובד נהדר.
החלק היותר רחב של הסיפור מבחינתי הוא שהאברך הצעיר הזה הבין מה המפתח לחיים מאושרים. הוא מפזר סביבותיו אהבה בלי לצפות לקבל תמורה. עקבתי אחריו קצת וראיתי שהוא פשוט שופע מחמאות, לא מתקמצן בכלל, "איך אני שמח לראות אותך", "וואיי כמה שאתה נראה טוב, רואים שאתה שוקד על תלמודך", ועוד כאלו מחמאות שהוא פשוט שפך על כל סובביו, סתם, כי זה עושה לו טוב לעשות לאחרים טוב!
חשבתי לעצמי, כמה אנחנו צריכים ללמוד ממנו. איך החיים שלנו היו נראים הרבה יותר טוב אם היינו שופעים כך אהבה ושמחה, פשוט כי התורה ציוותה אותנו 'ואהבת לרעך כמוך'…
**
אחרי אותו סיפור, התחלתי לפקוח את העיניים
אחרי אותו סיפור, התחלתי לפקוח את העיניים יותר בנושא הזה, והנה גלגל הקב"ה לידי עוד דוגמה נהדרת להתנהגות נכונה ובריאה.
נסעתי למקום כלשהו, וידיד לקח אותי 'טרמפ' במכונית שלו, כשבדרך הוא כרסם בעוגיות מאפה בית, ואפילו הציע לי לקחת גם מהעוגיות.
אמרתי לו "יפה מאוד, מי זה שככה החליט לכבד אותך בעוגיות מאפה בית???", והוא השיב לי "זאת אמא שלי שתהיה בריאה, כל פעם שאני בא לבקר היא נותנת לי משהו לדרך, ותמיד יש שם גם פתק…".
הוא מכניס את היד לשקית ומפשפש מעט בין העוגיות: "בטח גם הפעם היא הכניסה פתק, היא אף פעם לא שוכחת", הוא אמר ואכן שלף פתק קטן ומקופל, ונתן לי לקרוא.
"פון מאמי וואס האט דיר שטארק …".
"מה זה?" שאלתי אותו "מה מסמלות השלוש נקודות הללו???", הוא השיב לי בפשטות "נו מה אתה חושב, אתה יודע לבד את התשובה… המשפט המלא הוא "פון מאמי וואס האט דיר שטארק ליב". כלומר "מאמא, שאוהבת אותך מאוד חזק", אלא שבמקום 'אוהבת', מופיעות שלוש נקודות…
"אני אגלה לך את הסוד", הוא אמר לי, "מאז שהייתי ילד קטן, אמא תמיד דאגה לבטא את האהבה שלי אלי, כמו גם לאחים והאחיות שלי. היא לא הסתפקה רק באמירה סתמית של פעם בכמה שנים, אלא ממש הזכירה והשרישה את זה בלב שלנו שהיא מאוד אוהבת אותנו, וכמובן גם הראתה את זה במעשים כשדאגה לנו ללא לאות יומם ולילה.
"כשהגעתי לישיבה, היא המשיכה במנהג הזה, אבל אבא שלי קצת פחות התלהב. הוא אמר שזה לא כל כך מתאים ואם בחורים בישיבה יראו את זה יעשו ממני צחוק, ולכן ביקש שהיא תפסיק.
"אמא שלי מאוד מכבדת את אבא שלי, אבל בנושא הזה היא לא הסכימה אתו בשום אופן והחזיקה בדעה שצריך להמשיך, אבל היא מכבדת את אבא ולא רצתה לסתור את דבריו ולכן מצאה פתרון היא התחילה לכתוב את המכתבים בצורה כזאת, והשלוש נקודות האלו מסמלות עבורי את אותה אהבה שהיא תמיד הפגינה כלפי, כך היא ממשיכה גם היום, כשב"ה כבר יש לי בית משלי וילדים משלי".
…
עשיתי קצת שמח, וראיתי שהוא מאוד נהנה מהיחס
שני הסיפורים האלו התחברו לי עם סיפור שלישי, שממש בדידי הווא עובדא, ושקרה לי פעמיים, ומכל אלו ביחד אני רוצה להוציא את המסקנה שלנו למאמר הזה.
בחג הפסח האחרון הייתי מאושפז בבית החולים 'הדסה' בגלל חסימת מעיים. זה כמובן לא נעים להיות מאושפז, בטח לא בימי חול המועד והשביעי של פסח, אבל אם הקב"ה שם אותי בבית החולים, יש לו את הסיבות שלו.
יחד איתי בחדר אושפז יהודי מבוגר, הוא היה בן למעלה מ-70, והוא לא היה יהודי שומר תורה ומצוות, אבל הוא כיבד את נוכחותו של אדם חרדי בחדר.
מאחר והיו אלו ימי חול המועד וחג, ואני ככה 'תקוע' בבית חולים, השתדלתי לשמח את עצמי ועל הדרך שימחתי גם אותו, שאלתי אותו מדי פעם איך הוא מרגיש, לפני כל בדיקה איחלתי לו שיגיעו תוצאות טובות, כשקמנו בבוקר שאלתי אותו מה הוא חלם בלילה, וכשהלכנו לישן נתתי רשימת המלצות על מה כדאי לו לחלום הפעם, עשיתי קצת שמח, וראיתי שהוא מאוד נהנה מהיחס ותשומת הלב החיובית.
כשהגיע 'אסרו חג', הביאו לי תפילין, וכמובן שהתפללתי עם תפילין, אחרי התפילה שאלתי אותו אם הוא רוצה להניח תפילין, הוא ממילא פה בבית החולים, אין לו לאן ללכת, ויש לי כאן תפילין…
הוא היסס לרגע, ואז אמר לי: "עמרם, האמת שכל אחד אחר שהיה מציע לי להניח תפילין הייתי מסרב לו, אני לא אוהב שמטיפים לי ואומרים לי מה לעשות, אבל לך אני לא יכול לסרב! אתה כולך ככה מלא אהבה, אני יודע שאתה מציע לי את התפילין בגלל שאתה דואג לי ולא בגלל שאתה חושב על עצמך, ולכן אני אניח תפילין, אבל אני לא יודע, להניח, אני צריך שאתה תניח לי".
האמת שמאוד התרגשתי, מעולם לא זכיתי להניח ליהודי תפילין, חוץ מלעצמי. הרגשתי שזכות גדולה נפלה בחלקי, ולאט לאט הנחתי לו תפילין, הראיתי לו בסידור מתי לומר את הברכות וכו'.
תוך כדי שאני מסדר לו את התפילין של ראש, ראיתי שדמעות מתגלגלות מעיניו. שתקתי, לא אמרתי לו כלום, והאמת שגם אני כמעט בכיתי מהתרגשות. אחרי שהוא אמר 'קריאת שמע' וחלצתי לו את התפילין, שאלתי אותו מתי הוא הניח תפילין פעם אחרונה, והוא השיב לי שבכל ימי חייו הוא הניח תפילין רק פעם אחת, ביום בו חגגו לו בר מצווה לפני כ-60 שנה. מאז ועד עתה לא הניח תפילין שוב, ולכן הוא כל כך התרגש.
השתחררתי מבית החולים ודרכינו נפרדו.
הגיע למקום יהודי חסידי, חסיד אמשינוב
אחרי זמן מה חזרתי לבית החולים לצורך בדיקה שמצריכה אשפוז, ושוב שמו אותי בחדר עם יהודי מבוגר שאינו שומר תורה ומצוות. אמנם הפעם לא היה זה בחג ולא ביליתי שם זמן רב, אבל השתדלתי לשמח אותו ואת הסובבים.
למחרת בבוקר, יום שישי, הגיע למקום יהודי חסידי, חסיד אמשינוב, שהציע למאושפזים להניח תפילין. לאחר מכן הוא סיפר לי שהוא מגיע כל יום שישי לבית החולים כדי לזכות יהודים במצווה חשובה זו.
כשהוא הגיע לשכן שלי לחדר ושאל אותו אם הוא רוצה להניח תפילין, השיב לו היהודי הזה: "אני מסכים, רק בגלל עמרם, הוא כל כך אוהב אותי, אני לא רוצה לאכזב אותו".
אני בכלל לא התערבתי בשיחה, רק שמעתי מהצד, והוא לא רצה לאכזב אותי… לאחר מכן הוא סיפר לי שגם הוא הניח תפילין רק בבר מצווה, לפני קרוב ל-65 שנה!
לאחר מכן הרהרתי ביני ובין עצמי… תראה מה זה! יהודים שעד לפני כמה ימים לא הכירו אותך בכלל, לא רוצים לאכזב אותך כי השפעת עליהם אהבה!
כמה הילדים שלנו ירגישו מחויבים אלינו אם אנחנו נשפיע עליהם אהבה לפחות באותה מידה?
כמובן שעם הילדים זאת מערכת יחסים שונה, יש גם דרישות וציפיות ואכזבות זה לא 'זבנג וגמרנו' הרבה יותר מורכב לתפעל מערכת יחסים ארוכת טווח, ואני לא באתי לתת פה איזה פיתרון קסם לכל הבעיות.
אני רק מנסה לחדד את הנקודה שבה פתחנו… רבותי, הורים יקרים, אבות ואימהות, הרי כולנו אוהבים את הילדים שלנו, זה הטבע שבו ברא הקב"ה את העולם. אז בואו לא נכלא את הרגשות האלו בלב, הלב הוא לא מחסן ואין סיבה לטמון בו רגשות, בטח לא רגשות כל כך חשובים. בואו נראה לילדים שלנו אתך האהבה שלנו אליהם, וכשהם ירגישו ויבינו שאנחנו באמת באמת אוהבים אותם, הם כבר לא ירצו לאכזב אותנו.
זה בדיוק מה שהקב"ה עושה איתנו בפרשת כי תבוא, הוא מדגיש את האהבה שלו אלינו שוב ושוב במגוון דרכים וצורות, ורק לאחר מכן מגיע השלב של האזהרות והאיומים, כי גם כשיש אהבה גדולה לפעמים צריך לשים גדר ולהעמיד את הילד בפני גבולות ברורים. כשהגבולות האלו עטופים באהבה, הם הרבה יותר אפקטיביים!