יש סיפורים על אנשים טובים שה' בחר בהם להיות שליחים טובים. אני חושב שחשוב מאוד לפרסם את הסיפור שאני הולך לספר, כדי שנבין שהזכות לתת בכלל אינה מובנת מאליה. בכולל שלנו יש אברך שמתמודד עם קשיים בפרנסה. הוא לומד בחברותא עם אברך שהוא בעל אמצעים, אולם בדרך כלל הוא אינו מבקש את עזרתו, מפני שלאותו חברותא יש כלל: הוא מלווה רק למי שיודע בבירור מניין הוא הולך להחזיר את הכסף.
כיוון שהחברותא שלו אינו מסוג הלווים הזה, הוא אפילו אינו מנסה ללוות מהחברותא שלו. ביום חמישי האחרון הוא נקלע למצוקה, ועל אף שידע את הכלל הנוקשה של החברותא, שלא להלוות למי שאין לו מניין להחזיר, הוא אמר לו: "אין לי מאיפה לקנות אוכל לשבת, בבקשה תלווה לי שלוש מאות וחמישים שקלים". שלא כצפוי, ענה לו החברותא: "אתה יודע שבעיקרון אני לא מלווה למי שאין לו להחזיר, אבל אתה הרי מלומד בניסים, ומדי פעם אתה מספר לי איך ה' שלח לך בדרך מופלאה את הכסף שלו היית זקוק. לכן אני מלווה לך בכל זאת". הוציא האברך מכיסו שלוש מאות וחמישים שקלים, ונתן אותם לחברו כהלוואה.
האברך המלווה סיפר לי את ההמשך: לפני תפילת מנחה התמלאתי רוח נדיבה. חשבתי לעצמי: לחבר שלי קורים כל כך הרבה ניסים, היום אהיה אני הנס שלו. תכננתי להוציא מכיסי עוד שלוש מאות וחמישים שקלים, לתת אותם לאברך כלשהו, ולבקש ממנו להעניק אותם ללווה, כך שמיד יהיה לו איך להחזיר לי את ההלוואה…
החלטתי להזדרז, ומיד אחרי מנחה לבצע את המהלך הזה. אבל, מישהו הקדים אותי. מיד אחרי מנחה ניגש אליי הלווה, והחזיר לי את הכסף שלווה לפני מנחה. "מישהו כבר נתן לי כסף", הוא אמר לי. ואני עמדתי נדהם. הקב"ה דאג לחבר שלי, וכבר שלח לו כסף על ידי שליח אחר. ואני, כנראה, צריך להתחזק, כדי לזכות גם כן להיות הנס של מישהו…
(עלון השגחה פרטית מס' 147)