אלעזר גולדברג
שנה חדשה נפתחה בעולם הישיבות, וגם בישיבת 'אחינו' במודיעין עילית החלה ללמוד קבוצה חדשה של עשרות נערי חמד אשר זנחו את חיי החולין מאחורי גבם ושמים מגמתם להתעלות בתורה ויראה. אולם בזמני התחלה מתרבים גם הקשיים, וביקשנו מראש הישיבה הרה"ג רבי מיכאל ברלין שליט"א לשתף אותנו מנסיונו העשיר על אחד מאותם קשיים והפתרון החינוכי שמצא לכך.
הרב ברלין פותח בסיפור טרי שעדיין מתרחש בין כותלי הישיבה. מדובר בתלמיד מבית דתי תורני שנכנס בתחילת השנה אל הישיבה למרות שלצוות הישיבה היו ספיקות לגבי מידת התאמתו. הכל החל כאשר פעילי הקירוב הצליחו לשכנע את הוריו לשלוח אותו אל הישיבה בניגוד לשאר הבנים שהלכו לצבא, אולם לאמו היה תנאי – שבנה ילמד בישיבה רק בשעות היום ואילו בכל ערב ישוב לישון בביתו. "בני לא יישן בפנימייה בשום אופן!" קבעה בנחרצות.
התלבטתי בענין, כי השינה בפנימייה חשובה מאוד לכל בחור ישיבה על מנת לעצב את האישיות שלו. בחור שישן בישיבה מתרגל לשכב ולקום בזמן, וכן בכל ערב טרם כיבוי האורות מתאספים כל התלמידים ואומרים 'קריאת שמע שעל המיטה' יחד עם אב הבית. זה מגבש מאוד וגם משפיע על הרציפות ותחושת החיבור לישיבה.
אולם הפעיל שדאג לרישום של אותו נער שכנע אותי להסכים בכל זאת לקבל אותו לישיבה. הוא אמר לי: "מה איכפת לך לנסות, תן לו צ'אנס, אולי דווקא האוירה הישיבתית היא שתגרום לבחור לשכנע את אמו להישאר לישון בפנימיית הישיבה כשאר התלמידים". החלטתי להיעתר לבקשה וביקשתי מהורי הבחור שיבואו לערוך את הרישום במשרדי הישיבה.
גם בזמן הרישום חזר הדבר על עצמו. כאשר המזכירה אמרה לאמו של הבחור שלאחר הסדרת ענייני הרישום בנה יקבל מפתח לחדר בפנימייה שם יוכל להניח את חפציו האישיים, האם קפצה ואמרה מיד: "לא מפתח לחדר בפנימייה, אלא מפתח של חדר בישיבה, כי אני לא שולחת את בני לפנימייה"…
כאשר הגיע הנער ביום הראשון של חודש אלול לשערי הישיבה, המתין לו אותו פעיל קירוב שדאג לרישום וביקש ממנו שיניח את חפציו האישיים בחדר שהוקצה עבורו. לאחר מכן הוא אמר לו: "ארכוש עבורך במתנה כלי מיטה ופיג'מה, אני יודע שאתה לא מעוניין לישון בישיבה, אבל מה איכפת לך שיהיו לך חפצים מסודרים בפינה שלך בחדר כמו שיש לשאר הבחורים, כך לא תרגיש חריג ושונה". הבחור הסכים לכך וכבר ביום הראשון מיטתו בפנימייה הייתה מוכנה לשינה, אם רק ירצה בכך.
בימים הראשונים הוא אכן לא ישן בישיבה אלא יצא בשעה שבע בערב לביתו ושב לישיבה למחרת בבוקר. אולם בשבוע השני של אלול, הוא כבר החל לקנא בחבריו לשיעור, הבחור שם לב שבשעות הערב הם עולים לקומה העליונה לפעילות ספורט, משחקי כדור וחדרי כושר והוא גם רצה ליהנות ולהתגבש עם חבריו. ראיתי שמתחוללת בליבו מלחמה, האם לשוב הביתה כבקשת אמו או לשכנע אותה להישאר 'רק לילה אחד' בישיבה. לבסוף הרצון בחברה בריאה גבר עליו והוא אכן קיבל את הסכמת הוריו להישאר באותו לילה בפנימיית הישיבה. כך גם היה למחרת ובימים שלאחר מכן.
לסיפור אמנם עדיין אין סוף, מסיים הרב ברלין, כי אנו עדיין מצויים בתחילתה של השנה, אולם אני משוכנע שהוא יתאקלם בישיבה ויהיה ככל התלמידים ומי יודע אם קבלתו לישיבה למרות הקשיים תתברר כצעד מבורך שיגרום לצמיחתו של עוד בן תורה ולהקמת בית תורני בישראל.
ויש גם מסר חינוכי העולה מהסיפור, שלעיתים קושי של תלמיד או של בני משפחתו נראה כדבר שאי אפשר לפתור, אולם דווקא במקרה כזה צריך לתת צ'אנס, לנסות בכל זאת להתגמש והקושי ייפתר מעצמו לאחר התחלת הלימודים בישיבה, וכפי שנוכחתי לראות באותו תלמיד שכנגד כל הסיכויים הוא הסכים לבסוף להשתלב באקלים הישיבתי המיוחד אשר מאפשר לו לגדול בתורה ויראה.