וְרוֹמַמְתָּנוּ!!
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
התאריך: שלהי חודש ניסן האחרון, "בין הזמנים" שלפני זמן הקיץ. השעה: קרוב לחצות ליל. המקום: ספסל מול מעגן סירות היאכטות היוקרתיות, המשקיף על שורת בניני פאר יקרים מאד, ליד המרינה בהרצליה. אני יושב על הספסל, לנוח כמה דקות מהליכה ארוכה באזור הים.
חילוני מבוגר יחסית חולף על פני, מסיים כנראה את ריצתו היומית. ניכר שהוא מתגורר באחד מבניני היוקרה הסמוכים, בהם כל דירה עולה מיליונים רבים, רבים מאד. על צווארו מגבת לבנה והוא עובר לידי ומסנן: "גם לפה אתם מגיעים?"…
שמאלן פריבלג גדוש בשנאה ומשטמה לכל דבר שבקדושה. כנראה עשיר מופלג, אם יש לו מספיק כסף לרכוש דירה בבנייני היוקרה שממול. עניתי מה שעניתי והשיחה התפתחה לה, מוכיחה עד כמה תהום פעורה בינינו. השיחה עצמה לא קשורה לכאן, אולי נכתוב עליה בהזדמנות, כי היו בה כמה וכמה תובנות. ואז שאלתי אותו: "כמה זמן מהחיים שלך אתה משועמם? כמה זמן יש לך שאין לך באמת מה לעשות איתו ואתה פשוט שורף אותו? יש לך בעצם, תכלית אמיתית לחיים שלך, מעבר לכל מיני הנאות רגעיות שחולפות מהר מאד?"…
"ואתה?", הוא השיב לי, כמו שיהודי עונה, בשאלה, "אין לך זמנים שאתה משועמם?".
"אולי כשהייתי ילד היו לי רגעים משעממים, אבל מאז שהתבגרתי אין לי אפילו רגע אחד בחיים שהשתעממתי בו", עניתי. "תמיד, אבל תמיד, יש לי משהו מלא סיפוק ואושר לעסוק בו. חבל, ממש חבל, שאין לי 30 שעות ביממה".
יום חמישי שעבר, השעה 10:00 בבוקר, אני יושב ליד סטנדר בישיבת קול תורה בירושלים. על הסטנדר מונח חוברת "שיעורי עיון" על נדרים מאחד הר"מים בישיבה, וכל כולי פקעת של התרגשות.
היכל הישיבה מלא עד אפס מקום ומאות צורבים צעירים מתלהטים אחריה, דנים, מתווכחים, נסערים. "נדר בלשון שבועה", "ידות", "כינוי נדרים". בתשנ"ה למדתי כאן, ממש כאן, פסחים וכתובות. בתשנ"ו למדנו בבא קמא. בתשנ"ז למדנו קידושין ונדרים.
"אתם רואים את המקום הזה משמאל? ארבע שורות אחרי ה"מזרח"?", אני מספר בגעגועים לתלמידיי שלי, שהגיעו מהישיבה לצעירים באלעד ל'קול תורה' וכעת הם חלק בלתי נפרד מה"נדרים" המופלא הזה. "כאן ישבתי בסדר א'! ובדיוק מצד ימין, שם ממול, למדתי בסדר ב' ובסדר ג'! כאן ישב המשגיח הגה"צ ר' גדליה זצוק"ל בכל סדר מוסר, ואני ישבתי בסוף הספסל שלו! וכאן, בדיוק כאן, ישב הגר"א ארלנגר זצוק"ל בכל תפילת מנחה ואני לידו… אני הייתי האחראי לארגן לו בכל יום סידור, סטנדר וכיסא"…
היכל הישיבה גדוש מפה לפה. הבחורים מתווכחים ומסתערים על הסוגיא, שזה עתה, מתחילת "זמן קיץ", נפתחה לפניהם. ראש הישיבה מתפלפל עם שני צורבים צעירים במשך כעשרים וחמש דקות. מימין ומשמאל נשמעים הרמי"ם מתדיינים עם צעירי הצאן שלנו על אותם סוגיות שאנו עצמנו למדנו ממש כאן לפני כחצי יובל שנים. למדו אותם אלפי שנים לפנינו ובס"ד גם ילמדו אותם אלפי שנים אחרינו.
ואני יודע, לא רק מרגיש, ממש יודע, שכל אותם בני תשחורת צעירים, שניגשים כעת לראשונה להבין את ההבדל בין "כינויים" ו"ידות", לא ישתעממו לעולם.
— "רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלתא תילתא. אמר: אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים סח, ב).
— "רב נחמן משדר גוזאי. אמר: אי לאו תורה, כמה נחמן בר אבא איכא בשוקא" (קידושין לג, א).
עולם שלם שבחוץ משסה בנו צרורות של דימויים אנטישמיים, שכמו נלקחו מהתקופה שטרום השואה הנוראה. מסע מתוזמן ומתוזמר של השמאל בישראל, מגייס את כל חילותיו במסע דה-לגיטימציה אדיר, עם תקציבי עתק, כדי להוכיח שאנו, לומדי התורה הקדושה, הם מקור ויסוד כל חלאי החברה הישראלית, ובפרט הכלכלה הצולעת שלה.
בימים בהם אנו מוקעים בראש כל חוצות, במסע הכפשות מזעזע, שרק ממחיש לנו, בצבעים חיים ונועזים, את קיום דברי חז"ל הקדושים, המבשרים לנו, בשלהי מסכת סוטה, שרבבות לומדי ה"דף היומי" סיימו בחדוה זה עתה, את בואו של משיח צדקנו: "חכמת סופרים תסרח ויראי חטא ימאסו, האמת תהיה נעדרת, נערים לפני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים… פני הדור כפני הכלב… ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים".
פני הדור כפני הכלב. נובחים, שוצפים, קוצפים, ואנו?
אנחנו לומדים תורה.
אם יתן איש כל הון ביתו באהבת תורתנו, בוז יבוזו לו. אין לנו זמן לעסוק בהבלי ההשמצות וב"קול המונה של רומי". עולם שלם מונח לפנינו. איך אפשר להשתעמם, לכלות את הזמן לריק, כש"נדרים" לפנינו, בבא בתרא, בבא קמא, חולין וגיטין, קידושין ויבמות. ו"ירושלמי", מה יהיה עליו?! ומה עם "חושן משפט", ו"אבן העזר"?!
אנחנו באמת חיים בעולם שונה לחלוטין, בשני קווים מקבילים. "מקשים העולם", כותבים לנו המהרש"א והמהר"ם, ורבינו החזו"א זיע"א מסביר שאכן כן, ה"עולם" שמקשים קושיות שכאלה, הוא העולם האמיתי. ישנו עולם אחד, עולם של תורה ומצוות. הם יכולים לנוד לפי שבשבת פוליטית זו או אחרת ולהניע את אמות הסיפים שלהם בקריאות וזעקות אנטישמיות כאלו או אחרות, אבל אנחנו? אנחנו, באמת ובתמים, עסוקים כל הזמן בסדר יום מלא וגדוש משלנו. עשיר, מאושר, חף מכל שיעמום וריקנות, מלא עד גדותיו בסיפוק וברצון לעוד ועוד.
דווקא בימים בהם משסים את כולם בנו, יוצאים לרחובות תל -אביב להפגין נגדנו ולנסות להקטין את קומתנו, זה הזמן להגביה עוף, לעצור לרגע ולהרגיש את האמת האבסולוטית. "ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, והבדילנו מן התועים, ונתן לנו תורת אמת, וחיי עולם נטע בתוכנו". אין מתאים יותר לשמוח, לשוש ולעלוז, מיום מתן תורתנו, על כך שאנשים מאושרים אנחנו, חדורי תכלית ומלאי סיפוק. נכון, אנחנו צריכים קמח ופרנסה, אנחנו צריכים להשתדל במה שצריך, לעסוק באותה קללה שנתקלל בה אדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם", אך מעבר למה שנצרך, הרי יש לנו סדר יום מלא וגדוש של עשייה אין סופית, כזאת שלעולם לא תשאיר אותנו ריקים ומשועממים. תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בבלי וירושלמי, ראשונים ואחרונים, הלכה ואגדה, פרד"ס, אוצרות בלתי נגמרים של אדירי דעה וענקי רוח שאנו רק רוצים לגמוע, להכיר ולדעת. למי יש זמן לשטויות?!
אין כאן שום קלישאות או סיסמאות, זאת האמת הפשוטה. אנחנו המאושרים בתבל. אנחנו עסוקים בדבר הנעלה והנאצל ביותר עלי אדמות. יש לנו מטרה מאוד ברורה ב- 120 שנות חיינו ואנו שועטים קדימה למענה. תמיד ישנם נפילות וניסיונות, קשיים ומהמורות, אבל הדרך ברורה. והדרך הזאת, בה אנו מחנכים בה את בנינו ובנותינו, היא מקור האושר הסיפוק וההנאה שלנו.
בתוכי תוכנו אנו נדים לכם, אחינו התועים, הטועים, ברחמנות. מצפים ומתפללים שיטעמו, טעמו וראו כי טוב ה'. ובינתיים? כל עוד לא הצטרפתם, לדאבון ליבנו, לא נותר לנו אלא להתענג על ה' בעצמנו, להרגיש, באמת ובתמים, את ה"כמה יוסף איכא בשוקא", ולשמוח שבזכות האי יומא, יום קבלת התורה הקדושה, אנחנו נמצאים בצד הנכון.
יש לנו עוד דרך ארוכה וקשה. אנו רצופי ניסיונות, עליות ומורדות, קשיים וחבטות. אנחנו עדיין לא מושלמים, אבל גם אנחנו, כבר כעת, מרגישים את ה"ורוממתנו".