בחרדת קודש הלכתי וחיפשתי, כשמצאתי את רבי אברהם גנחובסקי זיע"א, אמרתי לו: אבא אמר למסור שכבר מתחילים קריאת התורה.  כנשוך נחש הוא קפץ, ורץ במהירות מסחררת, ירד את המדרגות הרבות, רץ ברחוב ובמעלה המדרגות, עד ששמע את החזן אומר את הקדיש, או אז נעצר, הסב פניו אל הקיר וענה בדביקות אמן ואיש"ר

מאת: הרב צבי גטקר

"לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ"  (כב א)

והתעלמת מהם ורבותינו אמרו פעמים שאתה מתעלם מהם, (רש"י).

בגמ' בבא מציעא מבואר כי אחד מאלו שנכללים ב'פעמים שאתה מתעלם מהם' הוא 'זקן ואינו לפי כבודו', כלומר אדם נכבד ותלמיד חכם, שההתעסקות עם האבידה לא לכבודו, לדוגמא: אבידה שהיא 'נגן שמע', וודאי גם הת"ח הכי זקן צריך לקיים בה השבת אבידה כי הרי זה נכנס לכיס, ואין פחיתות כבוד לאסוף את האבידה ולעסוק בה, אך אם האבידה היא למשל 'מערכת שמע' שמורכבת מכמה חלקים וחוטי חיבור, אי"ז לכבודו של הת"ח להסחב עם זה ברחובה של עיר כאילו החל לעסוק באיסוף 'אלטע זאכן'.. וא"כ הוא פטור ויש באפשרותו להתעלם מלעסוק באבידה.

על הלכה זו, שמעתי כי הגאון רבי אברהם גנחובסקי זיע"א, התבטא פעם שיש סוגיא בש"ס שאין לו בה הבנה 'למעשה', וזו סוגיית 'זקן ואינו לפי כבודו', אין הוא יורד לסוף דעתה של הלכה באיזה מקרה מעשה מצווה של 'השבת אבידה' יכול להיות שלא לפי כבודו של הזקן?..

כי כך הוא רבי אברהם היה חי, מצווה הייתה אצלו שיא השיאים שיכול אדם להשיג בעולמו, ואם כך מה שייך פחיתות כבוד?, וכי יהודי נכבד ככל שיהיה, שמגלה חור באמתחתו אשר ממנו נשרו שטרות כסף בסכום עצום, יוותר עליהם למען כבודו, או יתכופף ויאספם מהרה אל חיקו?, ואם נשאל את אותו ה'נכבד', אתה לא מתבייש להתכופף ולרדוף אחרי שטרות מתעופפים? הוא יענה בפשיטות, מה פירוש, מה בזוי בזה? הלא כולם מבינים כי איבדתי שטרות כסף, מה לא מכובד בלדאוג לא לאבד אותם?.

כך ממש היו בעיניו המצוות, לא היה כל שיקול וחשבון של כבוד או קושי, כי הרי לא ניתן לאבד 'עולם ומלואו' בשביל שטות והבל כמו כבוד, ואין שום הרגשת קושי כשהתוצאה מהמאמץ היא רווח אין סופי.

הסיפורים שלא נגמרים על פעולותיו השונות והייחודיות, העלו שאלה, וכי הוא סבר שכך נדרש מאדם, לנהוג בשפלות ברך שכזו, לאסוף זכויות ומצוות במאמצים כאלו, או כמו שהרבנית שלו הייתה שואלת מידי פעם, תגידו הוא אדם או מלאך?.

כשנשאל מרן הגר"ד לנדוי שליט"א על כך

כשנשאל מרן הגר"ד לנדוי שליט"א על כך מאת אחד מגדולי הדור, אמר, ידיד אני של ר' אברהם, ומתוך הכרות אישית יודע אני, כי לא עשה זאת משום שהיה סבור שהוא חייב לקיים את המצווה גם באופן שכזה, אלא משום שהוא לא העלה על דעתו מעולם פטור מהמצווה במצב כזה.

למשל, המתיק רבי דב, אם יהודי נחלה, ובעצת הרופאים אסור לו לצאת מביתו לתפילה בבית הכנסת, כי המאמץ מסוכן לו, והנה המצב נודע לידידיו, ונתאספו ובאו עשרה מחבריו לערוך מניין אצלו בסלון, וכי הוא לא יתאמץ לקום ממיטתו להתפלל עמהם במניין. וודאי שכן אף כי כרוך הדבר במאמץ, כך בדיוק חש הגר"א גנחובסקי כלפי כל מאמץ או אי נעימות שנדרשת בכדי לקיים מצווה, הרגשת חשיבות המצווה כל כך נחקקה בעצמותיו וננסכה ברגשותיו עד שכל מאמץ שהוא, זה אכן היה מאמץ אך מאמץ קל לדידו, ביאר הגר"ד שיבלחט"א.

אף אני זכיתי פעם לחוות זאת, ומעשה שהיה כך היה: עליה לתורה של אחד הבני דודים התקיימה בבית הכנסת החסידי השכונתי, ילד הייתי ובאתי להשתתף, כמובן מ'הדרך לבית הכנסת, הבאגלייטן', שבו מזמרים לכבוד החתן, ועד לאויפרוף, ואסיפת הסוכריות והממתקים המתעופפים על החתן העולה למפטיר..

הרב גנחובסקי חש שייכות לשמחה, והגיע להשתתף בשמחה, הוא כמובן כבר היה לאחר תפילת שחרית ומוסף כותיקין, וכששמע שהציבור אוחז עדיין אי שם בברכות קרי"ש, פנה לאבי שיחי' ואמר לו אני אלך ללמוד בעזר"נ שבבית הכנסת הסמוך בו כבר סיימו להתפלל, ואחזור לעלייה לתורה.

ולפי ששמע כך אבי, אמר לי כשסיימו את ברכת הכהנים של שחרית, 'לך לבית הכנסת הסמוך, שם בעזרת הנשים יושב ר' אברהם, תאמר לו כי סיימו כבר חזרת הש"ץ של שחרית, ותכף מתחילים קריאת התורה'.

בחרדת קודש הלכתי וחיפשתי את המקום, כשמצאתיו אמרתי לו, אבא אמר למסור שכבר מתחילים קריאת התורה, כנשוך נחש הוא קפץ ושאל: כשיצאת סיימו כבר חזרת הש"ץ?, עדיין לא, עניתי.

ובאותו הרגע, רץ הגר"א במהירות מסחררת, ירד את המדרגות הרבות רץ ברחוב את הכמה מטרים בין בתי הכנסיות, ורץ במעלה המדרגות, עד ששמע את החזן אומר את הקדיש, או אז נעצר קרוב לסוף המדרגות, הסב פניו אל הקיר וענה בדביקות אמן ואיש"ר.

הוא היה אז בגיל העמידה ומעלה, ואני ילד צעיר, ולא השגתי את ריצתו, כפשוטו. לא יאומן.

כמובן שהלכתי מיד ואמרתי לאבי כי ר' אברהם הגיע, והוא יצא אליו, אך ר' אברהם הרגיעו כי היה חסר לו בסה"כ קדיש תתקבל, [הוא זצ"ל היה מאריך תדיר בשמו"ע], ולכן כשהבין שיש סיכוי לתפוס אמן יהא שמיה רבא הגיע.

והוא חוזר לשם לעזר"נ, והוא יחזור בעליה לתורה בל"נ..

וכך שוב כשהגיעו לעליית השביעי ותיכף לאחר הקדיש יקראו לחתן לעלות, נשלחתי שוב לעדכן את הרב גנחובסקי כי כבר תהיה העליה לתורה.

שוב הלכתי, הפעם מצאתי אותו בקלות, ואמרתי לו כי תיכף תתקיים העליה לתורה, הרב סגר את הספר, ירד בנחת את המדרגות, הלך את המרחק הקצר, עלה שוב במדרגות, והגענו כבר כשהסתיימו הסוכריות להתעופף, ואפילו כבר הזמינו מישהו להגבהת ספר התורה.

רב ביהכנ"ס שחרד לכבודו היה נבוך כי כבר לא נשאר מה לכבדו, וכיבד אותו בגלילה.. שכמובן הוא נטל אותה בשמחה..

כלומר אל הקדיש הוא רץ כצבי ממש, אבל למטרה עצמה שלשמה טרח מביתו והגיע עד לכאן להשתתף ב'אויפרוף', הוא לא הצליח להגיע בזמן..

נסיים בעוד סיפור קטן ומחמם לבבות.

רבי אברהם דאג למשפחה מסוימת של גרי צדק, שבנם התקשה מאוד בלימודים, ונשלח למצוא מסגרת לימוד מתאימה למצבו, רבי אברהם ביקש מאחד ממקורביו שבירושלים, לקחתו לביתו ולארחו כמה חודשים, וכך יוכל להכניסו למוסד מסוים.

אותו מקורב איש חסד, הסכים בשמחה, להוסיף עוד ילד מאתגר למשפחתו הברוכה..

למחרת, באמצע סדר שני, האברך מקבל טלפון בהול למזכירות הכולל, הוא יוצא תיכף, ואשתו אומרת לו, בוא דחוף הביתה, מיד!!.

הוא לבש את הכובע וטס הביתה, שם הוא מגלה את רבי אברהם עומד בסלון, לא פחות ולא יותר. אשתו הסבירה לו כי בשעה 6 דפק ר' אברהם בדלת, נכנס פנימה ואמר: 'באתי לעזור לכם בהשכבה, ברחיצת הקטנים, או בהאכלתם'..

לפליאתו, "הסביר" ר' אברהם: תראה אני צריך לדאוג לילד הזה, והטלתי את חובתי הזו עליך, כי אני אין לי כאן בירושלים משפחה עם ילדים קטנים לגדל אותו, אבל בעצם הכבדתי עליכם, אז למה שלא אבוא ואעזור לכם במה שאני יכול?!…

כעת נבין יותר את עומקו של הספק המעשי של ר' אברהם, באיזה מקרה שייך שיהיה פטור של 'זקן ואינו לפי כבודו. זכותו תגן עלינו.