יהודי יקר ממושב יסודות, הרב חנוך הרשקוביץ, יצא לארצות הברית בהתנדבות כדי לעזור בגיוס כספים לכולל. כשחזר, טפחתי לו על גבו ואמרתי לו: "יישר כוח גדול, עזבת את עבודתך במשך שבועיים והתנדבת להיות שנורר". הוא נעמד ואמר בארשת חשיבות: "אני לא שנורר. אני יבואן"!

"וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ"  (כב, ג)

התורה מאריכה בפרשת השבת אבידה, ומביאה דוגמאות שונות של אבדות: שור, חמור, שה, שמלה, שהגמרא דורשת את הצורך בהן, ובנוסף לכל זה היא מסיימת: "וכן תעשה לכל אבדת אחיך". חז"ל אומרים שהתורה באה לרבות כל אבידה, לא רק אבידה יקרה, אלא אפילו אם היא שווה סך הכל פרוטה. ולא זו בלבד שיש מצוה להשיב אבידה, אלא יש איסור נוסף להתעלם ממנה. אדם לא יכול לסגור את העיניים ולומר: לא ראיתי, לא שמעתי, לא יודע, לא מבין בזה…

ואנחנו עומדים ותמהים: לא חסרות מצוות. יש בתורה הקדושה ים של מצוות. והתורה כאן מפרטת ומאריכה, קובעת מצות עשה ולא תעשה, על מה? על שווה פרוטה?! כמה אגורות בודדות…

השאלה הזאת נובעת מחוסר הערך שיש לנו כלפי המושג "מצוה". חז"ל הקדושים הזהירונו (אבות ב, א): "והווי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". אין לנו מושגים מה עושה לנו כל מצוה ואיזה שכר יש עליה בשמים, ולו גם מצוה הנראית בעינינו כקטנה ביותר.

ישנה רק בעיה אחת ונקדים:

לפני מספר שנים התפרסם בעלון התשובה של חסידי בעלזא סיפור נפלא שסיפר רבי מרדכי ארם-צובא: בתחנת רכבת בארצות הברית נעמד אדם ליד ביתן האשפה. הוא לבש מכנסיים קרועות, חליפה בלויה, וחבש על ראשו ברט עם שאריות של כתמי צבע. האיש הוציא מתיק מרופט כינור ישן נושן והתחיל לנגן יצירות קלאסיות, כשתיק הכינור פתוח לפניו, לקבלת נדבות …

לאחר מעשה התברר שהיה זה מחקר.

בצד עמד אדם נוסף וכתב כמה אנשים עברו שם. במשך ארבעים וחמש דקות, בעוד המנגן מנגן, עברו שם 1097 בני אדם. רובם של העוברים לא הסתכלו לכיוונו. המעט שהסתכלו לכיוונו זרקו לו עשרה סנט, והיו מעט מאד נדיבים יותר שזרקו שטר של דולר. רק ילד אחד התחנן לאמו לעמוד ולראות את הנגן, וגם היא משכה אותו משם די מהר. לא היתה לה סבלנות.

לאחר ארבעים וחמש דקות הוא קיפל את הציוד

לאחר ארבעים וחמש דקות הוא קיפל את הציוד. בתיק שלו נצברו שנים-עשר דולר ועוד כמה עשרות סנטים, והאיש הלך לדרכו.

האיש הזה היה הנגן היהודי הקלאסי ג'וש בל, שנחשב לאחד הכנרים הגדולים בעולם, אולי הגדול מכולם. בעיתונות, כשסיקרו את מעמדו, עשו חשבון שבהופעותיו הוא מרוויח אלף דולר לדקה. הכינור הישן בו ניגן הוא כינור יחיד בעולם, ייצרו אותו בשנת 1713 למניינם, ושוויו מוערך בכחמשה וחצי מיליון דולר, בהצעת פתיחה למכירה פומבית. הון! הדיסק האחרון שהוציא ג'וש בל נמכר בעשרה מיליון עותקים! אנשים משלמים סכומים נכבדים כדי לזכות לקנות כרטיס לאחת מהופעותיו הקרובות.

וכאן, ג'וש בל ניגן ממיטב היצירות הקלאסיות, במשך ארבעים וחמש דקות, ואף אחד לא הסתכל עליו…

המסקנה: יתכן שאתה נמצא ליד הדברים הגדולים ביותר, היוקרתיים ביותר, אבל אם אינך יודע ליד מה אתה נמצא, יתכן ותעבור לידו ואפילו לא תקדיש לו תשומת לב.

וזו האזהרה של חז"ל: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה – שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות". העולם הזה הוא עולם מוגבל, לעומת העולם הבא שהוא עולם אין סופי. מצוה היא דבר רוחני, וּמִשֶׁכָּךְ היא דבר אין סופי. אומרים חז"ל (קידושין לט ע"ב): "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" – אין שכר על מצוה בעולם הזה, כי העולם כולו, המוגבל, לא יכול להכיל שכר של מצוה אחת. בעולם הצמצום לא יכולה להיות השגה בשכר שמקבלים על מצוה, ולו הקטנה ביותר.

הרב חנוך הרשקוביץ, יצא לארצות הברית בהתנדבות

אנחנו נמצאים בחודש אלול ומחפשים זכויות. אנשים רצים לחפש דברים גדולים, ורבותינו לימדו אותנו: אל תרוצו לדברים גדולים, תחפשו דברים קטנים, מצוות שאדם דש בעקביו.

שנבין: מתגלגלים לידינו, מתחתינו, מסביבנו, מיליוני מצוות בכל יום. בכלום אפשר לגרוף מיליונים.

ניתן דוגמא. שנינו במשנה באבות (ד, טו): "הוי מקדים בשלום כל אדם". כמה כסף עולה להקדים שלום לשני? בכמה מאמץ זה כרוך? בכלום! סך הכל כשאתה עובר לידו, תקדים לו שלום, וגם תחייך לעברו, וכך קיימת מצוה נוספת: "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (שם א, טו). הרווחת שתי מצוות! הנעמת לזולת, עשית לו טוב על הנשמה, והוא יצא מרוצה. מי יודע כמה עודדת אותו, והמפלס של הזכויות עולה ועולה. כל זה באמירת שלום, בחיוך. כמה אפשר להרוויח!

באה התורה ואומרת: כן! אני נותנת לך מצוה פשוטה, שווה פרוטה, שאדם לא שם לב אליה. המאבד אמנם לא שם לב שנאבד לו חפץ ששווה פרוטה – אבל המוצא יכול לקחת את שווה הפרוטה הזה ולהפוך אותו למיליארדים.

יהודי יקר ממושב יסודות, הרב חנוך הרשקוביץ, יצא לארצות הברית בהתנדבות כדי לעזור בגיוס כספים לכולל י"ב שעות של "אגודת בן תורה", כולל יחודי בו גדלים תלמידי חכמים הלומדים במסגרת הכולל 12 שעות ביום. כשחזר, עצרתי אותו ברחובה של עיר טפחתי לו על גבו ואמרתי לו: "יישר כוח גדול, עזבת את עבודתך במשך שבועיים והתנדבת להיות שנורר". הוא נעמד ואמר בארשת חשיבות: "אני לא שנורר. אני יבואן"!

כשחשבתי על המשפט שלו, אמרתי: "אח, כמה נפלא! איזה מוסר הוא נתן לי. אין מילה יותר מתאימה יותר מ'יבואן'. מה עושה יבואן? נוסע לסין, קונה סחורה בזיל הזול, מביא אותה לארץ ומוכרה במחיר גבוה פי מאה. אומר אותו יהודי: אני נוסע לאמריקה, לוקח מבן אדם עלים ירוקים, כמה דולרים, והופך אותם לתורה, נותן אותם לתלמידי חכמים. אני לוקח פרוטות והופך אותם למיליארדים.

קצת התבוננות, קצת תשומת לב, והמיליונים בידינו. חבל להפסיד!

הוא צעק עליו – שוטה שבעולם!

הגאון המופלא רבי מרדכי  פוגרמנסקי זצ"ל – מגאוני ליטא, הגיע לאחר השואה לפריס, שם נשא אשה, ולאחר שהלך לעולמו. באה רעיתו למרן החזון איש וסחה בפניו, כי בעלה הגדול אמר לה שיש לו אח קטן שמקום מגוריו אינו ידוע וחייבת היא לקבל ממנו חליצה. אמר לה החזו"א שתשוב אליו בעוד יומיים. לאחר יומיים הורה לה החזו"א לנסוע למדינת 'ניו זילנד' שם תמצא את האח.

לכשהגיעה לניו זילנד פנתה מיד לבית הדין המקומי, אשר לאחר מאמצים רבים איתרו את האח, אך לדאבונם, האיש היה רחוק מאוד משמירת תורה ומצוות, והוא סירב בכל תוקף לחלוץ לאשת אחיו, מבחינתו זהו טכס פרימיטיבי שאין לו שום תועלת, הוא לא יעשה זאת בשום פנים ואופן. כל הניסיונות לשדלו לא הועילו, רק לאחר שהובטח לו תמורת החליצה חמשת אלפים דולר – סכום אגדי באותם ימים נאות להתיר את אשת אחיו מכבלי עגינותה.

קבעו תאריך לחליצה, והיא התבצעה כדת וכדין, אולם למרבה הפלא, כשבקשו לשלם לו לאחר החליצה סירב ליטול ולו פרוטה. שאלו אותו מה קרה? הרי אתה עצמך זלזלת במצווה זו ולא חפצת בה עד שלא הובטח לך סכום נכבד, וכעת כשכבר רוצים לשלם לך אתה מחזיק במצווה ומסרב לקבל עליה  תשלום???

סיפר להם, שבלילה בא אליו אחיו ר' מרדכי בחלום, וצעק עליו – שוטה שבעולם! מצוה אחת יש בידך לקיים ואתה הולך למכור אותה בשביל פרוטות זעומות?!

דברי אחיו ירדו כ"כ לעומק לבו, עד שעל אף ריחוקו מחיי תורה ומצוות הצליח להבין את גודל טיפשותו בבקשת תמורה כספית למצוה כה נשגבת!

זו היא כוחה של מצוה, כל הון שבעולם לפרוטות יחשב, לעומת השכר המצפה לאדם בעולם הבא בשכר מצוה שעשה בעוה"ז!

את הכח הזה, אומר מרן המשגיח רבי אורי ויסבלום שליט"א  נותנת לנו התוה"ק: יקח האדם תאנה אחת, ערך התאנה קלוש מאוד, אדם שיכנס לחנות ויבקש תאנה, מוכר נורמלי לא יקצוב עבורה מחיר כלל. אך אם יקח האדם את אותה תאנה ויביאה בכורים ויקרא עליה מקרא בכורים, הוא הופך את אותה תאנה לדבר שערכו נצחי!

יקח אדם חמש עשרה גרם סולת, יבלול אותה בשמן, האם תהיה משמעות כל שהיא לאותה בלילה? כלום ממש! אבל כשיקחנה מתוך סולת ויקמוץ אותה כדי להקריב ע"ג המזבח – מנחת עני, עליו אומר הכתוב "נפש כי תקריב" מביא רש"י דברי חז"ל: ונפש כי תקריב – לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה, מי דרכו להתנדב מנחה, עני, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו: (רש"י ויקרא פ"ב פסוק א) האם ניתן בכלל להבין מה גודל שכרו של מי שמקריב נפשו, על מי שמוסר נפשו על קידוש השם אומרים חז"ל שנשמתו חקוקה תחת כסא הכבוד מקום שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וכאן אדם בסה"כ הביא קומץ דל של סולת וזכה בזה להתייחסות של "כאילו הקריב נפשו!!!"

גם מצבו של רבי משה אהרן הלך ונעשה קשה

עד היכן מגיע מבט נכון על ערכה של מצווה, ערך התורה מביא, נלמד זאת בסיפור הנפלא הבא:

בהקדמת ספר "אדרת אליהו" על הגאון האדיר רבי אלי' ראם מסופר כדלהלן:

מראשי הקהילה בלומז'ה היה הרה"ג ר' משה אהרן לוין ז"ל, בר אוריין, גריס באוריתא תדידרא, אוהב ומוקיר תורה, וזכה לשני שולחנות תורה וגדולה על שולחן אחד, אך כדרך כל העשירים, שפעם הם למעלה ופעם למטה, גלגל חוזר בעולם, גם מצבו של רבי משה אהרן הלך ונעשה קשה, הוא הפסיד כספים רבים עד שהפך לאחד מאביוני העיר…

בצר לו נכנס אל השרף מבריסק המהרי"ל דיסקין זי"ע, שטח בפניו את מצבו ואמר שהפתרון הנראה לעין היא מעבר לאמריקה שם יוכל לשקם את מצבו, אך אמריקה חומרית כולה קשה מאוד לשמור על מדרגת היהדות כדבעי, והשאלה מה עליו לעשות?

המהרי"ל ישב ושקל את הדברים בכובד ראש, ולאחר מכן הכריע: שאכן הפתרון שלו הוא באמריקה אבל שלא יעסוק שם בביזנע'ס אלא ינצל את ידיעותיו הרבות בתורה ובהוראה, ויצא להורות ולשחוט ובוודאי שהוא עם האהבת תורה שלו יצליח להחזיק שם גם באווירה המתירנית.

בלב כבד עזב ר' משה אהרן את לומז'ה בגפו לעבר אמריקה הגדולה את רעייתו ובנותיו השאיר בעיר כדי שיספגו הלאה אורח חיים אמתי, והוא הגיע לאמריקה בגפו. אכן, יהודי המקום זיהו את ידיעותיו והלך רוחו ומינהו לתפקידים רוחניים שונים, בד בבד פשט ידו מעט במסחר וחזר לאמידותו, רק כשראה שהצליח להכשיר את המקום שיהיה ראוי לגדל בו את ילדיו העביר את משפחתו לאמריקה.

התפנית קרתה בשבת אחת, בו הוא שמע מהצד את בתו הגדולה משוחחת עם בתו הצעירה ואומרת לה: "אבא לא יוכל למצוא לנו כאן באמריקה בחור תלמיד חכם כמו שהוא חפץ, לפחות שימצא בחור בעל יכולת, שיש לו כבר כסף כך נוכל לכל הפחות לחיות חיי רווחה…". רבי משה אהרן לא ידעה את נפשו, איך מחינוכו יש צד לבתו שתחליף לתלמיד חכם הוא עשירות?!

מהר מאוד הוא נעלם כלא היה

במוצאי שבת ישב ודן באריכות עם רעייתו, והם סכמו שאם זה המצב עליהם ליטול שוב את מקל הנדודים ולעבור לארץ ישראל, המצב בא"י אז היה קשה מנשוא הצנע היה נורא, וגם מי שהביא אתו ממון מהניכר מהר מאוד הוא נעלם כלא היה, אבל המטרה היתה ברורה, והם הודיעו על עזיבה, הלחץ מהקהל היה נורא הם ניסו בכל דרך להשפיע עליהם שלא לעזוב את אמריקה, אבל רבי משה אהרן היה נחוש בדעתו, הוא מכר את כל עסקיו וביתו ורכש מטילי זהב, וכך עלו לארץ ישראל בתנאים ההם לגדל בית של תורה.

כשהגיע העילוי המפורסם אליהו ראם סמוך לפרקו עלה אל ביתו של רבי שמואל סלנט זי"ע לשאול בעצתו בענייני השידוכים, ור' שמואל אמר לו כדאי מאוד להשתדך עם ביתו של רבי משה אהרן לוין שם אין שום דבר חוץ מאהבת תורה, ואכן זכה רבי משה אהרן ובתו נישאה לגאון הגדול שהיה ראב"ד ירושלים הגאון רבי אליהו ראם זצ"ל.

אנו עומדים מול סיפור חיים מרתק של מי שהיה קשה לו מאוד להסתגל לחיי העוני לאחר שטעם טעם עשירות, וע"כ בעצת רבו עזב לארץ ניכר, ולאחר שנים שבהם עמל להעמיד את הדת על תילה, ומצא את המקום שיוכל לגדל את בנותיו ולא ייפגע חינוכם, אבל כשהוא מזהה ירידה בתפיסת גודל ערכה של תורה אצל ביתו, ראה בו את כישלון חיו, הוא לוקח מקל נדודים ויוצא למקום מפוקפק מאוד מבחינה כלכלית ואנו שואלים האם לא חשו בקשיים שלכאורה לא ניתנים לסבל?

והתשובה היא, אולי, אבל ממש לא סבל שמורגש במיוחד, כי כשאנו מבינים מהו ערכם של חיי תורה מול חיי רווחה, גם אם חיי רווחה נמדדים לנו במיליונים הם עדיין לא ישוו למאות מיליארדים… מציבים אנו מטרה ברורה לחיינו, אנו צועדים אל עבר המטרה המאוד נכספת וכל הקשיים שבדרך מתגמדים ללא היכר.

לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר הכ"מ, ורעייתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה