משקלות חסרים
"לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה" (דברים כה, יד)
ישנו איסור חמור על החזקת משקלות שאינם נכונים, גם כאשר הם אינם עומדים לשימוש, והעובר על כך ומחזיק משקלות חסרים, עובר בכל רגע ורגע על איסור דאורייתא.
הרב זילברשטיין שליט"א אמר בהקשר לכך את הדברים הבאים:
אדם המחזיק בביתו משקלות חסרים, עובר בכל דקה ודקה על איסור דאורייתא, ואפילו אם הוא משתמש בכד, אשר מיועד להחזיק כמות נוזלים מסוימת וחסר בו גרם אחד, כעביט של מי רגליים – הרי האיסור עומד בעינו, שכן מחובתו לשבר כל משקולת שאינה מדויקת.
בשנות לימודיי בישיבה סיפר המשגיח, כי באחד הימים עבר בסמוך לבית כנסת בו מסר המגיד ממינסק דרשה. בדרך כלל, דרשותיו היו מיוחדות כל כך, עד שקהל רב היה נמשך לשמוע אותן, ובית הכנסת היה מלא מפה לפה, אך באותו יום הבחין המשגיח, שתוך כדי הדרשה עוזבים אנשים את בית הכנסת!
הוא השתומם למראה התופעה הבלתי שגרתית, והחליט להיכנס פנימה ולשמוע מה אומר המגיד.
הוא נכנס ושמע את הדברים הבאים: לפעמים עומד לו אדם, עטוף בטלית ובתפילין וקורא "שמע ישראל, ד' אלוקנו ד' אחד', אולם על כל מילה ומילה שהוא מוציא מפיו, נרשם בשמיים לאו דאורייתא, והוא כלל אינו מודע לכך…
מתי קורה הדבר הנורא הזה? – הרעים המגיד בקולו – כשיש לאדם משקולות שאינם נכונים בביתו!
משקולות כאלו הינם גרועים יותר מבשר חזיר, שעליו אין האדם נענש אם אינו אוכל אותו וחוטא בו, שכן כל רגע ורגע בו אדם מחזיק את המשקולת החסרה בבית, גם אם אינו משתמש בה – הריהו עובר עבירה מדאורייתא ממש, כפי שאומרת הגמרא (בבא בתרא פט ע"ב): "לא ישהה אדם מדה חסרה או יתרה בתוך ביתו", ומבאר התוספות (ד"ה ובמשורה): "ואף על פי שלא מדד".
או אז, הבין המשגיח, כי לא לשווא עזבו האנשים את המקום, וכי ממהרים הם לתוך ביתם, כדי לקיים את הדברים הלכה למעשה ולבער את האיסור מן העולם!
והנה, ממשיך הרב זילברשטיין, יש לעיין מה יעשה אדם, שבערב פסח עליו לבער מביתו חמץ ומשקלות חסרים – במה יתחיל את הביעור? מה חמור יותר ממה?
הבה נתבונן, אדם המחזיק חמץ בביתו עובר על שני לאוים – לא יראה ולא ימצא, אולם הלאוים הללו נוהגים רק בפסח, ולאו הנוהג כל השנה, הריהו חמור יותר!
נמצא, שבמקרה כזה, על האדם לנפץ את המשקלות האסורים ולבערם מתוך ביתו, ורק לאחר מכן הוא יכול להתפנות לביעור החמץ.
מרן ה"בית יוסף" מספר בתשובותיו, שבעיר צפת היתה עצירת גשמים, עד כי היה קיים חשש מוחשי לחייהם של התושבים. לאור הסכנה העצומה, עשה ה"בית יוסף" תענית חלום וביקש מהקב"ה שיאמרו לו מן השמיים מה יש לעשות כדי להעביר את רוע הגזירה, והשיבו לו, שבעיר מתגורר ירקן אחד, ואם יסכים הלה לעבור לפני התיבה, הרי שיסור חרון אף ד' וירדו גשמים.
קרא מרן ה"בית יוסף" לאותו ירקן וביקש ממנו לעבור לפני התיבה. הירקן הסכים, למרות שלא הבין במה הוא ראוי, אולם לפני שעמד בתפילה ביקש לצאת ולהביא את המשקולת שלו.
הוא חזר, מחזיק בידו מאזניים בעלי שתי כפות, כפי שהיה מקובל לשקול באותם ימים, לאחר מכן התעטף בטלית, פתח את ארון הקודש, ואמר: רבונו של עולם, הריני מחזיק כעת בשם הוי"ה – המוט הקטן שמעל המאזניים הריהו יו"ד, המוט האמצעי הוא ו"ו, וכל כף נחשבת על פי הקבלה כמקבילה לאות ה"א.
הריני עומד כעת, לפניך, רבון העולמים, ושואל: האם פעם אחת בימי חיי שקלתי במשקולת של שקר? וכי אירע לי פעם אחת שלא הוספתי משלי כשמדדתי לקונים?
אם הנני משקר כעת, אל תוריד גשמים, אולם אם אני אומר אמת – אנא, הורד גשם לעולם!
ותכף ומיד – מסיים ה"בית יוסף" – החלו יורדים גשמים!
נמצא, מסיים הרב זילברשטיין, שכנגד עוצמת האיסור שבמשקולות של שקר, כך קיים כח אדיר ורב השפעה במשקולות של אמת!
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א -ומתוק האור)