הרב י. טוורסקי / המבשר ב' אלול
הנעימה המתוקה גואה ועולה כבר מצריחי חלונות בתי הכנסת הססגוניים של אחינו בני עדות המזרח. "חטאנו לפניך! רחם עלינו!" – מתפזמת לה התחינה המוכרת כבכל שנה ושנה.
כמה חן וטוהר קסום גלומים בשירה הזו, הבוקעת בתמימות ענוגה מהמתאספים, פה אחד. ילדים רכים וזכים, לצד מבוגרים באים בימים. צורבים עדינים ואצילים, יחד עם בעלי מלאכה, נקיי כפיים, בעלי ידיים מחוספסות מעמל היום יום. וכולם יחד חוזרים לבית הכנסת. שוב נפגשים בצפרירי בוקר של אלול. שוב מביעים חרטה וסליחה. ושוב מבטיחים להבא – שנה חדשה גדושה בהתעלות וקרבת אלוקים.
ואנו, אחיהם האשכנזים, נפשנו כמהה ומתגעגעת למתיקות הזו. אמנם אנחנו נאלצים להמתין עוד כמה שבועות לימי הסליחות שלנו, אבל השלהבת עולה מאליה. הכיסופים שלנו לבורא העולם מתמזגים יחד עם בקשת הסליחה המוקדמת שלהם.
אז מה יש? – בימי הנופש לא וויתרנו על כלום. כל אתגר ואטרקציה מזדמנת מיהרנו לטעום. לא תמיד בדקנו אם זה מתאים לנו, או שזה לא בדיוק. ס'פאסט נישט… נהינו אחרי כל תופעה רחובית, בין אם זה נובע ממחוזותינו, או חלילה אם המקור הוא לא בדיוק מהחוגים שלנו.
צלינו בשרים על שפודים שטוחים שאבותינו לא הכירו, כי כך נהגו יהודים אחרים… העלינו עשן כלשהו, כי כך מקובל ונהוג אצל אותם אחרים… התמכרנו לשירי ווקאלי בזמנים שאסור לשמוע נגינה, כי יש אומרים שמותר, קיפצנו אחוזי תזזית לקצבו של עוד להיט רגעי, ועוד רשימה ארוכה שאין לפורטה עשינו כי יש כאלו שעושים…
אז מדוע שלא ניסחף גם לדברים הטובים?! – מדוע אסור לנו להתרגש כאשר יהודי אחר מתעורר ומתקרב לבורא העולם. ואם עדיין מדי מוקדם לשיטתנו, גם לא קרה כלום. ואם השיר הוא מזרחי ולא היה מוכר בשטיבלך ברחבי גליציה, בוקובינה, או ווהאלין, גם לא קרה כלום.
כולנו בני איש אחד נחנו. כולנו צריכים לחזור בתשובה ולהגיע אל אותו מקור – אדון הסליחות, בוחן הלבבות!