בהיכנס מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל להיכל הישיבה הק' ארחות תורה, בתחילת זמן אלול היו רואים את "האור בעינים" בראותו את ההיכל "מלא מפה לפה" בבני עליה שיושבים ולומדים בחשק והתמדה. הוא היה ניגש לארון הקודש, ופותח בדברים אלו: כשמתחילים את הזמן בישיבות הקדושות, זה עת רצון גדול בשמים, ומסוגל לתפילה ביותר.
עולם "חסד" יבנה
אח"כ היה אומר את הדברים שראה צורך "להזכיר ולעורר" את בני הישיבות הקדושות "בכל שנה ושנה", מהו תפקידם ב"יום הראשון" של הזמן. וכך אמר בפתיחת זמן אלול תשע"ג: דבר אחד אני רגיל תמיד להגיד, היות שעכשיו באים בחורים שעדיין לא היו עד עכשיו בישיבה, כל בחור שבא עכשיו זוהי מצוה גדולה לעזור לו, להראות לו כל דבר איפה זה, כי אפילו שהיום הישיבה היא לא בשטח גדול מאוד, בכל זאת הוא צריך לדעת איפה המקום שלו, איפה המיטה שלו, איפה הוא ישן, ואיפה לאכול, ממילא זה חסד גדול לעזור לבחורים החדשים שבאים, ולהראות להם. כל אחד שמגיע הוא כמו גֵר לימים אחדים, הוא צריך מאד עזרה, ומקיימים בזה ג"כ מצוה גדולה של חסד.
לא ויתר…
ובר"ח אלול תשע"א, שפתח רבנו את ישיבתו הק' "רנה של תורה" בכרמיאל, נסע מתחילה לשם, ואח"כ חזר "ישר לארחות תורה", אך היה חלש, והיה קשה לו לדבר, אך בכל זאת על דבר זה לא ויתר, ואמר כך: מורי ורבותי, היות שאיחרתי כעת, אי"ה נשלים את החוב בפעם אחרת, אני רק רוצה לומר מה שאני אומר תמיד, שהבחורים החדשים שבאים, צריך לקרב אותם, זה חסד גדול, כשבחור בא, הוא לא יודע איפה זה ואיפה זה, וזה חסד גדול שהבחורים שכבר לומדים בישיבה מקודם, יקרבו אותם ולהגיד להם איפה המקום.
ויתר הדברים מקווה אי"ה להשלים במשך הזמן, עכשיו אני כבר טרוד מהדרך, כתוב הבא מן הדרך לא יתפלל… אך לא ארך זמן רב עד שקיים הבטחתו להשלים, כאשר נשאר למעריב בישיבה, "ומיד אח"כ" כבר ניגש לומר דרשה נרחבת לפתיחת הזמן.
ואמרתי בלבי כמה רחוקה מחשבת רבנו ממחשבתנו, הרי כל בחור מגיע ב"ה עם כל הברען – להתחיל את ה"אלול", ומשקיע הרבה כוחות כדי לעלות ולהתעלות בהתמדה ובתפילה וכו', ובא רבינו ואומר לו בני היקר, "עולם חסד יבנה", אתה מחפש לעלות, אתה מחפש שטייגן אמיתי, תתחיל ביסוד, ומכאן תעלה ותצמח בהכל.
וההמשך הוא התמדה, כפי שנשאל רבינו על קבלה לאלול, ואמר "ללמוד תורה". וזכורני לפני הרבה שנים ששאל ת"ח יקר את רבינו בראש השנה אחרי מנחה, איזה קבלה ראוי לקבל לשנה החדשה, אמר לו רבינו "התמדה". ואח"כ הרחיב על התמדתו הנוראה של מרן בעל החזו"א זצוק"ל, שזכה הרבה מאד בזכות זה.
אלול "נוסח חזון איש"
בספר "הדור והתקופה" מביא הגאון ר' אליקים שלזינגר שליט"א שאמר לו החזו"א, שבימי האלול לומד "יותר גמרא"… והיה מוסיף רבינו, שהפלא הוא, הרי החזו"א היה מתמיד נורא, ומתי היה לו זמן להוסיף? והרבה רבינו לדבר על "התמדה גדולה" ולימוד "בחשק" בימי האלול, עד שאמר לאחד שהיה רגיל להתענות ארבעים ימי הרחמים, שלא כדאי שיצום, היות והצומות מחלישים את האדם, ומתמעט מלימודו, ואם יפסיד "אפילו דקה אחת" מלימוד התורה בגלל הצומות, כבר לא שוה הכל… ואמר לו להחליף תעניותיו בלימוד תורה עם "שמירת הדיבור".
(גליון תפארת פרשת ראה תשפ"ד)