הרב ישראל היימן
א' דר"ח אלול, השטיבלע'ך השכונתי בשעת בוקר. זה עתה הסתיים המניין הקודם ואני כבר נכנס לחדר התפילה לקראת המניין הבא.
ליד הפתח עומד יהודי מבוגר ותוך כדי קיפול הטלית שלאחר מוסף הוא מכריז ומאחל לסובביו: 'אגוטען חודש, כתיבה וחתימה טובה'. כך לאחד ולעוד אחד. בקושי נכנס אלול, עוד לא תקעו בשופר וכבר הוא מאחל כתיבה וחתימה טובה לכולם.
יהודי יקר ניגש אליו מחויך ואומר בחצי חיוך. 'רבינו, עדיין ל' אב, למה אתם מכניסים את הקהל לחרדות?… תנו לאנשים להנות מהיום האחרון של בין הזמנים…'
היהודי המבוגר וירא השמים מולו נהיה כמעט חיוור. הוא הביט בתימהון ביהודי שמולו וברצינות מלאה שאל אותו: אלול מפחיד אותך? יום הדין גורם לך לחרדות? אתה יודע לאיזה חודש אנחנו נכנסים? הלא זה החודש שאני מתגעגע אליו כל השנה, לדוד ה' אורי וישעי, תקיעת שופר, סליחות, כמה קרבת ה' יש בימים האלו, איזה טוהר ונקיות. אני כבר משתוקק שיגיע יום המחר לשמוע את השופר ואת ההכרזה של בורא כל עולמים "שובו אלי ואשובה אליכם"! שנה שלמה אני מחכה לפגוש אותו שוב, מאז מוצאי יום הכיפורים של שנה שעברה'…
המילים האלו ששמעתי ממש באקראי היו בשבילי ה'פתיחה' הכי טובה לזמן הקדוש שהתחלנו זה לא מכבר. במשפט אחד הוא שינה לי את כל ההרגשה לימים הנפלאים האלו.
אגוטען אלול!!