"גם אותי מישהו שלח לבקש מחילה ממרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זיע"א"

בעל הטורים

שופטים – בעלי כשפים שיודעים לבטל כשפים

אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ שׁוֹפְטִים. רמז שממשכנין על הצדקה

יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ. וסמיך ליה שׁוֹפְטִים שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל

שׁוֹפְטִים. בגי' ע' סנהדרין

שׁוֹפְטִים בגימ' מכשף שמעמידין שופטים בעלי כשפים שיודעים לבטל כשפים.

וְשָׁפְטוּ. אותיות 'ופשוט' יהיה חביב עליך דין של פשוט לדקדק בו, כדין של מאה מנה

אֲשֵׁרָה. בגימ' דיין שאינו הגון, שכל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשרה אצל מזבח

כֹּל דָּבָר רָע כִּי תוֹעֲבַת. לומר לך כל המנבל את פיו נקרא תועבה ושנאוי

יומת המת. הרשעים בחייהם נקראים מתים.

קוֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן מְנַחֵשׁ. קסם בגימ' אוחז במקלו. מעונן בגימ' אוחז העינים

תָּמִים. ת' גדולה שאם תלך בתמימות כאילו קיימת מאל"ף ועד תי"ו

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ. הפסוק מתחיל ומסיים בנו"ן לומר שידע נו"ן שערי בינה ויש בו י' תיבות לומר שתשמע לו כמו ליו"ד הדברות

כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. מכאן שכל ישראל ערבים זה לזה

(לקט מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה)

אני אף פעם לא לבד, בכל מקום שאני הולך, הוא הולך יחד איתי.

הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: מספרים על כ"ק מרן אדמו"ר מבאבוב, הרה"ק רבי נפתלי זצ"ל, שעוד בחיי אביו היה אדם מאוד מאוד מוערך והתנהגו בו כאילו היה רבי. פעם ראה אותו אחד ממכריו כשהוא מהלך לבד ברחובה של עיר בשעות הלילה.

"מה אתם עושים פה", הוא שאל את רבי נפתלי, "למה אתם הולכים לבד, הרי תלמיד חכם צריך שמירה, ובוודאי בלילה…". השיב לו רבי נפתלי בחיוך: "אני אף פעם לא לבד. בכל מקום שאני הולך, היצר הרע הולך יחד איתי. הוא לא עוזב אותי אפילו לא לרגע אחד".

ואת זה אמר קדוש עליון כמו רבי נפתלי, כי זאת האמת לאמיתה כל אחד מאתנו מתמודד יומם ולילה עם ניסיונות, כל אחד לפי מקומו ודרגתו ועניינו, אבל הניסיונות נמצאים בכל מקום והיצר הרע תמיד הולך יחד אתנו.

מי שלומד מוסר, ומתכונן כראוי לכל אותם חיכוכים עם היצר הרע, יודע להתגבר עליו ברגע האמת, יש לו את הכח לעשות זאת. ולכן חשוב מאוד להקפיד על לימוד מוסר.

(מתוך שיחה ללקראת שבת תש"פ)

"מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ"  (כ ה)

ומנהג הוא שעושין סעודה ושמחה באכילה הראשונה שיאכלו בבית החדש

"מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו" (כ' ה') רש"י מפרש "ולא חנכו"- ולא דר בו, חנוך לשון התחלה.

הרד"ק כותב, כי התחלת האכילה בבית החדש יקרא חנוך, כמו שיקרא התחלת הלימוד בנער, ומנהג הוא שעושין סעודה ושמחה באכילה הראשונה שיאכלו בבית החדש.

התרגום יונתן בן עוזיאל מתרגם מאן גברא די בנא ביתא חדתא ולא קבע ביה מזוזתא לשכללותיה.

הרמב"ם (הל' מלכים) פוסק: בנה בית ונתן בו חפציו ונעל עליהם, אם היה צריך לבטל על שמירתן הרי זה כמי שחנכו והתחיל לישב בו, ואם אין צריכין לישב ולשומרן הרי זה כמי שלא חנכו.

ומקורו מהירושלמי שכתב- נעלו, אם היה בתוכו חפצים, את שדרכו ליבטל עליה כמי שחנכו, ואם לאו כמי שלא חנכו.

חנוכת הבית בארץ ישראל היא סעודת מצוה

המגן אברהם (תקס"ח סק"ה) מביא מהספר 'באר שבע' שחנוכת הבית בארץ ישראל היא סעודת מצוה אבל לא בחו"ל. וראייתו היא מהירושלמי שכתב 'יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר ת"ל ולא חנכו את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו'.

והמג"א ממשיך ש'בים של שלמה' כתב שאם לא הניח תחילה לשתות בביתו ולנהוג קלות ראש רק שעושה סעודה לחנכו תחילה לומר בו ד"ת ולדרוש בו מעין המאורע הוי סעודת מצוה.

והמג"א מסיים שאיתא בסוף ברכות כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכו כאילו נהנה מזיו השכינה. (וכוונתו שאף בחו"ל אם יש ת"ח אז הסעודה היא סעודת מצוה).

ובשו"ת חות יאיר הסתפק האם סעודת חינוך הבית היא סעודת מצוה, (אם לא שדורשים בה או שת"ח שרוי בתוכה שאז לכו"ע נחשב סעודת מצוה).

אחד מהמקורות לעשיית 'חנוכת הבית'

אחד מהמקורות לעשיית 'חנוכת הבית' הוא מהמדרש תנחומא שכותב דמחייבין בית ישראל למינח ביומא דשבתא, דכד ברייה הקב"ה לעלמיה, ברייה בשיתא יומין ונח ביומא דשבתא, ברכיה וקדשיה, כמאן דבנא ביתא וגמר לעבידתיה ועביד יומא טבא וכו'. (- מחויבין בית ישראל לנוח ביום השבת, שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו בששה ימים ונח ביום השבת, ואז בירכו וקידשו, כאדם שבנה בית וגמר לעשותו ועושה יום טוב). וכ"כ בשאילתות דרב אחאי גאון.

שיגידו בחנוכת הבית ט"ו שירי המעלות

כתב החתם סופר (תשו' יו"ד קל"ח) 'וטוב שיחנך הבית בתורה ובתפילה זמן מה, כי היא חיינו ואורך ימינו'. הקהילות יעקב הורה שיגידו בחנוכת הבית ט"ו שירי המעלות, יושב בסתר וכן מזמור שיר חנוכת הבית. (ארחות רבינו) והחיד"א סידר סדר לימוד ממשניות, זוהר. גמרא ורמב"ם לחנוכת הבית.

החוויתי בידי על ספר התהילים הפתוח,
ועל שפתיי.. "נו-או", "נו. או-נו-נו"
הסגן לא הבין ורצה הסברים.

סיפר הר' שלום מרדכי רובשקין: החל משנותיי הראשונות בפוסטוויל, כשעזרתי לבנות את הקהילה והמפעל, והתמודדתי מול קשיים מרובים, עשיתי לי מנהג קבוע לסיים את כל ספר התהילים בכל יום. המשכתי לנהוג כך ביתר ריכוז וכוונה גם בתקופה שלאחר הפשיטה, במהלך המשפט, ולאורך כל שהותי במקום הנקרא כלא. הייתי  מתעורר כל יום בשעה 4:30 בבוקר, כדי לסיים את ספר התהילים לפני שחרית.

בחודש אלול של אחת השנים אבחנו אצל גיסי, יוסי גוראריה ז"ל, מחלה קשה. באותו חול המועד סוכות הייתי בסוכה עם הלולב והאתרוג, והרהרתי בו ובמצבו. בהחלטה של רגע, החלטתי לקרוא בכוונה את כל ספר התהילים ברציפות לרפואתו. זוהי סגולה מיוחדת לישועה, המיוחסת לצדיקים. היה איתי ספר תהילים, ומיד התחלתי להתפלל על גיסי, יוסף יצחק בן ויכנא לרפואה שלמה.

פתאום, באורח בלתי צפוי, הוכרז במערכת הכריזה על "ריקול"- כל האסירים נקראו לשוב מידית לבלוקים. יצאתי מהסוכה ופניתי לחזור לבלוק, בעודי אוחז ביד אחת בארבעת המינים, וביד השנייה בספר התהילים הפתוח. קיוויתי להגיע בלי שיפריעו לי.

אך לא כך רצה הקב"ה. השביל המוביל אל הבלוק עובר ליד משרדו של הסגן. כשעברתי שם יצא הסגן מהמשרד בלוויית סוהר נוסף. תוך שהם מצביעים על הלולב, קרא אליי הסגן בנימה ידידותית מסוקרנת, "הי, רובשקין! מה יש לך ביד?"

כשמדברים עם סוהר, אסור להתבלבל מטון הדיבור שלו. דיבור או התעלמות כאלו, שסוהר מחליט שאינם מכובדים דיים, עלולים להפוך בקלות למעצר ב"יחידה" הידועה לשמצה. למרות זאת, כיוון שאך זה עתה קיבלתי על עצמי לקרוא את כל התהילים בלי הפסקה, החוויתי בידי על ספר התהילים הפתוח, ואחר על שפתיי. "נו", הסברתי לו ללא אומר. "נו-או".

הסגן לא הבין ורצה הסברים. "מה?" דרש לדעת.

"נו. או-נו-נו", המשכתי "להבהיר" את עצמי בעזרת תנועות ידיים. הוא היה נראה כמתכוון לחקור את העניין יותר לעומק, אך בנס תפס אותו הסוהר השני. "נו, תעזוב אותו כבר", אמר. "בוא נלך מכאן".

בהודיה לה' שעזר לי לשמור על הקבלה שלי בלי לסבול מכך, המשכתי לבלוקים בלי הפרעות נוספות. בתא סיימתי את ספר התהילים.

מאוחר יותר הרהרתי בכך שוב, והחלטתי שנכון יהיה ללכת למשרד ולהסביר את עצמי. הלכתי למשרד, והסברתי מעט לסגן על אמירת תהילים, אך הוא הניף את ידו כמבהיר לי שהסבריי מיותרים. "תאמין לי", אמר. "אני לגמרי לא הבנתי מה אתה אומר, אבל ידעתי שזה אחד מ'הדברים האלה' שלך- וזה הספיק".

עזבתי את משרדו בהודיה לה' על ניסיו. הסגן היה ידוע כקפדן במיוחד. כשהוא היה מוכן להעלים עין ממשהו שהיה יכול לפרש בקלות כחוסר כבוד, היה בכך נס גלוי מה', וגם הסכמה מאיתו לכך שהתנהגותי עושה קידוש ה'.

(מתוך הספר: אמונה, ביטחון, גאולה)

גם אותי מישהו שלח לבקש מחילה ממרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זיע"א

הגה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי שליט"א: בחיי חיותו של מרן רה"י (מרן הגראי"ל שטיינמן) זיע"א, היו אנשים שפגעו בו, זה אחד מהיצר הרע הגדולים, אחד שרוצה להרגיש 'גדול' אז הוא מדבר על גדולים… ותמיד אח"כ כשמגיע עונשי שמים – באים לבקש מחילה. כך היה אצל הרבה גדולי ישראל. אבל לבוא ולבקש מחילה – זה לא כ"כ נעים… אז שולחים מישהו. גם אותי מישהו שלח לבקש מחילה ממרן זיע"א. באתי לבקש, והייתי סבור שהרה"י – כדרכו – יגיד מיד שהוא לא הקפיד בכלל והכל בסדר, אבל משום מה הוא הסתכל עלי ואמר לי נראה לך שאני כזה טיפש גדול, בחובות הלבבות כתוב מי שמדברים עליו אז הוא מקבל את הזכויות של מי שדיבר עליו, ואת העבירות של מי שדברו עליו נותנים למי שדיבר. אם כן הוא עשה לי כזו טובה גדולה, הוא לקח ממני עבירות ונתן לי מצוות למה שאני אמחול?… אך מיד הוא חייך ואמר, אבל מה הקדוש ברוך הוא רוצה?… בודאי רצונו שאני אמחול בלי חשבונות, מחול לו מחול לו מחול לו. ואח"כ הוסיף לי הרה"י – תדע לך שאם עושים מה שהקדוש ברוך הוא אומר – לא מפסידים! אני לא יודע איך אבל אני בודאי לא אפסיד מזה.

כח התלמיד חכם להגן על הדור

כולם פוחדים היום ממלחמה שתפרוץ. אנחנו קיבלנו מרבותינו לא להתעניין יותר מידי בנושאים האלו, וה' יעזור שלכולם יהיה טוב. אם לא נתעניין יהיה טוב.

מרן רה"י זיע"א היה אומר, כתוב בתחילת דברים בבעל הטורים (פסוק ג): "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש": בארבעים – ב' במסורה, 'ויהי בארבעים', 'מגן אם יראה ורֹמח בארבעים אלף בישראל' לומר אם יהיה תלמיד חכם אחד בין ארבעים אלף אין צריכים לא מגן ולא רומח, כי תלמיד חכם מגין עליהם מאויביהם.

אמר מרן רה"י, בזמנו, כמה מכילה כל בני ברק?… מאתיים אלף. אם יש חמשה תלמידי חכמים לא צריכים לא מגן ולא רומח. כל תלמיד חכם מגין על ארבעים אלף. זה בעל הטורים כותב. אנחנו לא יודעים לשער ולתאר מה זה כח של תורה. אנו בטוחים שזה וודאי זכויות, זה מועיל קצת. אך באמת העוצמה של כח התורה – זה אין לשער. [אך מוסיף הרה"י שיש עבירות שיש עליהם חרון אף מיוחד, וזה כבר הרבה יותר קשה].

(לקט מתוך 'ארחות חיים' דברים תשפ"ד)