דרכו של הרב רייסנר שהוא אינו מחתים את הצדדים על שטר בוררות, וברוב הפעמים אין צורך בחתימה כלשהי כדי לאכוף את פסק הדין, משום שהוא מצליח להשיג פשרה כזאת שמייתרת את הצורך לכפות מאן דהו לציית לדבריו

"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים"  (טז יט)

מקרה: ראובן תובע את שמעון לדין תורה, ושניהם פונים לגאון רבי לוי הדיין כדי לשטוח בפניו את טענותיהם.

ערב לפני דין התורה, מגיע ראובן ומשאיר מעטפה עם סכום כסף נכבד בתיבת הדואר של רבי לוי הדיין. זמן קצר אחריו מגיע גם שמעון ומשאיר מעטפה משלו.

כששב רבי לוי לביתו, הוא פותח את המעטפה הראשונה ומגלה סכם כסף שניתן לו על ידי התובע, הוא מוציא מעטפה נוספת ומגלה שגם הנתבע נתן לו שוחד, בסכום זהה בדיוק לסכום שנתן לו התובע.

שאלה: האם בכזה מקרה יוכל הדיין לקחת את השוחד, משום שאין כאן מקום להטיית הדין שהרי שני הצדדים שיחדו אותו בסכום זהה, וממילא דעתו לא תיטה לשום צד בגלל הכסף?

תשובה: הסברה אומרת שבוודאי הדבר אסור וזאת משלוש סיבות. א. ברור שהמעטפה שפתח ראשונה השפיעה על הדיין ודעתו תיטה לטובתה גם אם לא ירגיש בכך. ב. גם לו יצויר שאין הדעת נוטה לשום צד, עדיין, התורה העידה שהשוחד יעוור עיני חכמים, וממילא לא יוכל להימלט מכך. ג. אף אם נאמר שאין שום הטיה ועיניו לא יתעוורו כי שני הצדדים נתנו סכום שווה, הרי כל אחד מהצדדים בטוח שרק הוא נתן שוחד, ויחשדו את הדיין שקיבל שוחד שלא כדין, ולכן אסור הדבר בתכלית האיסור.

לצד זאת, ידוע ומקבל שהדיינים לוקחים תשלום עבור דין התורה, וזאת כששני הצדדים יודעים בדיוק כמה עליהם לשלם, והדבר נעשה בגלוי לפי סכומים קבועים מראש, כך שאין זה בכלל שוחד כלל ועיקר.

הסופר רבי שלום מאיר ולך שליט"א, שיזכה לרפואה שלמה בקרוב, זכה להפיץ ספרים תורניים לאלפים ולרבבות, ובהם דברי תורה נפלאים ומתוקים המתובלים בסיפורי צדיקים המרוממים את הנפש לעבודת ה'.

בספר 'יהדות שרעב בתימן', הוא מספר על אבות בית הדין ב'אל-חדה' שהיו גדולים מאוד בתורה ובמעשים, עד שגם הגויים פחדו מהם. כאשר שניים היו רבים זה עם זה, אפילו יהודי עם גוי, היה הנעשק אומר לעושק אני הולך ל'מורי סעיד', או 'מורי יוסף' או ל'מורי ישראל' הלא המה הדיינים של שרעב, מיד היה הצד שכנגד נכנע ומתפייס עם חברו, כי פחדו עד מאוד מכח ראייתם של הדיינים שהיו מזהים בראיה בעלמא עם מי האמת ומי הוא זה שאומר דבר שקר.

ואם אירע שהצדדים בכל זאת באו לדין תורה, היו הדיינים מביטים בבעלי הדין, ולאחר מכן היו קובעים מי לא אמר אמת, וכה גדול היה כוחם, שהצד שאינו אומר אמת היה מודה מיד על האמת ולא העז לשקר בפני הדיינים.

ביודעי ובמכירי קא אמינא, הגאון רבי יעקב רייסנר שליט"א

ביודעי ובמכירי קא אמינא, הגאון רבי יעקב רייסנר שליט"א, מדייני בית הדין של מרן הגר"ן קרליץ זיע"א, שנוהג לגשר ולברור בין תובעים ונתבעים. דרכו של הרב רייסנר שהוא אינו מחתים את הצדדים על שטר בוררות, וברוב הפעמים אין צורך בחתימה כלשהי כדי לאכוף את פסק הדין, משום שהוא מצליח להשיג פשרה כזאת שמייתרת את הצורך לכפות מאן דהו לציית לדבריו. זאת, לאחר שהוא יורד לעומק הוויכוח בין הצדדים, וברגישות רבה מוצא את סלע המחלוקת, שברוב המקרים אינו מה שנראה מעל פני השטח. לפעמים צד אחד מודאג מהכסף והצד שכנגד בכלל מודאג מהפגיעה בכבודו, לפעמים שני הצדדים רוצים בעצם את אותו הדבר, והמריבה היא רק בגלל חוסר תקשורת ביניהם. זוהי הדרך החכמה והנכונה לפשר בין הצדדים, כך שכל אחד מהצדדים יקבל את מלוא מבוקשו מבלי שהדבר יפגע בכלל בצד שכנגד.

רבים בב"ב חשבו שמדובר באדם שהשתבשה עליו דעתו

היה בבני ברק יהודי יקר, ניצול שואה בשם רבי חיים יצחק גרינבלט ז"ל, שמיום שיצא לפנסיה היה אוסף קרטונים ברחובות העיר. הוא היה רוכב על אופניים ומלקט קרטון ועוד קרטון, עד שהיה נראה כמו נמלה קטנה שסוחבת גרגיר חיטה גדול כמה פעמים ממידותיה של הנמלה עצמה, כך גם הוא היה מהלך עם האופניים שאליהם היו קשורים קרטונים רבים כל כך.

פעם בשבוע היתה מגיעה אל ביתו משאית של תנובה, מעמיסה את כל הקרטונים ונעלמת לה עד לשבוע שלאחר מכן.

רבים בבני ברק חשבו שמדובר באדם שהשתבשה עליו דעתו רחמנא ליצלן, ולא הבינו מדוע הוא אוסף קרטונים בכזאת כפייתיות. 'כסף לא חסר לו', חשבו, 'הוא הרי מקבל שילומים מגרמניה…'.

התמיהה היתה גדולה שבעתיים, כשהתברר שלעת זקנתו, כשלא עמדו לו כוחותיו לעשות את העבודה הקשה הזאת לבדו, הוא גייס לשם כך גם את בתו שתחי', שהיתה מקבצת יחד אתו את הקרטונים ועוזרת לו במנהג המשונה שלו.

לפני פטירתו התגלה הסוד, התברר שקודם כל הוא מעולם לא קיבל שילומים מגרמניה, בנוסף הוא היה משתמש בכסף כדי להחזיק ישיבות! בתו שתחי' סיפרה לי ש-90 אחוז מההכנסות שהכניס ממכירת הקרטונים הוא היה נותן לישיבות הקדושות, בהן ישיבת סלבודקא המעטירה, ובעשרת האחוזים הנותרים הם היו מתפרנסים. או אז הבינו הכל שה'אובססיה' שלו לקרטונים לא היתה כי אם 'אובססיה' להחזקת תורה!

לא זו בלבד, אלא שרבים מתושבי האזור תמיד ידעו שאצלו ניתן לקבל הלוואה כספית, ואף פעם לא היה משיב את פני הפונים אליו ריקם. "אם לא היה לנו כסף זמין באותה עת", מספרת הבת שתחי', "הוא היה מגייס את הכסף מהשכנים או המכרים, ומלווה למבקש ההלוואה, כי טוב לבו היה כה גדול שלא היה יכול להשיב פני יהודי ריקם".

לעת זקנתו עליתי לבקר את היהודי היקר הזה, ובאותה הזדמנות הוא אמר לי ווארט נפלא: "כי השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים", מה הפשט 'דברי צדיקים', רש"י אומר, כפי שמסביר זאת ה'שפתי חכמים', שהכוונה לדברים צודקים. כלומר, השוחד לא רק יגרום לחכם לפסוק שלא כדין, אלא יגרום לו לראות את הדברים בצורה לא נכונה, הדברים הצודקים יתעוותו וישתנו, וזאת אפילו שהחכם הינו חכם מאוד, עד כדי כך שהתורה הקדושה מעידה עליו שהוא חכם, עדיין, ברגע שקיבל שוחד הוא מאבד את היכולת לראות מה נכון ומה לא נכון.

"וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ"  (יט יט)

כשאנו לומדים בפרשה על מידות טובות ועל ובערת הרע מקרבך, בעניין זה של הצורך לשים את האינטרס של הזולת לפני האינטרס של עצמינו, היה הגאון רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל, בעל ה'יחי ראובן', אומר שלפעמים נוסע אדם ברכבו באזור האולמות של בני ברק, בימי בין המצרים, ובינו ובין עצמו הוא מרוצה מכך שהלילה אין חתונות… "ברוך ה' אין פקקים"… עד כמה יכול אדם להיות אגואיסט? תמה רבי ראובן, הרי יהודי צריך לשמוח שיש חתונות, הרבה חתונות, בלי סוף חתונות. העדר החתונות הוא סיבה לעצב ולא לשמחה. אדם לא צריך להיות שקוע רק בעצמו ולראות לנגד עיניו אך ורק את טובתו האישית.

הוא היה מוסיף ומתאר את הפנים העצובות של אדם החושב רק על עצמו בעת ש'נאלץ' ללכת לבר מצווה של בן השכנים, אחרי שהשכן הגיע לבר מצווה של בנו, וגם 'נאלץ' לתת לו מתנה כדי לשמור על הדדיות… להשתתף בשמחה של היהודי זאת זכות, צריכים לעשות את זה בשמחה, ברוך ה' יש לו ילדים, ברוך ה' הוא עושה בר מצוה, הוא עושה חתונה לילד, צריכים לשמוח, לא להצטער על כך חלילה וחלילה!

כאותו אדם שמלווה את קרוב משפחתו הסובל ממחלה קשה לחדר הניתוחים, ויושב בחוץ במשך שעות על ספסל ההמתנה עד שיסתיים הניתוח, ובזמן הזה חושב לעצמו "אוי כמה אומלל אני, עלי לשבת פה שעות על הספסל הלא נוח הזה, לפחות בן משפחתי נמצא בחדר הניתוחים הממוזג, ושוכב על שולחן הניתוחים, ישן שנת ישרים, כמה נחמד לו בזמן שאני מסובל בייסורים ובסבל רב…".

מעשה היה עם אבי מורי זצ"ל

מעשה היה עם אבי מורי זצ"ל, שהיה חולה במחלת הצהבת, ואושפז בבית החולים. בשבת החליט הגאון רבי אברהם גינוחובסקי שהכיר אותו מהתקופה בה למדו יחד בסלבודקא, לבוא ולבקרו בבית החולים. צעד רבי אברהם רגלית מבני ברק לבית החולים בילינסון בפתח תקווה, חיפש בכל המחלקות ולאחר שהבין שאבי אינו מאושפז שם, שב לבני ברק, הלך לכל אורכה והמשיך לצעוד עד לבית החולים שיבא בתל השומר, כדי לבקר חולה. מדובר בהליכה שנמשכת שעת, וזאת אף שאבי מורי לא היה אחד מחבריו הקרובים. אלא הם היו בקשרי ידידות, ולא מעבר לכך.

כמובן לא כל אדם זוכה להיות כרבי אברהם גינוחובוסקי, מסירות כזאת מופלאה כדי לבקר יהודי מאושפז, זה די נדיר, אבל מותר לנו ללמוד ממנו ולפחות להחזיק במעט שבמעט במידה מופלאה זו, ולהשתדל למען השני גם כשזה בא לנו במעט טרחה.