כאשר אנו, יהודים חרדים ומדקדקים במצוות, ובמיוחד בני התורה הספונים בבית המדרש במשך כל השנה כולה, מגיעים לחודש אלול, לימים הנוראים, לראש השנה וליום הכיפורים – אנו לפעמים לא מבינים מספיק מה נדרש מאיתנו בימים אלו. הרי אמנם אנו לא מושלמים, אבל בסך הכל אנו הרי לומדים תורה, מתפללים שלוש פעמים ביום במניין, אלו מאתנו שזכו לחבוש את ספסלי בית המדרש אפילו לומדים רוב שעות היום ועוסקים בתורה לאורך כל השנה, ומה כבר מוטל עלינו לשנות כדי לתקן את דרכינו בחודש אלול? מה נדרש מאיתנו לעשות בימים אלו – אחרת מכפי שאנו עושים במהלך השנה כולה?
מילא אנשי הרחוב, יש להם עבירות… עבירות של ממש, לא כמו העבירות שלנו… להם – בוודאי יש מה לעשות בחודש אלול: חשבון הנפש, ושינוי מהותי של דרך החיים… אבל אנו? יהודים חרדים שומרי מצוות המקפידים על קלה כבחמורה, מה כבר עלינו לשנות?
כאשר זו התחושה שמלווה אותנו, ולמרבה הצער היא אכן מלווה רבים מאיתנו – הימים הנוראים, ובכלל, כל התקופה הזו שמתחילה בראש חודש אלול ומסתיימת במוצאי יום הכיפורים, נהפכת לעול ולמשא… אנו כמובן לומדים מוסר בחודש אלול – כמו כולם, מתפללים בראש השנה וביום הכיפורים – כמו כולם, אולם כשמגיע מוצאי יום הכיפורים סוף סוף – אנו נושמים לרווחה…
קשה להתמודד עם תקופה בה דורשים מאיתנו לעשות משהו שאנו בעצמנו לא יודעים מה הוא… כשאנו שומעים על גדולי ישראל, שציפו בכליון עיניים לחודש אלול, עד שהיו שבירכו 'שהחיינו' עם כניסתו – אנו סבורים שהם בוודאי היו במדרגה שאנו רחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב, וכפי הנראה לא נגיע אליה לעולם…
התקופה הזו יכולה להיות חוויה! חוויה של ממש, שניתן לצפות לה בכליון עיניים!
אולם לאמיתו של דבר, עבור כל אחד מאיתנו – התקופה הזו יכולה להיות חוויה! חוויה של ממש, שניתן לצפות לה בכליון עיניים! אלא שבכדי שנוכל לחוש את החוויה הזו – עלינו להיות מוכנים לקראתה כראוי, ובראש ובראשונה לדעת בבירור מה נדרש מאיתנו בתקופה זו.
ובכן, בראש ובראשונה, כאשר אנו ניגשים לחודש אלול בפרט, ולימים הנוראים בכלל – עלינו להכיר בכך שאנו לא מושלמים. יש לנו מה לתקן, והרבה… ואין המדובר בהשגות גבוהות, אלא בדברים פשוטים שנוגעים ומובנים לכל אחד מאיתנו!
ייתכן שה'לא בסדר' שלנו – הינו הרבה יותר טוב מה'לא בסדר' של אנשים אחרים, שלא זכו להיוולד לבתים חרדיים כמונו… אבל עדיין: מה ש'לא בסדר' – הוא 'לא בסדר', ועל כך צריכים אנו לשוב בתשובה!
כאשר אדם אינו מכיר בכך שהוא לא בסדר, שהוא צריך לתקן – הוא יכול להגיד את הווידוי כולו, ולהמשיך להרגיש שהוא בסדר גמור… הוא אומר 'אשמנו' – ומתכוון לפלוני, 'בגדנו' – וחושב על אלמוני, 'גזלנו' – ולנגד עיניו עומדת דמותו של פלמוני, וכן הלאה… כל ה'וידוי' מבחינתו הינו בבחינת 'לעולם ישתף אדם עצמו עם הציבור'… כי הוא – בסדר גמור!
אדם יכול אפילו לבכות בכל הווידוי, ועדיין לא להרגיש באמת שהוא עצמו אינו בסדר, הוא בכלל בוכה על עבירות של אחרים…
אולם אדם שכזה, ברור שלא יוכל למצוא כל תועלת, שלא לדבר על הנאה, בימים הנוראים… אדם שמרגיש שהוא בסדר, ואינו רואה אלא את חסרונותיהם של אחרים – הרי שאין לו שייכות לתשובה, ואין לו שייכות לחודש אלול, ואין לו שייכות לראש השנה וליום הכיפורים… אם כך, כלום יש להתפלא על שהוא מרגיש שכל הימים הנוראים אינם אלא 'מטרד' אחד גדול?
הן תתפוגגנה, תקרוסנה, ועימן יתנפצו כל החלומות היפים
כמובן, כל אחד מבין שכשמדברים על 'אלול' ועל תשבה, צריכים לקבל על עצמנו קבלות טובות. הרי בלי לקבל קבלות טובות לעולם לא נתקדם! אבל כאן, יש לשים לב לנקודה חשובה.
שכן לעיתים, לאחר שאנו עורכים את המאזן האישי שלנו, מזהים את הנקודות הטעונות חיזוק, ומעצימים את המעלות שבכוחן לסייע לנו להתגבר על הקשיים השונים – אנו מרגישים כל כך חזקים, כל כך חדורי רצון עז ומוטיבציה, עד שאנו נוטים לקבל על עצמנו 'קבלות' גדולות מדי, קשות מדי, גבוהות מדי ביחס למצבנו הנוכחי… ובכך, טמונה סכנה גדולה.
שכן אמנם, 'קבלות' – הן דבר נפלא, וביכולתן לסייע לנו להעפיל אל על. אולם כאשר ה'קבלות' אינן מתאימות ליכולות האמיתיות שלנו, כאשר הן גדולות מכפי מידותינו – הן לא תחזקנה מעמד לאורך זמן. הן תתפוגגנה, תקרוסנה, ועימן יתנפצו כל החלומות היפים, ואנו נחזור בדיוק למצב הנוכחי בו אנו נמצאים כעת – לפני שהתחלנו את תהליך החיזוק הפרטי שלנו, או אפילו למצב גרוע יותר: משום שהכישלון – ימוטט את האמון שלנו ביכולתנו להשתנות, ויקשה עלינו להתקדם בעתיד…
לכן, חשוב מאד להתאים את ה'קבלות' ליכולות האמיתיות שלנו, ולהיות מאד כנים עם עצמנו בשעה שאנו מעריכים את היכולות הללו… כי בסופו של דבר, לא הקבלה היא שתקדם אותנו – אלא היישום של הקבלה הזו! קבלה גדולה שלא נוכל ליישם – הינה חסרת ערך, ולעומתה, קבלה קטנה יותר, כזו שנוכל להתמיד בה לאורך זמן – בהחלט עשויה להיות תחילתו של שינוי מבורך!
חשוב שנבין: כשאנו מקבלים על עצמנו קבלה – המטרה שלנו אינה 'להיות מושלמים'… כמובן, כולנו חותרים אל עבר השלימות, אבל לעת עתה – אנחנו עדיין רחוקים ממנה… המטרה שלנו בשלב זה צריכה להיות אחת ויחידה: להיות טובים יותר! לא מושלמים – אבל יותר טובים מכפי שהיינו עד כה!
משום כך, כאשר אנו מקבלים על עצמנו אפילו קבלה קטנה, אולם מתוך כוונה אמיתית וכנה להתמיד בה לאורך זמן – הרי שכבר הצהרנו והכרזנו כביכול: "ריבונו של עולם, אנחנו רוצים להיות טובים יותר! אנחנו רוצים להתקדם!". וזה, בסופו של דבר, מה שחשוב…
בכדי להמחיש את האופן בו עלינו להעריך את כוחותינו ויכולותינו כאשר אנו ניגשים לקבל על עצמנו קבלות, הבה נתבונן במעשה הבא:
המעשה אירע עם המגיד הירושלמי
המעשה אירע עם המגיד הירושלמי, הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל. היה זה בהיותו בחור צעיר, כאשר ניגש לקראת הימים הנוראים אל רבו, המשגיח רבי לייב חסמן זצ"ל, וביקש ממנו הדרכה: איזו קבלה לקבל על עצמו ביום הכיפורים הממשמש ובא?
ר' לייב שמע את השאלה, אולם לא מיהר להשיב עליה. הוא פנה אל ר' שלום עצמו, וביקש ממנו לקחת פסק זמן של יומיים, בהם יחשוב עם עצמו ויבחר קבלה שבוודאי יוכל לעמוד בה. שימו לב: יומיים למחשבה! לא פחות!!!
אחרי יומיים, חזר ר' שלום אל המשגיח, וסיפר לו כי אכן מצא קבלה מתאימה, שהוא משוכנע שיוכל לעמוד בה. "אתה בטוח שתוכל לעמוד בקבלה הזו?" בירר ר' לייב, ור' שלום השיב בחיוב: "כן, אני בטוח! ערכתי חשבון נפש עם עצמי, שקלתי את הדברים היטב, ואני משוכנע שביכולתי לעמוד בקבלה זו!".
כמובן, כשר' שלום אמר שהוא ערך את חשבון הנפש שלו, ניתן היה לסמוך על דבריו… הוא ידע מה זה חשבון נפש, והוא גם ידע להעריך נכוחה את כוחותיו ויכולותיו… אולם בכל זאת, נענה ר' לייב ואמר לו: "טוב ויפה. אחרי שאתה משוכנע שאתה יכול לעמוד בקבלה הזו, תוריד ממנה חצי – ואת מה שנשאר תקבל על עצמך!"…
ללמדנו, עד כמה עלינו להיות זהירים בקבלות שאנו מקבלים על עצמנו. מוטב להמעיט – מאשר להפריז. מוטב לקבל קבלה קטנה מדי, אולם להתמיד בה בוודאות לטווח ארוך – מאשר לקבל קבלה גדולה מדי שתתפוגג בחלוף תקופה קצרה!
ואכן, הניסיון מעיד על כך… כמה פעמים כבר קיבלנו על עצמנו קבלות נפלאות, וגילינו אחרי כמה ימים שלא נותר מהן זכר? הלא כל אחד מאיתנו כבר זכה כמה פעמים בחייו ל'ימים נוראים', ובכל פעם קיבל על עצמו קבלות אחרות… ובכן, היכן הקבלות הללו?
למרבה הצער, אנו מכירים את התהליך: ביום הראשון – אנו מקיימים את הקבלה שלנו באדיקות ובהתלהבות, ביום השני – ההתלהבות כבר מתפוגגת ואנו מתמודדים בקושי, ביום השלישי – הקבלה מתחילה לצלוע, ולמחרת יום הכיפורים כבר לא נותר ממנה מאומה!
לכן, הפעם, ננסה לנהוג אחרת… לא נחזור על הטעויות שלנו… נקבל קבלה שהולמת את יכולותינו בוודאות, קבלה קטנה – אך כזו שנוכל לעמוד בה בעקביות, וכך נוכל לדעת שעשינו את הצעד הראשון בדרך לשינוי מהותי לטובה בכל מאזן החיים שלנו!
מעשה ששמעתי מפיו של אבי מורי
עוד אספר לכם מעשה ששמעתי מפיו של אבי מורי, 'מרן שר התורה' זצ"ל, שסיפר לי שבדידו הוה עובדא:
היה זה לפני כחמישים שנה, כאשר הגיע אל אאמו"ר בחור וביקש ללמוד איתו ש"ס במשך שנה. באותן שנים, אאמו"ר היה מקדיש לעיתים מזמנו בכדי לסיים ש"ס עם בחורים מסוימים, כמובן, מלבד הקביעות האישית שלו…
אבא זצ"ל התרשם כנראה מרצינותו של המבקש, ניאות, אולם התנה זאת בתנאי קודם למעשה: "אם אתה רוצה ללמוד ש"ס" הוא אמר לו, "אנחנו נקבע זמן, ועליך לעמוד בו בקביעות! יום יום! בלי תירוצים ובלי הסברים… פשוט להגיע יום יום בזמן הקבוע, וללמוד את מספר הדפים הנדרש! האם התנאי מקובל עליך?" שאל, והבחור השיב ואמר:
"כעיקרון, התנאי מקובל עלי. אני מתחייב להגיע יום יום, בדיוק בזמן, בלי להחסיר אפילו יום אחד, עד כמה שהדבר תלוי בי. אולם ישנה בעיה… אני מכיר את עצמי, ומניסיוני אני יודע שבכל חורף, במוקדם או במאוחר, פוקדת אותי מחלה המפילה אותי למשכב למשך חודש שלם, בו אינני יכול לצאת מהמיטה! על כן, אני רואה מחובתי להודיע, כי לכשתופיע המחלה – לא אוכל להגיע, עד שהיא תחלוף!".
אבי מורי שמע את דבריו של הבחור, והשיב לו על אתר: "אם אתה מתחייב להגיע יום יום, מבלי להחמיץ אפילו יום אחד – אני מבטיח לך שלא תהיה חולה!".
ואכן, כך הווה. הבחור קיבל על עצמו להגיע יום יום, הלימוד המשותף החל, וראו זה פלא: באותה שנה, לראשונה מזה עידן ועידנים, לא חלה הבחור… הוא לא נאלץ לשכב במיטה אפילו יום אחד! החורף כולו עבר בבריאות איתנה, והלימוד התנהל בדיוק על פי התכנית.
אלא שלקראת סוף החורף, הגיע לארץ אורח נכבד במיוחד: כ"ק מרן אדמו"ר מסאטמאר, הרה"ק רבי יואל טייטלבוים זצ"ל! היה זה מאורע היסטורי בכל קנה מידה… האדמו"ר לא הגיע לבני ברק אלא לירושלים, אולם בדרכו – הוא תיכנן לעבור בבני ברק, לביקור במוסדות החסידות שבעיר, ובכוונתו היה לשהות בה כשעתיים.
מיודענו הבחור, השתוקק לראות את האדמו"ר
מיודענו הבחור, השתוקק לראות את האדמו"ר. אינני יודע האם היתה לו זיקה כלשהי לחסידות סאטמאר, אולם שסתם כך חשקה נפשו לראות שר וגדול בישראל, אולם כאן התעוררה בעיה: השעתיים הללו, בהן התעתד האדמו"ר לשהות בבני ברק – היו בדיוק באותן שעות בהן היתה לו הקביעות ללמוד עם אאמו"ר…
ובכן, מה עושים? בלית ברירה, בדחילו ורחימו, ניגש הבחור אל אאמו"ר, הסביר את הנסיבות, וביקש את רשותו לבטל את הקביעות באופן חד פעמי ויוצא דופן… אולם אאמו"ר – סירב! "הלא סיכמנו שהשעה הזו מוקדשת ללימוד, חוק בל יעבור! ראיית פני הצדיק, חרף חשיבותה הרבה, אינה מצדיקה ביטול תורה!" השיב אאמו"ר.
אלא שהבחור עדיין לא השתכנע. "רבי! אם לא אראה את האדמו"ר כאן, בבני ברק, אצטרך לנסוע לירושלים!" טען הבחור. וזאת למודעי, כי באותם הימים, נסיעה לירושלים – היתה מורכבת ביותר, ועלולה היתה לגזול יום שלם… שלא לדבר על כך, שבכדי להגיע מבני ברק לירושלים היה צורך לעבור בתחנה המרכזית בתל אביב, הרחק מגבולות הקדושה והטהרה של בני ברק… "כלום לא נאמר במקרה מעין זה, כי מוטב לבטל שעה אחת בכדי שלא לאבד שעות רבות?" שאל הבחור, אולם אאמו"ר נותר איתן בדעתו: "סיכמנו משהו, וצריך לעמוד בו!" הבהיר.
למחרת, הבחור לא הגיע. הוא לא עמד בפיתוי, והחליט בכל זאת ללכת לראות את האדמו"ר. ואילו התשובה השמיימית לא אחרה לבוא: כבר למחרת היום הוא נפל למשכב! בין כה וכה, לאחר חודש שלם בו הופרה הקביעות, היא כבר לא התחדשה, והבחור החמיץ את ההזדמנות לסיים את הש"ס בשנה עם אאמו"ר.
יהיה מי שיטען, שמדובר ב'מופת' של אבי מורי… אולם ברור שלא זה ההסבר! ההסבר פשוט הרבה יותר…
ישנה הנהגה של דרך הטבע. בחור שנופל למשכב מדי שנה, יכול, בדרך הטבע, לצפות לכך שגם בשנה זו הוא יחלה. אלא אם כן… אלא אם כן הוא מקריב משהו! אם הוא מחייב את עצמו בקביעות בל תימוט, ואינו מבטל אותה בשום אופן, גם כאשר עליו לבטל את רצונו מפניה – משמים ינהגו עמו בהנהגה שונה, הנהגה ששייכת לקובעי עיתים…
הנה כי כן, זה כוחה של קביעות עיתים. כוח סגולי, שביכולתו לחולל פלאות.
הבה נאמץ אף אנו את הכוח הזה. נתחזק לקבוע זמן, שיהיה מוקדש כל כולו לריבונו של עולם, בקביעות בל תימוט, ולו בכדי שכאשר ישאלונו לאחר מאה ועשרים אם קבענו עיתים לתורה – נוכל להשיב בחיוב!
כפי שהזכרנו, בתחילה, זה לא יהיה קל. זה עשוי להיות אפילו קשה. היצר לא יעמוד מנגד, כאשר יזהה שאנו עומדים לחטוף הזדמנות מופלאה כל כך. אולם לאחר שאנו נוכיח שבכוונתנו באמת לעמוד בקביעות שלנו, ושאנו מוכנים גם להקריב ולהתאמץ לשם כך – אין ספק שנזכה לסייעתא דשמיא מופלאה, מעל ומעבר לדרך הטבע!