"לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי ד' אֶלֹוקֶּיךָ" (יג יט)
מדי שבוע אני זוכה להעלות את מחשבותי והגיגי בעניינים שונים. באופן טבעי בגלל התפוצה הגדולה של גליון 'לקראת שבת' אני מקבל תגובות רבות ומעניינות. אבל אחד מהמאמרים שכנראה הצליחו מאוד לתפוס את הקוראים, הוא המאמר שפורסם כאן בעבר לקראת שנת הלימודים. קיבלנו על מאמר זה עשרות תגובות, והחלטנו לפרסם זאת שוב.
שנת לימודים חדשה מתחילה, ובלבו של כל מלמד מתנגב חשש קל: איזו כיתה אני עומד לחנך השנה? הטובה היא אם … היש בה עץ אם אין?
אצל מלמדים צעירים בשנות ההוראה הראשונות, זה יותר משמעותי. יש לא רק חשש אלא אפילו פחד של ממש. אולי הכיתה החדשה תהיה באמת כיתה מופרעת ובעייתית ואני לא אצליח לשרוד את התפקיד עד סוף השנה?
האמת שבשדה החינוך אין כללים קבועים. כל איש חינוך ייתן לכם עצות אחרות וכללים אחרים. אבל בכל זאת, אני אתן כמה כללים שאני למדתי מהניסיון שלי, ושכל מלמד יעשה איתם מה שלבו חפץ, ייקח את מה שמתאים לו ויוותר על מה שפחות מתאים לו.
לפני הכל: תפילה
זה כל כך פשוט שלא צריך לכתוב את זה, אבל זה כל כך יסודי שאי אפשר לדלג על זה. מלמד שרוצה להצליח בעבודתו חייב להתפלל על כך. בלי תפילה שום דבר לא מצליח בחיים. במיוחד כשמתחילים ללמד כיתה חדשה, זה בדיוק הזמן לפתוח ספר תהילים ולומר לפחות כמה פרקים בלב נשבר, להתפלל מעומק הלב ולבקש סעד ממרומים, וכל המרבה בתפילה הרי זה משובח.
בלי איומים!
יש מלמדים רבים שמחזיקים בדעה שבימים הראשונים של שנת הלימודים צריך להלך אימים על התלמידים ולהכניס להם פחד בלב, שיישאר עד סוף השנה. צריך להיות מאוד זהירים עם זה, ואני באופן אישי בכלל בדיעה הפוכה. נכון, צריך משמעת, אסור להיות חבר של הילדים לא בתחילת השנה ולא בהמשך, אבל כן מותר להיות רך אתם, להתחיל בעדינות ובשפה נעימה, לא חייבים להתחיל קשוח.
אני תמיד מתחיל את שנת הלימודים בשאלה מה שמו של כל ילד, מה הכינוי שלו, אני מספר להם קצת על עצמי, שואל אותם איפה הם היו בחופש, מתעניין בשלומם, מחמיא לכיתה באופן קבוצתי, מה ששמעתי מהמלמד של השנה שעברה כמה שהם חברה'מנים או מוכשרים, או מאוחדים מאוד או אוהבים אתגרים, מצטיינים בתפילה, אוהבים לעשות שטייגען וכדו'.
עמוד בדלת…
במקרה שמלמד מכיר את עצמו כאחד שהמשמעת שלו לא מאוד חזקה, לא הייתי ממליץ להיכנס לכיתה ביום הראשון לפני שכל אחד מהילדים עומד במקום שלו, או יושב, תלוי בגיל ובמה שמקובל באותו תלמוד תורה.
אתה יכול פשוט לעמוד בדלת ולהמתין, בלי לחץ, בלי למהר לשום מקום. הילדים אולי יתעלמו, אולי יצחקו, אבל אחרי כמה דקות, אולי אפילו אחרי רבע שעה, הם בסוף יבינו את מה שמצופה מהם לעשות ואתה תיכנס לכיתה שקטה ורגועה, ותוכל להתחיל ברגל ימין.
בוא נתחיל ממך…
השמירה על הזמנים היא אבן יסוד של החינוך. ילדים חייבים לדעת להיכנס בזמן לכתה, אבל כדי שהם ילמדו את זה, הם חייבים לקבל דוגמה אישית מהמלמד. ולכן מלמד חייב להקפיד על הזמנים בלי שום פשרות. בוודאי בחצי הראשון של שנת הלימודים. אם אתה מאחר רק פעם בשבוע, אין לך זכות להעניש או אפילו לנזוף בילד שמאחר פעם ביומיים!
עשר פעמים…
דע את האוהב! הילדים מנסים את המלמדים פעם אחר פעם. זה חוק טבע. הם בודקים גבולות ובוחנים את התגובות. מלמד חכם יודע להימנע מחיכוך מול הילדים בימים הראשונים, ומצד שני גם לא נותן להם לפרוץ גבולות או למתוח אותם. הגבולות חייבים להישמר, אבל גם האווירה הטובה. זה בהחלט אתגר לא פשוט, וכדאי מאוד להתפלל על כך באופן ספציפי…
יום של הקדמות
ביום הראשון לשנת הלימודים לא צריך ללמוד כלום, רק להקדים. לדוגמה: "השנה אנחנו נלמד מסכת סוכה, היא מורכבת מחמישה פרקים, אתם יודעים למה אנחנו צריכים לשבת בסוכה? איפה זה כתוב בתורה? הנה תראו, בסוכות תשבו.. כי בסוכות הושבתי… צריך לצאת מהבית לדירת עראי…"
אנחנו מרוויחים בהקדמות האלו שני דברים: קודם כל אנחנו מכניסים אותם לנושא, ומסייעים להם להצליח בלימודים. דבר שני, אנחנו בעצם מוציאים אותם מהאווירה של חופש ובין הזמנים, ומחדשים את הקשר שלהם עם תלמוד התורה. לנו זה לא נראה כזה מסובך, אבל אצל ילד בגיל עשר, שלושה שבועות זה פרק זמן ארוך מאוד. הוא כבר שכח איך נראה החיידר, תתחשב בו! תן לו זמן להתרגל, לשמוע הקדמות וסיפורים, מחר הוא כבר יגיע לחיידר עם פרצוף שונה לגמרי, זה כבר לא פרצוף של חופש, אלא אווירה רצינית של הגעה ללימודים.
עזבו את הכיסאות
צריך לתת לילדים לבחור בעצמם את המקום המועדף עליהם בכיתה. שיישבו ליד מי שהם רוצים. לתת הזדמנות לרצון העצמי שלהם. אם אתה רואה אחרי כמה ימים שזה שידוך לא מוצלח, אפשר להעביר, אבל את העברת המקומות חייבים לעשות ברוגע, באופן יזום על ידך, לא בגלל שהילד דיבר עם החבר אתה מתעצבן ומעביר אותו. זה משדר לילדים לחץ וחוסר ביטחון. אם אתה מגיע למחרת ולפני התפילה נותן פקודה של החלפת מקומות, זה מתקבל כאקט חינוכי מחושב והגיוני ולא כתגובה אוטומטית ובלתי רצונית לפעולה שהתלמידים עשו קודם לכן.
אני מחלק לילדים ממתק
בסוף יום הלימודים הראשון, אני מחלק לילדים ממתק ואומר להם בפה מלא ובהרחבה גדולה שאת הממתק הזה אני מחלק כאות תודה והוקרה לבורא העולם, שאני מודה לו מכל הלב על כך שהוא זיכה אותי בכאלו תלמידים מופלאים כמותם: "כבר יום שלם אני יושב אתכם, ואני רואה כמה זכיתי שיש לי השנה את התלמידים הכי מיוחדים והכי צדיקים…".
ככה אתה מייצר אהבה בלב הילדים אליך, ככה אתה בונה קשר של רב ותלמידיו! ילד לומד פי כמה וכמה יותר טוב אצל רב שהוא אוהב אותו, לעומת רב שהוא חלילה לא ממש אוהב אותו בלשו המעטה…
אף ילד לא נעלב ממחמאה
חוץ מהפעולות שאנחנו נוקטים לקנות את לב התלמידים ככתה בשלמותה, חובה לייצר גם קשר אישי עם כל אחד מהתלמידים. אחת הדרכים הכי טובות לייצר כזה קשר היא על ידי מחמאות. אף ילד לא נעלב ממחמאה שהרבי נותן לו, וכל ילד זוכר את המחמאות הללו, צורב אותן בלבו, ומשתדל לעמוד בציפיות שהן משקפות.
לכן, עוד ביום הראשון ללימודים, בסוף היום, לתפוס באופן פרטי ילד אחד, להחמיא לו על מעלה מסוימת שראית אצלו, לאחר מכן עוד ילד אחד או שניים. ככה כבר העברת שלושה ילדים לצד שלך, מחר תעביר עוד שניים או שלושה, ועד סוף השבוע כבר כל הכתה תהיה בצד שלך בעז"ה.
מומלץ מאוד להתחיל מהילדים הטובים והמשפיעים בכיתה, כי זה גם מעביר מסר לכל הכיתה שהילדים החזקים שקובעים את המדיניות הכיתתית אוהבים את הרבי ומסורים אליו. החלה מהכיוון ההפוך יכולה לגרום לזלזול בילדים שהם בצד של הרבי, ולאחר מכן גם כשתגיע לילדים היותר מובילים הם ידחו את הקרבה הזאת. לא שאי אפשר לתקן את הרושם, אבל עדיף להתחיל ברגל ימין עד כמה שהדבר אפשרי.
אסור להיכנס ללחץ והיסטריה
לא משנה מה עשית, אם נכשלת, אם טעית, אם התחלת ברגל שמאל, אסור להיכנס ללחץ והיסטריה. עבודת החינוך צריכה להתבצע מתוך רוגע. כשהילדים מרגישים אותות לחץ מכיוון המלמד, הם מתחילים לחגוג ולחפש את הסדקים באישיות הקשוחה. מלמד חייב להיות חזק, נחוש, הגון ו… רגוע, ובסייעתא דשמיא עם הרבה תפילות, אני מקווה שהכללים האלו אכן יביאו תועלת למלמדים שנחשפים אליהם.