"לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (יד ב)
ברב האי גאון (תשובת הגאונים – שערי תשובה סי' יג ) מובא מעשה באריה שבא לטרוף שועל. אמר השועל לאריה הרי כולי רק עור ועצמות ואין בי כמעט בשר, אי לכך אם תטרוף אותי בודאי לא תשבע, בוא ואראה לך אדם שמן אשר באכלך אותו תשבע ותותיר. הלך והביאו אל מקום שבו ישב אדם ולפניו היה בור מכוסה רעוע. אמר האריה לשועל ירא אני מתפילתו שלא יכשיל אותי בהתנפלי עליו, אמר לו השועל אל דאגה תפילתו לא תזיק לך ואף לא לבנך אולי תזיק לבן בנך, אבל עוד חזון למועד בינתיים תאכל ותשבור את רעבונך.
נתפנה האריה ובעודו רץ להתנפל על האיש, דרך על מכסה הבור ונפל לתוכו. בא השועל והציץ עליו משפת הבור, אמר לו האריה, מה עשית לי הרי הבטחת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני, אמר לו השועל, כפי הנראה רובץ עליך עוון אבי אביך ובגינו נתפסת. השיב לו האריה בתמיהה, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, מדוע עלי לסבול את עוון אבותי? אמר לו השועל, מדוע לא חשבת על בן בנך?
ומסיים שם 'וכמה וכמה מיני מוסר יש במשל הזה'.
למדנו כאן על כוחה של נגיעה, כל זמן שהאריה היה רעב לא היה אכפת לו חוסר היושר וההגינות במה שנכדיו ייענשו בגללו, הנגיעה שלו הייתה ההשתוקקות לטרוף את האדם וממילא נסתתמו כל מעינות חכמתו והוא לא ראה כאן חוסר צדק ויושר אבל אחרי שסרה נגיעתו אז ראה את חוסר ההגינות שבדבר.
אדם קטן
בספר פאר הדור הובא שפעם אחת היה מרן בעל החזון איש זצ"ל מטייל עם הגר"א פלצינסקי שסיפר באוזניו על משגיח מסויים בישיבה, אדם גדול שהוא בעל רעיונות נשגבים ושיחותיו עמוקות מאוד אבל בענין שיש לו נגיעה כלשהי יאבד עשתונותיו מיד.
לשמע דבריו האחרונים נתחייך החזון איש, נעצר מהילוכו ואמר, אילו סיפרת על אדם דגול שנתפס בעבירה חמורה עדיין אין בזה סתירה לגדלותו, אבל ביחס לנגיעה אישית, הלא עשרים וארבע שעות ביממה הנגיעה קיימת ואין אדם זה אלא קטן שבקטנים.
הבדל בין 'נגיעה' ל'שוחד'
מרן החזו"א מאריך לחלק בין 'נגיעה' ל'שוחד' – ותוכן דבריו ש'נגיעה' היא אחת ממידות הרעות, בכוחה של נגיעה לעוות ולסלף את דעת האדם כי השכל איננו השליט על האדם במקום בו יש מידות ואף יותר מכך, ממקום בו המידות שולטות הן משתמשות בשכל ככלי למידות הרעות ומעוותות אותו בהתאם לנגיעות בהן נגוע האדם עד שפוסק דינים ומחדש דברים שלא היו ולא נבראו והכל כדי להצדיק את דעתו המסולפת, אולם אין זו דרכם של תלמידי חכמים, תלמידי חכמים צריכים מידי יום ביומו להילחם בנגיעות וכך כל ימי חייהם נלחמים הם בקנאה ועצלות גאווה וכבוד, כעס ותאוות וכל היוצא בזה. ובמלחמתם החזקה אין הם נותנים מקום למידות רעות ונגיעות להטות את דעתם.
ואם כן, היה נראה לומר שאף שוחד לא יוכל לעוות את טוהר לבבו ושכלו של התלמיד חכם ולכן אמר החזון איש שבשוחד אין הדבר כן, כי יש בשוחד כוח סגולי להטות לב ישר ולעוות שכלו של תלמיד חכם וזהו מן החוקים ולא מן המשפטים.
סבלנות
הגר"ח מוולאזין כתב (באגרתו, כתבי ר' זונדל עמוד קטז) 'ועל ידי מידת הסבלנות משיג האדם רצונו יותר ויותר מעל ידי כל תקיפות שבעולם'.
וכך צריך כל רב ודיין בישראל להיות סבלן כנגד צאן מרעיתו.
אחד מגאוני זמנו התאונן לפני מרן הגר"ח מבריסק על עגמת נפשו מבעלי דינים שבאו להתדיין לפניו, הרגיעו ר' חיים לבלי ייקח הדבר אל לבו ואמר לו, זה מכבר היה תמוה לי מפני מה הביאו חז"ל 'כל דברי העם על משה שלא כהוגן' וכי נאה הדבר שיהיו דברים כאלה נשארים למזכרת, אלא שרצו חז"ל שיהיה בזה לימוד לעולם איך שמשה רבינו היה סבלן כנגדם עם כל מה שדברו בו וכך צריך כל רב ודיין בישראל להיות סבלן כנגד צאן מרעיתו.
מציק הצעיר לרבינו
רבי שמחה זליג מבריסק פעם פסע לאיטו מבית המדרש אל ביתו. בדרכו ליווה אותו בחור מבני המקום, ונראה ששוחח איתו בדברי תורה. לפתע בא לקראתם צעיר שניצב בדרכו של רבי שמחה זליג ופנה אליו: "רבי, האם אזכה להינשא לבת ישראל?" שאל הצעיר. "כן, כן", ענה הנשאל רכות, "תזכה בעז"ה להינשא לבת ישראל כשרה". הבחור המלווה לא הבין בדיוק את השאלה והתשובה שבעקבותיה. נדמה היה לו מתוך התשובה הבוטחת, כי רבי זליג יודע במה המדובר ולדידו היתה השאלה ברורה. עברו רגעים מספר ושוב ניצב הנ"ל לפני רבי שמחה זליג ראש מורה ההוראה דאתרא: "רבי, האזכה להנשא לבת ישראל?" ורבי שמחה זליג, כאילו לא נשאל לפני רגע את אותה שאלה, עונה בלבביות: "כן, כן בודאי תנשא לבת ישראל".
רבי שמחה זליג ומלווהו צעדו עוד כמה צעדים, ושוב חזר המחזה על עצמו פעם ופעמיים, כשרבי שמחה זליג עונה בסבלנות ובלבביות משל אין לו בעולמו אלא את תפקיד מתן התשובה לשאלה זו.
רבי שמחה זליג נכנס לביתו וה"מלוה" הנוסף איתו. כשאך רצה רבי שמחה זליג להוריד ראשו על הכר ולנוח, ושוב פנה האיש אל רבי שמחה זליג ואמר "רבי, האם אתחתן אם בת ישראל?"… והרב, כאילו שמע בפעם הראשונה על נישואיו של אותו טרדן עם בת ישראל… קרובי המשפחה שאליהם פנה הבחור שליווהו והפנה את תשומת לבם לאדם חסר דעת שנלוה לרבי שמחה זליג, לא השתוממו. "זה מכבר" ספרו, "מציק הצעיר לרבינו". "האמנם?" פנה הבחור לרבי שמחה זליג "כיצד אפשר לסבול אדם לא שפוי זמן רב כל כך?" "אינני מבין מה אתה רוצה" ענה רבי שמחה זליג, "והלא זו גמרא מפורשת: לעולם יהא אדם רק כקנה"…
לקיים את דברי חז"ל, כפשוטם וכמשמעותם, זה גם כשלא כל כך נח. לא כל כך נעים. או אפילו קצת מעצבן!
האב פקעה סבלנותו
מסופר על מרן החזון איש שאחד המתפללים הקבועים במניין האישי שלו הביא פעם את בנו הקטן לתפילה והבן השתולל מאוד והפריע למתפללים. בתחילה העיר לו אביו בנחת שירסן את עצמו אולם הבן לא שמע והמשיך להפריע. משראה אביו שבנו לא שומע לו, איבד את סבלנותו ועשתונותיו והתנפל עליו בחמת זעם וכעס.
לאחר התפילה ניגש החזון איש לאבא ואמר לו, בנך היום למד שני דברים:
א. שאסור להפריע בתפילה
ב. שמותר לאבד את הרסן ולהשתולל ולהתנפל בחמת זעם.
אולם היה עדיף לוותר על שתי השפעות חינוך מעין אלו.
סבלנותו של סבי הרב הרמן
הוא היה אחד ממכניסי אורחים הגדולים בעולם. היו אצלו כל שבת מעשרים וחמש עד שלושים וחמש אורחים… פחות מעשרים וחמש אף פעם לא היה לו.
בנו, ר' נחום דוד, הביא להסבא 'חלאט טיש', חלאט משי יפה מאוד, דבר יקר מאוד שילבש את זה בשעת האכילה בשבתות וחגים. והוא לבש את זה. הסבתא היתה מכינה את המנות במטבח והסבא עצמו היה מחלק את המנות בפני כל האורחים.
זה היה באותה שבת שהדוד היה אצלו הוא הביא את המנות של הטשולנט והביא לאחד האורחים מנה, אותו יהודי הרים את המנה וזרק אותה על הפנים של הסבא ועל החלאט טיש שלו. ויצר לכלוך נורא.
הדוד ראה את זה, הוא קם ורצה לקיים פסק באיש, אך הסבא ראה שהוא קם ואמר לו נחום דוד שב ואל תגיד מילה וקיים מצוות כיבוד אב.
סבא נכנס למטבח, רחץ את פניו, הוריד את החלאט טיש החדש, לבש את הישן ויצא חזרה, הוא פנה ליהודי ואמר לו בקול נמוך, תגיד לי מה עשיתי לא טוב, אמר היהודי, רציתי מנה כפולה של בשר, אמר לו סבא, אתה תקבל את זה. ונכנס למטבח ונתן לו מנה משולשת של בשר. ולא אמר מילה נוספת בנושא.
אחרי האוכל שאל הדוד, אבא איך עושים דבר כזה? הוא משוגע ממש, מטורף. הוא אוכל כאן כל שבת וממש מכבדים אותו, ועכשיו הוא לא קיבל מספיק בשר אז הוא זורק אותו, איך אתה יכול להתאפק? אמר לו הסבא, תשמע נחום דוד, מי שאין לו סבלנות לא יכול להיות מכניס אורחים, צריכים לסבול את כל השגעונות… זה מה שאמר האדמו"ר ר' יצחק מוורקה 'וירא מנוחה כי טוב' אתה אוהב מנוחה 'ויט שכמו לסבול' צריך שיהא לך סבלנות. אם יש לאדם סבלנות הוא יכול שיהא במצב של מנוחה. אחרת האדם מתרגז.
מתרגז ב'המן' האחרון
אבי זצ"ל סיפר עובדא מאלפת על תושב השכונה שהיה איש מבוגר, אך עצבני מאוד, ומה יעשה בזמן מגילת אסתר שהילדים דופקים את המן, אין ברירה וכי יפסיק באמצע אבל סבלנותו לא עמדה לו. כל הזמן התאפק בשלשלות של ברזל, אך פתאום פקעה סבלנותו ובשצף קצף התפרץ על הילדים והוציאם מבית הכנסת לאחר שהפסיק בדיבור באמצע הקריאה, אך פתאום הרגיש מה עשה, הרי היה זה בהמן האחרון ממש, אילו התאפק עוד קצת הרי לא היה מפסיד את הקריאה. ולא היה ללעג ולקלס בין המתפללים. זהו תוצאה של אחד שאינו סבלן.
[מתוך 'מידות והנהגות טובות']