הרב יצחק יעקב פוקס שליט"א
תפילה במקום פתוח
שולחן ערוך צ, ט"ז: אסור להתפלל תפילת עמידה במקום שאינו מקורה – מפני שאין עליו אימתא דשמיא, המקור בגמ' ברכות מ ע"ב: "אמר רב כהנא, חציף עלי מאן [-מי] דמצלי [-שמתפלל] בבקעה" וברש"י: "מקום שדות שאין שם קירוי, מפני שאין עליו יראת שמים".
שואל ה"בית יוסף: והרי נאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" – כאן תיקן תפילת מנחה? ועונה: שתי תשובות בדבר: א. שהתפלל במקום המקדש – מקום עקידתו, ולכן מתפללים ליד הכותל המערבי, אף ברחבה שאינה מקורה, ששם אין מצב שאין יראת שמים. ב. יצחק אבינו, התפלל, בצדי אילנות שבצד הדרך, כנאמר: "ויצא יצחק לשוח בשדה" – מלשון "שיח ועץ" וכך נוהגים, הנאלצים להתפלל בדרך, כשאין מקום מקורה, שנעמדים להתפלל בצדי אילנות. יש לציין, שהמ"ב הביא משע"ת שכתב בשם החיד"א בספר בתי כהונה, שבמקום שמוקף מחיצות אעפ"י שאינו מקורה – שפיר דמי. שכך נהגו בירושלים עיה"ק ת"ו.
ניקיון הגוף לדברים שבקדושה בדרך, בנסיעה ובטיול
נאמר בתהלים ק"ג: "לדוד, ברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קדשו" – מכאן, שאדם הבא לברך, ללמוד תורה או להתפלל, ומרגיש צורך להתפנות, חובה עליו לנקות את גופו, בטרם יעסוק בדברים שבקדושה, והיינו, אף כשאינו בגדר "בל תשקצו", אלא אפילו בהרגשת כל שהיא, ואין צריך לומר, שאסור לעמוד לתפילת עמידה.
הלכה למעשה
נפסק בשו"ע סי' צ"ב, א :הנמצא בדרך, או בנסיעה, שלא ניתן לעצור בה, ומרגיש צורך להתפנות: במידה ומסוגל "להעמיד עצמו" [ -להתאפק] במשך "הילוך פרסה" [ – 72 דקות] – רשאי לומר ברכות, תהילים וללמוד תורה, אבל אסור לעמוד לתפילת "שמונה עשרה", שתפילת עמידה, אסור להתחיל, אפילו מרגישים "צורך קצת". כלשון השו"ע, שם: "היה צריך לנקביו, אל יתפלל [ – תפילת עמידה] ואם התפלל – תפילתו תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל, וכל זה כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור הילוך פרסה [ – להתאפק במשך 72 דקות], אבל יכול היה להתאפק כשהתחיל – בדיעבד, תפילתו תפילה".
הבהרה: הגדרת "יכול להעמיד עצמו" היינו 72 דקות משעה שעמד להתפלל, ואפילו בפועל נוצר מצב שיש באפשרותו להתפנות, והתפנה תוך מספר דקות, שהקובע מה היה מצבו בשעה שעמד להתפלל. ו"יכול להעמיד עצמו", היינו – אילו היה מהלך, ולא יושב במקומו.
התעורר צורך להתפנות במהלך תפילה הכלל הוא: כל שעמד אדם לברך, לקרוא קריאת שמע או להתפלל, וכן לומר קידוש, הלל וברכת המזון, אם כשהתחיל – לא הרגיש צורך להתפנות, אף שבמהלך תפילתו התעורר לו צורך – רשאי לסיים את כל אותו העניין, מבלי להתפנות. אלא אם כן, מרגיש שהוא במצב "בלתי הפיך" ואינו מסוגל להמשיך מבלי להתפנות, שאזי, יפסיק, ויתפנה, ויחזור למקום שעמד, אלא אם כן, הייתה ההפסקה "בכדי לגמור את כולה" [מתחילה עד סוף, לפי הקצב שלו הממוצע], אזי, לאחר ההפסקה, חוזר לתחילת העניין, כמפורט להלן.
- המתחיל ב"פסוקי דזימרה", ובמהלך אמירתם, מרגיש לפתע בצורך להתפנות – מן הדין, רשאי הוא להמשיך, ולסיים עד לאחר "ישתבח", ואז יתפנה. אינו מסוגל להמשיך ב"פסוקי דזימרה" – יתפנה, ויברך "אשר יצר" בין פרק לפרק.
- התחיל בקריאת שמע וברכותיה, והתעורר לו צורך, רשאי מן הדין, להמשיך עד "תהילות לא-ל עליון" או "שירה חדשה", אך שם חייב להתפנות, שהרי לתפילת עמידה אסור לעמוד לכתחילה, אפילו מרגישים "צורך קצת". לאחר שהתפנה, אינו מברך "אשר יצר" אלא לאחר שיסיים תפילת "שמונה עשרה". ויש לציין, שאינו נפטר ידי חובת אמירת "אשר יצר" באמירת ברכת "רפאנו" שבעמידה, כיון ש"רפאנו" על החולים ר"ל ו"אשר יצר" לכל הנבראים, בין חולים ובין בריאים.
- הנמצא במהלך תפילת עמידה ומרגיש צורך להתפנות – רשאי מן הדין להמשיך ולסיים את כל תפילת "שמונה עשרה" מבלי להתפנות, שהרי התחיל בה, כשלא הרגיש צורך כלל. אינו מסוגל להמשיך – יפסיק ויתפנה, מבלי להפסיק בדיבור, וישוב למקום בו הפסיק. אמנם, כשההפסקה התארכה, עד כדי משך זמן, שהוא רגיל בדרך כלל לומר את כל תפילת עמידה, מתחילתה ועד סופה, הרי, שלאחר ההתפנות ורחיצת ידיו, עליו לחזור לתחילה התפילה. וכמובן "אשר יצר" יברך, לאחר שיסיים תפילת עמידה.