האדם מטבעו צמא לאמונה שעליה הוא משתית את חייו ובאמצעותה הוא רוכש ביטחון לעתיד. יש המאמינים בכח השררה, יש המאמינים בכח הפוליטיקה, ויש המאמינים בכח הממון. לעיתים אדם מאמין בבן הזוג שלו, ולעיתים הוא מאמין ביכולתו להצליח.

כל אחד מחפש להאמין במישהו או במשהו, שיתן לו ביטחון בהמשך חייו ויעניק לו בריאות, אושר שמחה. אחד מאמין ברופא, השני מאמין בעורך הדין והשלישי מאמין ברואה החשבון. אבל כל האמונות הללו עתידות לאכזב את האדם, כי באופן טבעי האנשים מוגבלים, ואיש אינו יכול לתת לנו הבטחה מוחלטת לגבי העתיד.

לא אחת אנשים נתלים באמונות טפלות כשהם אומרים לעצמם: "אם לא יועיל לא יזיק!" יש אנשים המאמינים שאם אדם משתעל, סימן שבאותם רגעים אנשים מרכלים עליו. יש אנשים המאמינים שאם האדם חזר לרגע הביתה כדי לקחת חפץ שנשכח, עליו להביט במראה. אבל לכל האמונות הללו אין שום אחיזה במציאות.

יש אנשים המאמינים שניתן להינצל מעין הרע באמצעות הקשה על חפץ או רהיט עשוי עץ. אולם יש לדעת כי זו אמונה טפלה שמקורה בדתות אחרות. האמונה שהעץ טומן בחובו כח מרפא, וכאשר מקישים עליו מקבלים כח והגנה,  היא הבל מוחלט ויש הפוסקים כי הדבר אסור משום 'דרכי האמורי', שנהגו לשייך כוחות מיסטיים לעצמים דוממים בלי כל הוכחה שכלית לכך שיש להם כח.

יש אנשים שמאמינים שהמספר שלוש עשרה נושא בחובו מזל רע, מה שהביא לכך שבארצות רבות בעולם נהוג לדלג על הספרה הזו. וכך אפשר למצוא רבי קומות שבהם, לאחר הקומה השתים עשרה מופיעה הקומה ארבע עשרה. ישנם בתי מלון באירופה שמשמיטים במספור החדרים את הספרה שלוש עשרה ומציינים במקומה שתים עשרה פלוס. כמובן שהאמונה הזו היא הבל הבלים, ולא זו בלבד אלא שביהדות יש למספר שלוש עשרה משמעות מיוחדת והוא מסמל את ההגעה של הנער לעול מצוות ואת י"ג מידות הרחמים.

אנשים רבים מאמצים אמונות טפלות מתוך מחשבה שגם אם הן לא יניבו כל תועלת הן לא יגרמו כל נזק. אבל האמת היא שעצם העובדה שאדם מתרגל להאמין בהבלים ובמקום לבסס את חייו על מערכות ההיגיון, מהווה נזק כבד בפני עצמו, מעבר לנזק שהאמונה הטפלה בפני עצמה עשויה לגרום לאדם.

אמונות טפלות מעקמות את מח האדם. היום הוא מאמין בתקשורת עם נשמות ומחר הוא יאמין מחר הוא מאמין באנרגיות הקוסמיות של היקום. עם הזמן הוא מסגל לעצמו חשיבה שטחית ומרגיל את המח לאבד את מערכת החשיבה ההגיונית שמונחה על ידי ניסיון החיים ושכל בריא. ובעקבות זאת הוא נתפס לאשליה כאילו שיש לו שליטה מוחלטת על המציאות.

יש אמונות טפלות שנראות תמימות אך למעשה הן עלולות לגרום נזקים חמורים. הגישה השטחית מנטרלת מערכת חשיבה ביקורתית ועניינית, וגורמת לאנשים לקבל החלטות משמעותיות על בסיס נומרולוגיה, אסטרולוגיה, גרפולוגיה ומערכות חשיבה נוספות שאינן מושתתות על הוכחות הגיוניות.

מנהלים עשויים לפסול אדם או לקבל אדם לעבודה על בסיס מיני השערות ודמיונות, במקום לבדוק באופן ענייני  ידי מערכת של עובדות וראיות הגיוניות.

פתי יאמין לכל דבר

הרמב"ם פוסק באגרותיו, שמקורות המידע שלנו הם השכל, הניסיון, הנבואה ורוח הקודש, וכל מי שמאמין במשהו אחר הוא בגדר "פתי יאמין לכל דבר".

העולם מלא בכוחות ובמשאבים אמיתיים, שניתן לגלות אותם ולהשתמש בהם. ולכן, מצד אחד אין להאמין בכל הבל, אך מצד שני יבוא אדם ויאמר יש אנרגיות בבריאה ועלינו לנצל אותו, לא נזלזל בו אלא נדרוש ממנו להוכיח את טענותיו לפי מערכות החשיבה וההיגיון.

הקב"ה ברא את האדם כדי שיחיה לפי מערכות הטבע. אם פיטרו את האדם מהעבודה, הוא לא אמור ללכת לקורא בקפה או לחפש כוחות אנרגטיים, אלא לקחת אחריות ולשבת ולחשוב בצורה אמיתית, מתי הוא התנהג בצורה שגויה, מה הביא לפיטוריו וכיצד הוא יכול לשפר את התנהלותו להבא. אולם אנשים רבים מוצאים מפלט באמונות הטפלות, ובמקום לגלות יוזמה ועשייה ולפתור את בעיותיהם בדרך מעשית, הם פונים לאשליות שמטביעות בהם דפוסי חשיבה שגויה.

ישנם מכורים לסיגריות שטוענים, שאין קשר בין עישון לבין בריאות הגוף. כראיה הם מביאים את העובדה שישנם מעשנים כבדים שחיים עד גיל מבוגר. והאמת היא שאכן ישנם  מעשנים שהנזק שהסיגריות גורמות לגופם לא משפיע עליהם והם מאריכים ימים. אבל כשבודקים את הנושא מבחינה סטטיסטית, מגלים שמעשנים נמצאים בסיכון גבוה פי עשרים וחמש לחלות בסרטן הריאות לעומת אנשים שלא עישנו מעולם.

למרות הנתונים המוכחים, המעשן המצוי אומר לעצמו: "אני בסדר, אני מספיק חזק, אני מספיק חסון כדי לשרוד את הסיגריות!"  וכך הוא מרגיע את עצמו באשליות שיהיה טוב ויהיה בסדר, למרות שרבים הסיכויים שהוא דן את עצמו למחלות ולסבל, מסכן את חייו וגם עובר על איסור מפורש מהתורה של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד טו).

הוא לא פועל על פי שכל אלא מתנחם בנחמת שוטים ומאמין שיהיה בסדר. כיום הוא מושך אחריו המונים המונים שאומרים: "כן, תעשן, תעשה חיים!" אבל בעוד כמה שנים, כשהוא יאלץ לסבול מנזקי העישון, הוא לא יפרסם את הטעות שלו ברבים. רק הוא ידע ויחווה את הכאב והמרורים, שנגרמו לו כתוצאה מהחשיבה השטחית, שאימץ לעצמו במשך שנים רבות.

ההתנכרות לעישון למרות המידע המוצק על הנזקים המוכחים שהסיגריות גורמות לגוף האדם, מהווה רק דוגמה אחת מיני רבות לתוצאות השליליות עליהן עלול להגיע אדם שמנהל את חייו על פי אמונות לא מבוססות שאין להן אחיזה במציאות.

הנפש מאמינה בהבנת השכל

הפילוסופיה טוענת שהאדם והחשיבה האנושית הם מקור החוכמה והידיעות. לעומת זאת היהדות חושבת בצורה ומציבה הוכחות לכל יסודותיה. יש לנו הוכחות למציאות הבורא, יש לנו הוכחות למעמד הר סיני, ויש לנו הוכחות שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה עברו מדור לדור. ומאחר שאנו יודעים מעבר לכל ספק שבמעמד הר סיני נפגש הבורא עם בני האדם ונתן להם את התורה, אנו מאמינים על בסיס השכל באמיתות התורה ובמצוות ובנכונות התועלת שהן מעניקות לנו.

היהדות היא לא ידע אנושי אלא ידע אלוקי, אבל למרות זאת היא לא וויתרה מעולם על השכל וההיגיון. הרמב"ם אומר, שמקורות ידיעותיו של האדם, הם השכל, ניסיון החיים, הנבואה ורוח הקודש. היהדות מושתתת על מידע שאפשר לאמת אותו מבחינה שכלית ולהוכיח שהוא אכן ניתן משמים.

האמונה היהודית שמיוסדת על השכל יוצרת הזדהות פנימית עמוקה, כפי שכתב רבי יוסף אלבו זצ"ל: "האמונה בדבר הוא הצטייר הדבר בנפש ציור חזק עד שלא תשער הנפש בסתירתו בשום פנים" (ספר העיקרים א יט). המאמין ביהדות לא רק יודע מהו הדבר הנכון, אלא גם חש מנוחת הנפש כתוצאה מהכרת המציאות וחי את חייו באמונה ובשלווה.

כאשר אדם מאמין ביהדות הוא אמנם מבין שהוא עתיד לחוות קשיים והתמודדויות, אבל בד בבד הוא יודע שהוא נמצא  במסלול הנכון, והידיעה הזו נוסכת בו רוגע ושקט פנימי. לכן אומרים רבותינו בעלי המוסר, שפירות האמונה הם הביטחון והשלווה.

המחשבה שיש סתירה בין השכל והאמונה נובעת מתפיסה שגויה של המושג אמונה. השכל והאמונה הם לא שתי מערכות שונות אלא מערכת אחת ויחידה.

ניתן להמחיש את הדבר באמצעות הדוגמה הבאה. כאשר אדם בא לבחור מקצוע, הוא בודק את תכונותיו ואופיו  ומחליט באופן שכלתני את המקצוע המתאים לו. מכאן והלאה הוא עושה הכול בהתאם להחלטה שקיבל. הוא לא מתפזר לאינספור תחומים אלא מתמקד במקצוע שבחר ומשקיע מזמנו וממרצו כדי ללמוד ולהתפתח מבחינה מקצועית. השכל בחר את המקצוע אבל ההחלטה להיות נחוש ולהתמיד בדרך נובעת מהאמונה. נמצא שהאמונה היא התרגום הלכה למעשה של ההבנה השכלתנית שזהו הדבר הנכון לעשות ובו כדאי להתמקד.

על פי הדוגמה הזו נבין את אורח החשיבה של היהדות. השכל מבין שהבריאה מעידה על יוצרה, ומעמד הר סיני הוא עובדה היסטורית. לאחר שההבנה הזו נשקלה והתאמתה במאזני השכל, בוחר האדם להתמקד בה ולהשתית עליה את חייו. החיים על בסיס ההבנה הזו מכונים 'אמונה'. נמצא שהשכל של האדם הוא המבין, והנפש של האדם היא הבוחרת לקיים את ההבנה ולחיות על פיה בפועל.

כאשר האדם חי וחווה את ההבנה, הוא מרגיש שלווה ורוגע, שהם תוצאה של הביטחון בבורא העולם. וכגודל הוודאות ההבנה, כך גודל שלוות הנפש והביטחון הנטועים האדם.

הגמרא אומרת שירבעם מלך ישראל פיתה את ישראל עבודת אלילים בטענה ש"עבודה זרה וותרנית היא" (עבודה זרה פ"א ה"א). וביאור הדברים שעובדי העבודה הזרה לא בוחנים את אמונתם לפי האמת אלא לפי התגמול. המדד של האמונה בעבודה זרה הוא שיקול הרווח לעומת ההפסד.

אמנם יש בודדים שמוכנים להשקיע בעבודה הזרה שלהם ולהרים את קרנם בתור אנשים שמאמינים גם במצבים הכי קשים. אבל מדובר ביחידים בשעה שרוב מאמיני העבודה זרה אינם דבקים באליל אחד אלא ממירים את אמונותיהם לפי התגמול והרווח.

במשך קורות העולם, בכל תקופה האמינו בני אדם בכוחות אחרים ותמכו בדעות שונות. פעם זה היה סוציאליזם ופעם זה היה קומוניזם. פעם זו היתה תרבות מודרנית, ופעם זו היתה תרבות פוסט מודרנית. בקום המדינה האמינו שאנחנו יכולים לסמוך רק על עצמנו, וכיום  מאמינים שעלינו להיות נאמנים לארצות הברית שתגן עלינו מאומות העולם.

כל דור נוקט בהיגיון אחר ומאמין בתפיסה אחרת שתביא ישועה לעולם. בכל עשר שנים אנשים מחליפים אמונה, הבעיה שבינתיים חלפו עשר שנים מהחיים באמונה שגויה. ועשר שנות ההחיים הללו שאבדו לאדם, הלכו לבלי שוב ולא יחזרו לעולם.

זה היה השורש של טענת ירבעם שאמר: "עבודה זרה ותרנית היא". העבודה הזרה מוותרת לאדם ואינה דורשת ממנו נאמנות מוחלטת.  היא לא מגדירה את עצמה כאמת היחידה, ומוכנה שכל פעם יעזבו אותה ויימצאו עבודה זרה אחרת.  לעומת זאת ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, האמונה בקב"ה זו אמונה זו אמונת אמת שאינה מוותרת לאדם אלא תובעת ממנו להיות דבוק בה בכל חייו.

האמונה בקב"ה נותנת מענה לכל טרדות החיים ומתמודדת על כל שאלה. "תורת ה' תמימה משיבת נפש" (תהלים יט ח). התורה היא שלמה ועונה על כל השאלות הקיומיות של האנושות כפי שנאמר:  "ומבקשי ה' יבינו כל" (משלי כח ה), אבל היא דורשת מהיהודים מסירות מוחלטת.

בניגוד ליהדות, שאר הדתות כמו הנצרות והאסלם אינן מבוססות על היגיון אלא על רגשות. הנצרות טוענת שהאלוהים הוא אדם, אך כיון שהבסיס לאמונה הוא השכל, לא ייתכן שהאדם יהיה לבורא. האסלם טוענת שבורא העולם התגלה לנביא והודיע לו את רצונו, אך השכל מחייב שגילוי הבורא מחויב להיות בנוכחות המונית. רק כאשר עם רב נוכח במפגש עם האלוקים, ניתן לאמת את מציאות הבורא ורצונו. ולכן האסלם כמו הנצרות משוללות יסוד הגיוני.

אחת ההוכחות המדומות של הטוענים שדת האסלם ניתנה כביכול משמים היא, שספר הקוראן הוא עוצמתי מכיל חכמה גבוהה שאינה יכולה להיכתב על ידי בני אדם. אבל אם חושבים על כך במבט מפוקח מבינים שאי אפשר להוכיח בצורה שכלתנית וודאית שפתגם כלשהו יכול להיכתב רק על ידי הבורא ולא בידי בני האדם. אולם המוסלמים כמו הנוצרים ושאר בני הדתות לא מכוננים את אמונותיהם על השכל אלא על אמונה סתמית שמקורה ברגשות ותחושות.

בניגוד לשאר הדתות, היהדות מבוססת על היגיון וחקירה. הכוזרי אומר שאנו איננו מאמינים לכל מה שאומרים לנו, אלא רק למה שניתן להוכיח במאזני השכל.

הרמב"ם במורה נבוכים (חלק א) אומר שאברהם אבינו ע"ה זכה למחזה אלוקי, הקב"ה התגלה אליו, אבל כאשר הוא קרא לבני האדם להאמין בהשם ולעבוד את הקב"ה, הוא לא דיבר בשם 'ההתגלות' אליו, לא! אלא הוא דיבר בשם ההכרה השכלית.

אבל איש שיתפאר בנבואה לאמר שהשם דבר אליו ושלחו, לא נשמע זה כלל קודם משה רבינו עליו השלום, ולא יטעך מה שבא באבות מזכרון דבר השם להם והראותו אליהם, שאתה לא תמצא הענין ההוא מן הנבואה לקרוא לבני אדם או להיישיר זולתם, עד שאמר אברהם או יצחק או יעקב או מי שקדמם לבני אדם, אמר לי השם עשו כך, או לא תעשו, או שלחני אליכם, זה לא היה כלל, אבל היה הדבור להם במה שהיה מיוחד להם לא דבר אחר, ר"ל בשלמותם והישירם למה שיעשו, ובשרם למה שיגיע אליו ענין זרעם לא זולת זה, והם היו מיישרים בני אדם על דרך עיון ולמוד, כמו שהתבאר אצלנו באמרו ואת הנפש אשר עשו בחרן, (ספר מורה הנבוכים חלק א פרק סג)

ועוד, רבי יוסף אלבו מעלה שאלה מהותית, הוא אומר אם תאמר שאפשר לחקור את הדת, זה אומר שחסר לך באמונה, אז אל תחקור את הדת, ומצד שני אם אסור לחקור את אמיתות הדת, אז איך אתה יכול לכעוס או אפילו להרוג משהו שלא מאמין כמוך, הרי מה הוא יכול לעשות, הוא לא יכול לחקור את הדת שלו, אז מה הוא אשם שהוא נולד מוסלמי או נוצרי, הרי לפי הדת אסור לחקור את הדת…

כך שואל רבי יוסף אלבו, אומר רבי יוסף אלבו, הדתות האחרות נצרות ואסלאם לא נולדו 'סתם' אלא הן המשך ליהדות הן לא סותרות את היהדות אלא אומרות שהן ההמשך ליהדות הן טוענות שהיה נדבך נוסף שהצטרך במהלך ההסיטוריה והקב"ה עזב את היהודים והלך לאנשים אחרים, אומר רבי יוסף אלבו שעליהן חלה חובת ההוכחה שהדבר הוא אמתי ונכון הן טוענות שהיה אירוע שהקב"ה התגלה לרבים במעמד הר סיני, והם טוענים שהיה אירוע שהקב"ה התגלה ליחיד ואמר לו להחליף כוון, הם צריכים להוכיח את השינוי, הם צריכים להוכיח שמשהו השתנה במהלך ההיסטוריה, וגם מי שאומר שהתורה לא רלוונטית מי שאומר שהתורה היא 'סמלים ורעיונות' גם הוא זה שצריך להוכיח את הדברים שהוא אומר, הוא משנה מאותו מעמד ואירוע מעמד הר סיני, הוא צריך להוכיח שהוא מדבר דברי טעם. הנצרות האיסלאם וכל מי שרוצה לשנות את היהדות, הוא צריך להוכיח שאכן היהדות השתנתה, אם האדם לא יודע להוכיח את השינוי אז אנו נשארים עם הנחת היסוד של מעמד הר סיני ואמיתות מעמד הר סיני. והמוציא מחברו עליו הראיה (ב"מ ב.ב. גיטין מח.ב ועוד ) כל כת שאומרת שהיה שינוי מאז מעמד הר סיני, היא צריכה להוכיח את אמיתות הדברים שהיא טוענת ואומרת.

ומכאן לעוד נקודה, ההוכחה למציאות הבורא בעולם, אי אפשר על ידי החושים שלנו שהרי הקב"ה הוא לא חומר הוא מעל החומר, כי חומר לא יכול לברוא חומר, מה יכול לברוא חומר מה שהוא מעל החומר, לפי עולם המושגים שלנו כיום, אין חומר שיכול לברוא חומר אחר, אז הקב"ה הוא מעל החומר, ואם הוא מעל החומר, כלומר הוא לא חומר, אז הוא לא נתפס בחושים שלנו כי הוא לא חומר. ולכן ההכרה בהקב"ה זו הכרה שכלית ולא הכרה חושית, שכלית אנו מבינים שהקב"ה קיים העולם מלמד על בוראו זו הכרה שכלית ולא הכרה חושית. כמו אלקטרונים אנחנו לא יכולים לחוש אותם אבל שכלית אנחנו מבינים שהם קיימים, כי אנו רואים את התוצאה, אין לנו ראייה חושית אבל יש לנו הבנה והכרה שכלית. וזה מה שקרוי ראיה נסיבתית, כלומר מתוך התוצאות אנו רואים את הסיבה את השורש.

כך גם המדע פועל, המדע רואה תוצאות במציאות ועל בסיס זה הוא מחפש להבין מהי הסיבה אפילו אם הוא לא רואה את הסיבה. מה שקרוי בספרי הפילוסופים ראיה 'קוסמולוגית' הכוונה מהקוסמוס מהעולם אנו מבינים שלא ייתכן שהעולם נברא לבד. יש גם ראיה 'תיאולוגית' הכוונה ראיה על בסיס הארגון שיש בעולם, הסדר שיש בעולם הסדר שיש בעולם מלמד אותנו על התכלית שיש לעולם, ההרמוניה שבין כל התאים בגוף האדם כל מערכות השמש והירח ועוד טריליוני הקשרים שיש בבריאה בין כל הנבראים, ההקשרים האלה מעידים על הרמוניה וסדר וזה ביחס לאדם שאפילו לברוא כנף של זבוב לא יודע. אם יש עולם מסודר יש מי שמסדר את העולם. אין שעון בלי שען אין עולם מאורגן כ"כ בלי מארגן, אפילו שאין לנו הכרה חושית בו, אבל יש לנו הכרה שכלית בבורא.

אמנם נכון יש לבני אדם מחלות ויש גם בעולם הוריקנים ורעידות אדמה, כלומר גם העולם הוא עם חסרונות, אבל ביחס לסדר שיש, ביחס לעוצמת הארגון שיש בעולם, ה'בעיות' שיש בעולם הן קטנות, הן לא מהותיות, אז יש מדי פעם רעידת אדמה, אז מה שיש מידי פעם בעיות בעולם זה לא משנה את עוצמת הארגון שיש בעולם, ועוד יותר, כיום אנו גם יודעים למה יש רעידת אדמה מתי זה יהיה, משמע שגם זה שיש רעידת אדמה, זה לא עניין שהוא 'סתם' קורה גם לזה יש הסברים מהם התהליכים המצטברים שבעקבותיהם מגיעים לרעידת אדמה או להתפרצות הר געש.

וחוץ מכל מערכות החשיבה האלה, שאלה מערכות חשיבה שהאדם חושב על פיהם במישורים ובזמנים אחרים שלו בחיים, כך האדם חושב בעניין המדע, כך האדם חושב בענייני המחקר שלו, את אותה גישה ואותה חשיבה אנו היינו רוצים שיחשוב כל אדם לאמונה בבורא עולם.

ועוד נקודה, המפגש של הקב"ה עם בני אדם במעמד הר סיני. הרמב"ם במורה נבוכים אומר שהאמונה של הנביא בנבואה שהוא ראה היא כ"כ וודאית שלכן היה מוכן אברהם לעקוד את בנו, את יצחק (מורה נבוכים ג כד) מה שאברהם אבינו היה מוכן לעקוד את הבן שלו, זה מעיד על מהות מראה הנבואה שהוא כ"כ ברור עד כדי כך שאברהם אבינו ע"ה היה מוכן לעקוד את הבן שלו בעקבות מראה הנבואה.

וכעת למראה הנבואה במעמד הר סיני, משה רבנו לא האמינו בו בגלל האותות (רמב"ם) שהמאמין על פי האותות יש בליבו דופי… אלא כל האותות שעשה משה רבנו במדבר הכל לפי הצרכים של בני הדור ההוא. כל האמונה במשה רבנו היא בגלל שכל עם ישראל ראה את מעמד הר סיני (הל' יסודי התורה ח א) הם ראו את מעמד הר סיני והם ראו את המחזה והם ראו שהקב"ה מסמיך את משה רבנו כמי שיעביר את דברי הקב"ה לעם ישראל.

וגם מצינו במהלך הדורות מה שבני ישראל חטאו אפילו שהם ראו את מעמד הר סיני, זה לא אומר שמעמד הר סיני לא היה, כי הקב"ה אומר שמעמד הר סיני לא ישנה את היצר הרע של האדם, האדם הוא לא רובוט, וזה לא שהוא ראה חוויה אחת, מעמד הר סיני, וכעת הוא פועל בהתאם לאותה חוויה באופן אוטומטי, לא!  ימשיך יצר הרע להיות היצר הרע, הוא תמיד מחפש לייצר עוד אמונות ועוד תפיסות, האדם מזניח את ההכרה בבורא עולם, וכך הוא מתדרדר לתפיסות חדשות, כמו חטא העגל במקום משה רבנו, במקום משה רבנו הם מחפשים תחליף למשה רבנו, וגם  עבודה זרה שבני ישראל עבדו במהלך הדורות זה לא במקום האמונה בקב"ה אלא כמו שאומר אליהו הנביא, 'עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים', הם גם מאמינים בהשם וגם בעוד כוחות. וזה משמעות היצר הרע שהוא יכול להשפיע על האדם לפעול על בסיס המורגש ולא על בסיס ההיגיון הבריא המדויק והנכון. וכמו שכתוב בתורה על עץ הדעת 'וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל'

היצר הרע פונה יותר לעולם הרגשות והדמיונות של האדם, הרגשות של האדם זה לא יצר הרע, לא! אלא היצר הרע פונה לעולם הרגשות של האדם הרגש של האדם בנוי על מאות אלפי חוויות שחווה האדם והוא גם משפיע הרבה על המסקנות של האדם בחיים שלו, אי אפשר לבנות חברה ואדם על בסיס 'מה שהוא מרגיש' מה שהאדם מרגיש, זה לא עניין קבוע, זה עניין נקודתי, כיום הוא מרגיש חרדה ולכן הוא מרגיש שהוא חייב קירבה לאנשים שהוא אוהב, בהמשך הוא ירגיש יותר בטחון ואז הוא יאהב להיות עם אנשים חדשים בגלל ששם הוא חווה גיוון ועניין מאתגר בחיים, אם נסמוך על הרגש, אם האדם יסמוך על הרגש שלו הוא עלול להתאכזב כי המסקנות של הרגש הן נקודתית ולא מהותיות, הן מתאימות לשלב הזה של החיים ולא לכל שלבי החיים.

הרגשות לא ערך הם צורך, והצרכים של האדם משתנים מזמן לזמן. האדם צריך לברר לעצמו מבחינה שכלית מהו הדבר הנכון, מהי הגישה הנכונה, ואח"כ על בסיס זה ייבחר האדם לעצמו את המעשים והגישות המתאימות לאותה גישה, הוא בוחר לעצמו מה נכון לעשות וממה נכון להתרחק כדי להיות ישר ונאמן לדרך שהוא בדק שכלית שהיא הנכונה, וכך הוא 'ישר' ולישרי לב שמחה, הוא שמח ואין שמחה כהתרת הספיקות.

ולכן אומר הפסוק 'דע את אלוקי אביך ועבדהו בלבב שלם'. לדעת להבין את משמעות התורה התפילה השפעת התורה והתפילה על האדם על נפש האדם על גוף האדם על העולמות העליונים ככל שהאדם יותר מודע ומבין, הוא מפנים ככל שהוא מפנים הוא יותר מסור מאמין ונאמן לדרכו, הוא מאמין והוא מאושר כי אין שמחה כהתרת הספיקות וכאשר האדם במסלול חיים 'אמיתי' הוא במסלול חיים של שמחה, זה לא אומר שלא יהיו קשיים ולא יהיו אתגרים, לא! התנ"ך מלא בסיפורי צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, הטוב או הרע לאדם הוא לא מדד לאמת, האמת היא אמת, והשמחה של האדם היא הבחירה באמת, אפילו שלא תמיד האמת מתגמלת, אבל בוודאי בטווח ארוך האמת היא התגמול הנצחי, אבל עבודת השם היא למצוא את 'להתענג על השם' לא רק בעתיד הרחוק אלא בהווה בכל שלב בחיים.

ועוד גם כאשר הפסוק אומר דע את אלוקי אביך הוא לא מתכוון שהאדם יידע באופן מדויק שהרי 'לו ידעתיו הייתיו', אלא על בסיס מקסימום ההבנה האפשרית מצידנו לא על בסיס כמה אובייקטיבית אפשר לדעת ולהבין ולהכיר את הקב"ה, שהרי אובייקטיבית הסוף לא יבין את האין סוף החומר לא יבין את מה שלא חומרי והנברא לא יוכל להכיר את בוראו וכמו שאנו לא יודעים בדיוק מהו 'האור' האם זה זרם חלקיקים – פוטונים טעוני אנרגיה, או שזה גלים – תנועה מתפשטת, האם זה גם וגם… אז אפשר להסביר כל מיני הסברים ונוסחאות, וההסבר שנותן מענה לכמה שיותר שאלות הוא נתפס כההסבר ההגיוני ביותר, בכל אופן אנו לא מכירים את המהות אלא התוצאה, וזה מספיק לנו כדי לחיות עם 'אור', כך בעניין הרבה תחומים, כמו האטומים, פעם היו מסבירים שהאטום זה כמו כדור שמסביבו יש עוד כדורים קטנים של אלקטרונים, אח"כ הגדירו דברים בצורה שונה וכל פעם זה משתנה, ואנו לא יודעים את ה'מהות' אלא יודעים את מה שאנו יכולים לדעת ועם זה אנו מצליחים לחיות ולהתנהל. גם כאשר התורה מדברת על הקב"ה היא מדברת על אופני הגילוי שלו, לא 'על מי שהוא' …עליו עצמותו אי אפשר לדבר. אלא אנו מדברים על היחס בינו לביננו ולא יותר, כי יותר מזה אנחנו לא מכירים.