"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה" (יא, כו)
למצוא את חלק הברכה שבקללה
יש לדקדק מה פשר המילים "לפניכם" ו"היום", היה צריך לומר: 'ראה אנכי נותן לכם ברכה וקללה'!
רבות דובר בענין זה, ואני רוצה לנסות לבאר את הדברים דרך שונה:
הפסוק "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" אומר לנו בעצם כך: דע לך, העולם כולו מורכב מברכה ומקללה. הברכה היא הטוב והקללה היא הרע.
זה נשמע קצת קשה, קצת משונה. מצד אחד בורא עולם אומר לנו שיש לפנינו כל הזמן ברכה וקללה, ומצד שני הנביא אומר (איכה ג, לח): "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". מה מונח כאן?
האדמו"ר רבי צבי אלימלך מדינוב זצ"ל מביא בשם הבעל שם טוב הקדוש שאמר, שאם אדם ישתדל וימצא בכל דבר רע איזושהי נקודה טובה, ויידע להדגיש את הנקודה הטובה שמצא – הוא עצמו הופך בכך את הרע לטוב. וכמו כן בכל קללה: אם האדם ידע למצוא את חלק הברכה שנמצאת בתוך הקללה – הוא בעצמו הופך בכך את הקללה לברכה.
גדולי תלמידי הבעל שם טוב, וגדולי החסידות בכל הדורות, עמלו על כך. כידוע, הרבי רבי זושא מאניפולי זצ"ל היה עני מרוד. בכל יום היה מסתמך על כך שהיה מבקש מהקב"ה, והקב"ה היה שולח לו את מזונו ומזונות בני ביתו.
ביום מן הימים הם הגיעו ממש לחרפת רעב, והרבי רבי זושא נשא עיניו לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, יש לי חושים ואני מרגיש רעב. בבתי הקברות שוכבים מאות אלפי מתים ואף אחד מהם לא מרגיש רעב. אם אני מרגיש רעב – סימן שאני חי. הרעב נותן לי תחושה של חיות. אני מודה לך עליו! אנא, שלח לי מזונות להרגיע את הרעב". הוא לקח את הדבר הנורא הזה, רעב, והפך אותו לטובה.
אומר הבעל שם טוב הקדוש: על ידי שבן אדם יודע להסתכל, לקחת את הנקודה הטובה שבכל דבר – הוא מהפך את הרע לטוב. לרבי נחמן מברסלב היה משפט שהיה אומר: "יש בחינה שיתהפך הכל לטובה", והבחינה הזאת תלויה באדם עצמו.
האבות הרגישו שיש להם הכל
אומרת הגמרא (בבא בתרא טז ע"ב):"שלשה הטעימן הקדוש ברוך הוא בעולם הזה מעין העולם הבא, ואלו הם: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם דכתיב ביה 'בכל', יצחק דכתיב ביה 'מכל', יעקב דכתיב ביה 'כל'".
אצל אברהם אבינו כתוב (בראשית כד, א):"וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", והגמרא (שם) מביאה כמה דעות מה הכוונה "בכל": "רבי מאיר אומר: שלא היתה לו בת. רבי יהודה אומר: שהיתה לו בת. אחרים אומרים: בת היתה לו לאברהם 'ובכל' שמה". רש"י מביא דעה נוספת: "בכל עולה בגימטרייה בן".
שאל רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל: בשלמא אם נאמר שהיה לו בן, או שהיתה לו בת – מובן מה ה' ברך אותו. אבל אם נאמר שלא הייתה לו בת – מדוע זה נחשב ברכה?
וביאר: לבני אדם יכול להיות כל טוב, אבל הם רואים תמיד את מה שאין להם. אבותינו הקדושים, בכל דבר שהיה להם, גם כשהיה להם קושי, הם ראו בזה ברכה מאת ה'. גם כשלא היתה לאברהם בת, והוא יכול להצטער ולומר: 'אין לי בת, אני לא מקיים מצות פריה ורביה', הוא ראה בזה ברכה. מה שהקב"ה נתן לי – זה בדיוק מה שצריך להיות לי, ויש לי הכל.
אצל יצחק אבינו כתוב (שם כז, לג): "וָאֹכַל מִכֹּל". היה זה כאשר עשו נכנס והביא לו מִצֵּידוֹ, לאחר שיעקב כבר הביא לו את המטעמים וקיבל את הברכות. ואז אומר לו יצחק: היה כבר מי שהביא לי. "וָאֹכַל מִכֹּל" – לא משנה מה הוא הביא, איך הוא הביא, בשבילי זה הכל.
אצל יעקב אבינו כתוב (שם לג, יא): "וְכִי יֶשׁ לִי כֹּל". היה זה כאשר ביקש מעשו לקחת מידו את המנחה שהכין לו. יעקב הולך עכשיו להיפרד מכמות גדולה של צאן ובקר, אעפ"כ 'יש לי כל' – מה שיש לי זה הכל, ברוך ה'.
"שלשה הטעימן הקב"ה מעין העולם הבא" פירושו: שלשה שעבדו על עצמם להרגיש תמיד שיש להם כל. נשאלת השאלה: למה כתוב "הטעימן הקב"ה", הרי לא הוא הטעים אותם, הם הטעימו את עצמם, הם עמלו על כך! התשובה היא: היא הנותנת! גם אדם שיש לו – מרגיש את מה שחסר לו. אם היה משכיל לראות את חלק הטוב שבו, כמו שאמר הבעל שם טוב, בזה עצמו היה מייצר שיהיה לו כל! בזה עצמו היה משלים את מה שחסר לו! הוא רק צריך לחפש ולראות את הנקודה הטובה, ולהודות עליה.
האבות הקדושים זכו כולם לעשירות ולכל טוב. מכח מה? כי גם כשלא היה להם, גם כשהיו להם נקודות של משבר – הם תמיד חיפשו את הנקודה הטובה, הם חיזקו בקרבם את הטוב ואת היש ולא ראו את האין, ממילא "הטעימן הקב"ה מעין עולם הבא"!
"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". אדם חי בעולם. אומרת התורה: כאן בעולם, לפניך, יש ברכה וקללה. אבל תסתכל נכון בעיניים! יש ברכה ויש קללה, אבל הן אינן תלויות במציאות, אלא בהגדרה שלך.
בעל ה"עטרת צבי" מזידיטשוב אומר דבר נפלא: "וקללה" – ראשי תיבות "והקרן קיימת לו לעולם הבא"! מרומז לנו שאצל הצדיקים, גם דבר שנחשב לקללה, זה בעצם ברכה, כי הקב"ה נפרע מהם בעוה"ז כדי שיקבלו שכר משלם בעוה"ב. מה שצריך הוא להסתכל על הנקודה הטובה.
'ראה אנכי נותן לפניכם' – זו המציאות של העולם, בה יש לפניך ברכה וקללה. אבל אתה בעצמך, אם תשמע לקול ה', ותדע שבורא עולם עומד מאחורי כל דבר – תראה בקללה עצמה את "והקרן קיימת לו לעולם הבא". אבל אם חלילה לא תשמע בקול ה', ותלך רק אחרי נטיות לבך ורצונותיך האישיים, וכשלא מסתדר לך אתה כועס ורוטן, וכואב לך – אצלך זו אכן קללה, קללה נוראה ואיומה.
"ויש בחינה שיתהפך הכל לטובה"! אדם יכול להפוך את הכל לטובה, אם רק יחפש תמיד את הנקודה הטובה.
הרחב פיך ואמלאהו
המגיד הנודע ממונסי, רבי בן ציון סנה שליט"א, עבר תאונת דרכים קשה מאוד. מצבו היה קריטי ממש, ובחסדי ה' הצליחו לייצב את מצבו. הוא הוטס לחו"ל כדי לנסות לשקם את גופו ועבר טיפולים רציפים. הוא הגיע למצב שחלק מגופו תפקד יותר וחלק פחות או כלל לא. כך גם שמיעתו: באוזן אחת הוא שמע ובאוזן השנייה איבד את שמיעתו.
אולם בד בבד עם כך שלא שמע באוזן זו – העצב בה חי עדיין, וייצר לו דלקות חמורות מאוד באוזן, עד שיום אחד אמר לו רופאו: ראה, אוזן זו אינה שומעת ממילא, והעצב מייצר בה דלקות – דבר הגורם לך לצרוך כמויות גדולים של אנטיביוטיקה ללא תועלת. חושבני שכדאי להמית אחת ולתמיד את העצב ולסיים עם הדלקות.
הרב בן ציון נתן את הסכמתו, והוזקק לעבור כמה סוגי בדיקות לפני הפעולה.
באותם ימים, כאשר מצבו לא היה פשוט כלל – עזיבת ארץ מגוריו והשתקעות ארוכה בניכר, טיפולים והתמודדויות… יום אחד התעורר לתהות אודות נוסח התפילה בסיום הודו: "הרחב פיך ואמלאהו" – מהו "הרחב פיך", הלא צריך לומר: "פתח פיך"?
הגיע רבי בן ציון להבנה, שאדם מרחיב פה כשהוא מחייך. בשביל לחייך צריך להרחיב את הפה. משמעות הכתוב כאן היא, שכשאדם משבח את ה' יתברך – צריך הוא לעשות זאת בחיוך, וכדי לומר בחיוך – צריך להתבונן בכל הטוב והחסד שקיבל מאתו יתברך ולא לחזור כל הזמן על מה שאין ומה שנראה לא טוב.
מאותו יום החלו רבי בן ציון ורעייתו לראות את הטוב שיש להם כל הזמן: אמנם באוזן אחת אינו שומע, אבל באוזן אחת הוא כן שומע! רגל אחד הוא סוחב, אבל ברוך ה' הרגל השנייה הולכת מצוין!…
והנה, הגיע רבי בן ציון לבדיקת שמיעה מיוחדת לפני הריגת העצב באוזן שאינה שומעת. הוא ישב בחדר ובו גלי קול. הרופא הפעיל את המכשור הממוחשב שבחדר השני, ולאחר כמה דקות פרץ לחדר וצעק: "בן ציון, באוזן זו יש לך קרוב לשמונים אחוזי שמיעה! וכמעט 'הרגתי' לך את האוזן!"
הרופא לא נרגע – "איני מבין איך זה קורה, כבר בדקנו אותך עשרות פעמים והאוזן היית חירשת לחלוטין!"
אלא, הרב סנה "הרחיב פיו", וכיון שכך – יש אוזן של לפני ה"הרחב פיך" ויש אוזן שלאחר ה"הרחב פיך"!!!…
המשיך הרב סנה וסיפר, שבימים אלו שהשתקע בארצות הברית ניצל את זמנו כדי לחזק יהודים בדרשותיו. באחת מדרשותיו שנאמרה במונסי סיפר את סיפורו. לאחר תקופה קיבל מכתב מיהודי ובו כתוב: "יש לי תשעה ילדים. עד לדרשתך חיתנתי שבעה מהם, ברוך ה', והם הקימו בתים יפים, אבל בשני הילדים האחרונים נוצר "פקק"! בקושי הציעו להם שידוכים, והשידוכים שהוצעו לא התאימו… ישבתי והאזנתי להרצאתך ושמעתי על עניין ה'הרחב פיך', על השפע שיש לנו ועל הדגשתו המזכה בישועות.
"חזרתי לביתי, פניתי לרעייתי ואמרתי לה: 'ראי, כל הזמן 'מתבשלים' אנו בעצמנו עם שני הילדים ה'תקועים', והפסקנו לראות כמה חסד נתן לנו הבורא בנישואי שבעת ילדינו הראשונים: כולם שמחים, ברוך ה' נולדו להם ילדים, חלקם לומדים כבר גמרא ועולים בלימוד – ראי כמה נחת, בואי ונתחיל לדבר על היופי ועל הטוב שיש בביתנו…' – סיגלנו לעצמנו דיבור על ה'יש' ולא על ה'אין'.
"והיום, חודשיים לאחר שהחלנו לדבר באופן חיובי על החיים, עומד אני לסגור שידוך לבני השני בעזרת ה'!"
רבי שלמה לוינשטיין שליט"א שמע את שני הסיפורים מהרב סנה, והמשיך להעביר את הדברים בדרשותיו הנפלאות ולשתף את קהל שומעיו בהארה נפלאה זו.
לאחר מספר חודשים קיבל הרב לוינשטיין טלפון מיהודי שלא חפץ להזדהות, וכך סיפר: "אני אב לארבעה-עשר ילדים, בלי עין רעה. כולם אהובים, כולם ברורים, אבל הילד ה'סנדוויץ' – הילד השביעי שלי החל להידרדר אט-אט. תחילה התקצרו פיאותיו, עד שירדו לגמרי, ומכאן הדרך הייתה קצרה. שלא תדע מצרות, אולם ביתי הפך לשבר כלי גדול, ואין צורך להרחיב, שהלא כבר אמרו חז"ל (ברכות ז ע"ב): 'קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג'
"והנה, שמעתי את דבריך ואת הסיפורים הנלווים להם. ערב פסח היה אז, והייתה זו דרשה אודות הגדה של פסח. חזרתי לביתי, פניתי לרעייתי ואמרתי לה: 'ראי איך הפכנו ל'שבר כלי' בגלל ילד אחד. אין לנו זמן לראות את שלושה-עשר הילדים הנפלאים שלנו, את הילדים שהקימו כבר בתים, את הנכדים החמודים שלנו… כמה מאמללים אנו את עצמנו, וכמה כפויי טובה אנו כלפי הקב"ה המיטיב עמנו. רואים אנו את מצבנו העגום בלבד!… הבה נסגל לעצמנו דיבור חיובי!' החלטנו, שלקראת ליל הסדר נעשה 'שיעורי בית', נראה כל אחד את הטוב, ונדבר על כך בליל הסדר.
"באותו ליל סדר, לפני הקידוש, פתחתי ואמרתי לילדיי, וביניהם הילד ההוא: 'ראו, ילדים יקרים! הלילה באים אנו לספר בשבחיו של הבורא שעשה עמנו במצרים, אבל לכל אחד יש ה'יציאת מצרים' שלו. רצוי אפוא שנספר גם בשבחיו בחיי היום יום שלנו. ראו: יש לנו דירה נפלאה ללא משכנתא…' – הוספתי פרטים נוספים, ורעייתי, כנגדי, הוסיפה פרטים נוספים. כך ישבנו במשך שעה ארוכה ומנינו את חסדי ה' עמנו בכל צעד ושעל…
"עברה תקופה קצרה ביותר, ובן זה, שזמן רב הלך בלא כיפה, הגיע הביתה וכיפה קטנה על ראשו. לא שאלנו מאום כדי לא לעורר פרובוקציות… עברה תקופה נוספת והכיפה גדלה. הגיע חג השבועות. הבן הגיע הביתה כשציציות משתלשלות לצד מכנסיו, ולאחר הסעודה פנה אליי ואמר: 'רוצה אני לבוא עמך לבית הכנסת!!!' – 'בשמחה!' השבתי לו. הוא הלך עמי. בטוח הייתי שהוא יחזיק מעמד שעה בלבד, אך לא כן – הוא ישב ללמוד עמי, אמר תהלים, מלמל קצת מן ה'תיקון', ועל אף המבטים שנשלחו אליו מכל עבר, נשאר כל הלילה והתפלל ברצינות תפילת שחרית… כך הלך הבן וחזר לעצמו יותר ויותר.
"יום אחד, כאשר ראיתי שניתן לשאלו, שאלתיו מה גרם לו את השינוי. ענה לי בני: 'ראה, אבא, כל החיים הסתכלתי עליך ועל אמא – יהודים טובים העושים את רצון הבורא: אתה לומד, אמא עושה חסדים… – אבל כל הזמן ראיתי שאתה מתרוצץ בגמחי"ם, שאתה מתקשה בפרנסה, ועוד כהנה וכהנה. זה הכניס אצלי כעסים על הקב"ה – למה אבא ואמא צדיקים כאלו צריכים לסבול כל הזמן?…
"והנה, הגיע ליל הסדר, ומאז התחלתי לשמוע כמה יש לכם, כמה אתם מוקפים בטוב… זה חדר ללבי והתחלתי לחשוב גם על חיי. לפתע התחלתי להתבייש מהקב"ה – הרי הוא כל כך טוב ומיטיב עמי: אני נושם, הולך, רואה, שומע… – הרגשתי לא נעים ממנו. אני עושה כל כך הרבה נגדו, והוא מעניק לי כל כך הרבה טוב!"…
הנה כי כן, יש בחינה שמתהפך הכל לטובה, רק צריך לשנות את המבט לראות את הטוב ולא לראות את הרע והכל מתהפך לטובה.
(רבי יחיאל צוקר שליט"א – להאיר)