באחת השנים דיבר מרן הגרי"ג אדלשטיין זצ"ל בסוף השיעור היומי לתלמידי הישיבה לקראת בין הזמנים, ואמר בתוך דבריו:
בני ישיבה שחוזרים לביתם בימי בין הזמנים, צריכים גם לעזור בבית ולקיים מצות כיבוד אב ואם. וראיתי מובא בשם החזון איש שאמר, כי כמו שמצינו בגמרא (מגילה ד, א) שמשה רבינו תיקן לישראל שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח והלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג, ושואלים ודורשים בהלכות החג שלושים יום או שבועיים קודם החג (פסחים ו, א), כך גם צריכים ללמוד הלכות כיבוד אב ואם בזמן של כיבוד אב ואם, להיות מוכנים לקיים המצוה כהלכתה.
והיה מרן הגרי"ג מזרז הרבה לקיום מצות כיבוד אב ואם. ובשנים האחרונות כשעלו לביתו נערי בר מצוה ושאלו מה לקבל על עצמם לקראת הבר מצוה, היה מייעץ ואומר: כיבוד אב ואם, זו מצוה גדולה וחשובה מאד מעשרת הדיברות. והרבה פעמים היה מוסיף: זוהי מצוה לא פשוטה ולא קלה, אבל כדאי מאד להתאמץ על זה.
ולאחד ששאל מה יזכה בזה, השיב רבינו: למען יאריכון ימיך!
לא לדרוש דרישות מההורים
ופעם אחת לאחר בחינה לילדי תלמוד תורה מצפון הארץ, ביקשו לשמוע דברי חיזוק, ועוררם רבינו להתחזק בכיבוד אב ואם, ושאל אותם בחביבות: האם אתם יודעים מהו ההיפך מכיבוד אב ואם, מה נקרא 'לא' כיבוד אב ואם? איך עושים את ההיפך? והציעו התלמידים כמה תשובות, כגון שלא שומעים בקול ההורים או שלא קמים לכבודם וכו', ואמר רבינו: כל זה נכון, אבל האם יש עוד דבר שהוא ההיפך מכיבוד הורים?
וכשראה שלא ענו, השיב בעצמו: אם דורשים מההורים דרישות, זה ההיפך מכיבוד הורים.
וכן עורר בכינוס שהתקיים למסיימי כיתות ח׳ בעיר בני ברק, בבין הזמנים אב תשע״ו: מצות כיבוד אב ואם היא לא רק במעשים חיצוניים. אלא גם בשב ואל תעשה, שלא לדרוש מההורים דברים שההורים לא נותנים מעצמם. ובדרך כלל מה שהילדים צריכים באמת, ההורים נותנים מעצמם, כי הם יודעים מה חסר לילדים. ואם דורשים מההורים או שמבקשים ומכריחים אותם לתת, אפילו בצורה של תחנונים, זה לא ראוי, ולא כיבוד הורים.
ובשיחה בישיבת ׳כנסת מאיר׳ ראשון לציון אמר מרן הגרי"ג: יש דבר שנוגע במיוחד לצעירים, שנמצאים בבית ויש הורים, וההורים אוהבים את הילדים ונותנים לילד מה שהוא רוצה, ולפעמים הילד כבר חושב שמגיע לו, ואם פעם לא נותנים לו הוא כועס ודורש מההורים ומכריח אותם.
וזה לא כדין, כי ההורים לא חייבים לו כלום, ואדרבה הוא חייב להם, על כל מה שעשו בשבילו, מה שההורים עושים בשביל הילדים, כמה שהם סובלים ומצטערים. ואיזה קשיים הם עוברים בשביל טובת הילדים, איך לגדל את הילד, כשהוא נולד, ואחר כך במשך החיים, כמה שהם דואגים, גם בהוצאות כספיות, ומאמצים, ואם כן מי חייב למי? הרי הילד חייב להורים!
מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שכלית, שגם גויים מבינים אותה, וכל אדם בעל רגש קצת עם מידות טובות מרגיש שהוא חייב, ושאינו יוצא ידי חובת כיבוד אב ואם, כי אין שיעור לזה. וכמה שבכוחו הרי הוא חייב להוסיף ולכבדם.
וזה הדבר הראשון מהדברים המובאים במשנה ריש פאה שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה. אם עוסקים בכיבוד אב ואם כמו שצריך, לכל הפחות לא לצער אותם, וגם לכבד אותם ולדאוג להם שירגישו טוב, שייהנו וישמחו, על ידי זה זוכים מידה כנגד מידה לחיים טובים ומאושרים בעולם הזה.
לכבד ולעשות נחת רוח
ובשיחה בישיבה לצעירים ׳עטרת יואל' אמר: ילד קטן שאין לו שכל, דורש מההורים שיתנו לו, והוא רוצה ורוצה ו'סוחט' מההורים, וכשמתרגלים לזה, אחר כך כשהוא נעשה גדול, ההרגל נעשה טבע, והוא כבר רגיל בכך.
אבל זה נגד הדין של כיבוד אב ואם, ו'כיבוד' הוא יותר מזה, לא רק שלא לדרוש, אלא גם לתת ולכבד! לנהוג בהם כבוד!
ובדברי חיזוק לילדי ת״ת שעלו למעונו אמר: כיבוד אב ואם זו מצוה גדולה מאד, מעשרת הדברות, שנאמר עליה 'למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך' וזו זכות גדולה מאד למי שמקיים.
יש ילדים שלא מבינים את זה, ודורשים דרישות מההורים אני רוצה ואני רוצה ואני רוצה… וזה לא כיבוד אב ואם! אלא אם רוצים משהו אפשר לבקש בצודה עדינה מאד ׳אולי אפשר׳, ולהתנצל כשמבקשים, בהתנצלות, אבל לא לדרוש ולהלחיץ את ההורים, אדרבה צריכים לכבד אותם, וכיבוד אב ואם אין לו שיעור, לא רק שלא לפגוע, אלא גם לעשות נחת רוח להורים.
(דרכי החיזוק ואתחנן תשפ"ג)