בימי חורפו, כשחלה האדמו״ר ונחלש, בדקוהו הרופאים ואסרו עליו לטבול במקוה. אביו, רבי יששכר דב, שידע שבכגון דא לא ישמע מרן לדברי הרופאים, קראו אליו וציווהו לבל ילך אל המקוה כאשר הורוהו. לאחר תקופה הבחין אחד מגיסיו שהוא הולך למקוה בשעה 3:00 לפנות בוקר, בקור מקפיא עצמות ותחת גשם זלעפות. לאחר כרבע שעה נראה האדמו״ר שב מן המקוה לדירתו. הבין הלה שחלה הטבה במצב בריאותו, וממילא התיר לו אביו את שאסר עליו. ברם משהתעניין בקרב באי הבית, שמע שלא זו בלבד שלא התחזק, אלא שמצבו אף התדרדר מאז עוד ועוד. התפלא האיש על שהוא מפר את פקודת אביו, ומתוך שסקרן היה, גמר אומר להתחבא בבנין המקוה ולעקוב אחר מעשיו.
בשעה המצופה נכנס האדמו״ר אל המקוה, ניגש אליו מבלי להדליק את האור, פשט את בגדיו וירד במדרגות המוליכות אליו, ובהגיעו למדרגה האחרונה אמר :״הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה שציווני אבי שלא לטבול במקוה…" לאחר מכן עלה מהמקווה, לבש את בגדיו ושב לבית, נרעש אותו אדם למראה המחזה ותר אחר הזדמנות לספר לאביו את שראו עיניו. כששמע רבי ישכר דב את פרטי המעשה, הגיב ואמר: ״וכי מה יש לומר על כך״? הרי זו תמימות מושלמת! אין הוא מסתפק בקיום הוראתי לשם מצוה, אלא שהוא אינו חפץ להרוויח בכך שום רווח צדדי. לכן אין הוא מונע מעצמו את הדרך הארוכה בתנאי מזג אוויר קשה, אינו חוסך את שעת השהיה במקוה, ורק אינו טובל – לקיים את פקודתי אשר שמרה נפשו מכל משמר׳ (הרב מנשה קניג, זכרונו תרמב״ח).
״אני מוסיף כף אחת״
בשנת תשי״ג באו האדמו״ר מסדיגורא יחד עם גיסו האדמו״ר מקופיטשניץ לבקר אצל רבנו. האדמו״ר מקופיטשניץ, שנודע לו שרבנו מונע עצמו כמעט לגמרי מאכילה, העיר לרבנו שעליו לשמור על גופו שלא יחלש יותר מדי, כי העולם זקוקים לו… כעבור ארבע שנים ביקר אצלו האדמו״ר מקופיטשניץ פעם נוספת, ורבנו קידם את פניו בשמחה באמרו: ״היודעים אתם, אדמו״ר מקופיטשניץ, מאז שהייתם אצלי, בכל פעם שאני אוכל, אני מוסיף ואוכל כף אחת, כדי לקיים 'מצוה לשמוע דברי חכמים!'
קבלה על הפדיון…
בהיותו בבוקרשט בא יהודי אחד לפני האדמו״ר ומסר לו קוויטל של גיסו, יחד עם דמי פדיון. לאחר שיצא מלפניו, ניגש היהודי למשב״ק וביקש שיכתוב לו קבלה על דמי הפדיון שמסר בשם גיסו. הגבאי לא אבה לשמוע על כך וטען שמעולם לא נשמע כדבר הזה, לכתוב קבלה על דמי פדיון. התפתח ויכוח קולני, שהדיו הגיעו אל חדרו של האדמו״ר.
קרא להם רבנו ושאל על מה נסב הויכוח. אמר לו היהודי, שגיסו ביקש שיקח קבלה, משום שברומניה כולם חשודים על גניבה… אמר לו רבנו: ״תהיה בריא עד מאה שנה, אם זו כל הבעיה, מדוע לא לעשות טובה ליהודי? נכתוב לך קבלה, ואני עצמי אחתום עליה… ״אותו יהודי שמר לעצמו את הקבלה הנדירה, וכדבר רבנו כן היה – הוא האריך ימים עד מאה שנה (מפי הגר״ש רוזנגרטן, ראש ישיבת בעלזא).
אהבת ישראל במסירות נפש
באחד מלילות שבת לאחר עריכת השולחן פנה האדמו״ר לשניים ממקורביו ושאל אם יש אנשים בחדר החיצון או בבית המדרש. משנענה בשלילה, האיץ בהם: ״אם כן, חושו והביאו לי רופא…״הובהל הרופא למעון הקודש, ומשנכנס, ביקש ממנו האדמו״ר שיבדוק את גרונו, אלא שהחדר היה חשוך והרופא התקשה בבדיקתו. מששמע הרבי שהרופא מתקשה בבדיקתו מפאת החושך, הזדעק: ״פיקוח נפש; מותר להדליק אור״… בדק הרופא את גרונו של הרבי והוציא ממנה עצם גדולה של דג, שהיתה מונחת לכל אורכו של הגרון…הגבאי שתיאר זאת אמר שהיה זה מחזה מצמרר לראות כמה מיוסרים היו פניו של הרבי. שאל הרופא: ״רבי, כמה זמן תקועה עצם זו בגרונכם?״ האדמו״ר, כדרכו, ביקש שעון והחל מחשב במתינות: ״בשעה זו וזו נכנסתי לעריכת השולחן, בשעה זו וזו קידשתי על הכוס, לאחר שבצעתי על הפת הוגשו הדגים, ונמצא שלפני שעה ומחצה אכלתי הדגים, ונתקעה העצם בגרוני״.
״מה?!״ צעק הרופא כלא מאמין, ״שעה וחצי תקועה העצם בגרון – והרבי הבליג ולא הראה אפילו ברמז על יסוריו?!״ נענה לו האדמו״ר במאור פנים והשיב: "ידוע לי כי החסידים קשורים אלי מאוד, ואם ישמעו שיש לי כאבים ואני סובל, יסב להם הדבר עוגמת נפש ויצטערו הרבה בגיני. בכך לא חפצתי; ולכן בטרם ביקשתי שיזעיקוך, ביררתי שאין איש בחדר המבוא ובבית המדרש, למען לא ידעו החסידים כי נזקקתי לרופא״.
בשיחתי עם כ״ק האדמו״ר שליט״א הזכרתי את המעשה דלעיל, ותהיתי באוזניו, הכיצד המשיך הרבי בעריכת השולחן הטהור אם היה כאן פיקוח נפש, כפי שהוכח לאחר מכן, כשהורה להעלות אור בחדרו בשבת קודש.
השיב לי האדמו״ר, כי יענה לי ׳תשובה חסידית׳ באמצעות מעשה אחר שהיה אצל דודו: באחת הפעמים שביקר במעונו האדמו״ר רבי יוחנן מרחמסטריווקא,. שיגר האדמו״ר להתנצל על שלא יוכל להשיב לו ביקור, כדרכו, מפני שאינו חש בטוב. בשבת שלאחר מכן שיגר הרבי מרחמסטריווקא לשולחן הטהור בבעלזא את שני בניו – האדמו״ר רבי ישראל מרדכי ואחיו יבדלחט״א כ״ק האדמו״ר רבי יצחק מארצות הברית. משראם האדמו״ר, הרגיש בתמיהה הנשאלת בחדרי לבבם, הכיצד מסוגל הוא לערוך את השולחן בעוד אינו חש בטוב.
כדי ליישב את התמיהה, קרא להם האדמו״ר ואמר: ״אמת היא שאיני חש בטוב, אבל למען החסידים ולמען עריכת ה׳טיש׳ צריכים שתהיה מסירות נפש…"
׳יהודי מוקשה׳ – יש צורך לתרצו
מתוך שאוהב ישראל אמיתי היה, הגיעה מסירות נפשו לכל יהודי באשר הוא, למימדים שאין אנו יכולים לשער. לא אחת השתאו בני משפחתו ובאי ביתו, הכיצד מסוגל הוא לשאת במחיצתו אנשים שכה קשה היה לקרבם. כשפרשו תמיהתם בפניו ושאלוהו כיצד מראה הוא אותות חיבה ליהודים כאלו, השיב: ״אם יש לן ׳א הארבער רמב״ם׳ (-רמב״ם מוקשה), הלא אתם מתייגעים ליישבו; הוא הדין כשיש ׳א הארבער איד׳ (-יהודי מוקשה), יש להתייגע כדי לתרצו…״
(במחיצתם)