"וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד'" (ו' י"ח)
יש מפריע גדול מאוד לבן אדם, שהוא רואה שאת השני מחשיבים יותר ממנו. בשביל זה בן אדם צריך להרגיל את עצמו במידת טוב עין, לדעת לפרגן לשני. יש מילה באידיש: פארגינען! ובעברית אומרים אותה אותו דבר: לפרגן! – כנראה שבעברית לא נתנו לזה ביטוי בגלל שהם לא מודעים לנושא הזה… אצלם הכל בנוי על 'איש את רעהו חיים בלעו', הכל זה מלחמת אחים. המושג האציל הזה, הוא השיא של אנושיות מה שבן אדם יכול להגיע, כמו שכתוב בספרים על "ואהבת לרעך כמוך" שהוא שמח בשמחתו של השני ומצטער בצערו. אומרים בעלי המוסר, שלהצטער בצערו של השני זו לא מדרגה כל כך גדולה, אבל השמח בשמחתו- שהשמחה של הזולת תהיה כמו השמחה שלו, זו מדרגה גדולה.
ומי שמשתלם בזה- לו עצמו נהיה טוב, הוא חי חיים בלי מרירות, כי אם לא כן זה נורא ואיום. בעלי המוסר אומרים, שאם בעל מכולת בקרית הרצוג שמע שבניו-יורק מישהו פתח מכולת, זה מפריע לו, כי כל אומן שונא בן אומנתו, ולא רק כשמישהו פתח לידו- באותו רחוב- עוד מכולת זה מפריע לו, אלא אפילו אם בקצה העולם- זה כבר מטריד אותו. כשעל הענף הזה יש עוד מישהו שעומד בקצה העולם זה כבר מטריד אותו.
הרב אברמסקי כתב בקבלות שלו, 'אין לכעוס ואין לקנא'. הרב אברמסקי…, -אתה מבין? –במי יש לו לקנא?!…
על כל פנים, קנאה זה דבר נורא, שאוכל את האדם לגמרי. …יהודי אחד הלך עם פנים נפולות ופגש אותו הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצוק"ל, ושאל אותו מה הענין? , למה פניו נפולות?… -ותדע לך שר' ישראל סלנטר זי"ע אמר, שללכת באופן כזה ברחוב, זה "בור ברשות הרבים"… כי זה מקלקל את המצב רוח, לאנשים שרואים אותו כך. השיב אותו יהודי לר' שלמה זלמן, שהוא מקנא בזה ובזה, ולכן פניו נפולות כך. אמר לו רבי שלמה זלמן משפט אחד… – וכמו שאומר רש"י בתחילת פרשת וישב, שהפשתני מגיע עם כמות גדולה של פשתן ואיננו יודע להיכן כל זה יכנס, אומר לו פקח אחד, גץ אחד יוצא ושורף את כל הפשתן… וכך זה כאשר בן אדם מסתובב עם דאגות עד לשמים… , – כולו דאגות, עד לשמים… וכאשר הוא בא אצל חכם, עם "גץ אחד" הוא מסדר לו את הכל…
רבי שלמה זלמן אמר לו כך, 'תשמע ידידי, אין בכל העולם… – אין בכל כדור הארץ, אפילו בן אדם אחד!! – ששייך לקנא בו…' כך הוא אמר לו. ואז, פתאום… , אתה מבין? פתאום, הוא ממש הרגיש את עצמו, כמו יחזקאל בן בוזי הכהן שעמד על נהר כבר, בה' בתמוז. וכמו שכתוב ביחזקאל, 'ברביעי בחמשה לחודש, ואני בתוך הגולה על הנהר כבר, נפתחו השמים ואראה מראות אלקים'…
— אתה שומע, איך הוא פתח לו את הראש? משפט אחד הוא אמר לו, 'תתבונן, שאין בכדור הארץ… אין!! – בכל כדור הארץ… בכל כדור הארץ, אין אפילו בן אדם אחד, ששייך לקנא בו!!!… אני חושב שעדיין לא קלטו, ועדיין לא תופסים מה שמדברים, 'אין אפילו בן אדם אחד שיש מה לקנא בו…' – כך אמר לו ר' שלמה זלמן. ההוא "אכל את המרשם", תפס את הענין וזה היה ממש "תיקון מהיר" בשבילו, בלי עין הרע, ועל המקום הוא גמר את כל הענין, על ידי המשפט הזה שהוא שמע, ש"אין בן אדם בעולם שיש מה לקנא בו"… ותדע לך, כל בן אדם שאתה רואה שמחייך ונראה לך שטוב לו וכו' וכו', דע לך! כך אתה חושב, אבל האמת היא שאבלו בלבו וצהלתו בפניו. – זה דברנו מהענין של קנאה. והרב אברמסקי הרי כתב גם, "אין לכעוס"…
הלעלובער רבי, ר' שמעון זכר צדיק לברכה, היה תלמיד חכם גדול ושקדן גדול
הלעלובער רבי, ר' שמעון זכר צדיק לברכה, היה תלמיד חכם גדול ושקדן גדול, והוא אהב מאוד ללמוד… – זה לגמרי אחרת, כשאוהבים ללמוד. אתה מבין? וראיתי שמספרים שאחד הלך אליו ואמר לו, 'איזה עצה יש לרבי על כעס'?…
-נגד כעס. דהיינו, להתגבר על מדת הכעס ולהתפטר ממנה.
אמר לו הרבי, 'יש לי עצה "סגולית", ויש עצה מציאותית… "סגולי", הכוונה בדרך סגולה, והעצה היא להגיד "אגרת הרמב"ן"…' – אמר לו הרבי. כך אומרים, שמי שאומר "אגרת הרמב"ן, באותו יום הוא ניצול מהכעס. – זה "סגולה". 'ואיך ה"עצה המעשית"? – ללמוד את אגרת הרמב"ן…' אה?… זה "משהו- משהו".
היה כדאי להוולד בשביל כזה ווארט. – אני ממש התרגשתי לראות, שעדיין יש בדורנו אנשים שמדברים לענין. אתה מבין? כתוב שזה סגולה, שביום שיקרא את "אגרת הרמב"ן" הוא לא יכעוס, אבל מבחינה מעשית, כדי לא לכעוס, צריך ללמוד מה שכתוב שם, לא רק לקרוא.
הסבתא שלנו, חנה חיה [צ'צ'יק] ע"ה, היתה דמות ומופת
וכיוון שהזכרנו את ה'קנאה', אני רוצה לומר משהו בנושא של קנאה.
הסבתא שלנו, חנה חיה [צ'צ'יק] ע"ה, היתה דמות ומופת, והיא חינכה את כל יוצאי חלציה, ובפרט בנושא הזה של 'קנאה'… כי הרי זה דבר שממרר את חיי האדם, עד הסוף. ולא רק בחיי חיותו אלא גם במוות כמו שאחז"ל [שבת קנב:] – 'מי שיש בו קנאה עצמותיו מרקיבים, מי שאין בו קנאה אין עצמותיו מרקיבים'. והיא, אשר היתה האמא של ר' וועלוול צ'צ'יק, ושל ר' שמואל צ'צ'יק, והיא אמא של האמא שלנו- אשר היתה 'עולה על כולנה', [על שאר אחיה], כיון שהאמא שלנו גידלה את כולם. והיא- הסבתא- העמידה את כולם על כל הבסיס הזה, על כל הדרך הזו של העליה, והיתה יכולה לדבר שעות ביום רק בדברי מוסר ודברי התעוררות. ובפרט בנושא הזה… היתה מאריכה בדברים ומפרשת… והסבירה לנו כך:
'אני הרי "בשר ודם", ודרך "בשר ודם" שכאשר הוא רואה משהו אצל השני, מתחשק לו גם כן שיהיה לו אותו דבר, זה היסוד של קנאה, ככה זה מתחיל. ואצל כל אחד זה לפי האחוזים שלו, אצל כל אחד ה"מד-חום" של קנאה מראה על מספרים אחרים, אצל אחד כך ואצל אחד כך, ואני- כל היתה אומרת הסבתא- מילדותי, ראיתי שצריך לעבוד על זה…'
'וחשבתי לעצמי, איך לעבוד על זה?' – איך בן אדם יכול לעבוד ולהתמודד עם זה? 'הוא הרי "בשר ודם", 'און עס'ווילט' זאך מיר…' 'אוואדע ס'ווליט זאך,' 'איך זעי אזאך ביי יענעם און ס'ווילט זאך מיר…'
-[הוא הרי "בשר ודם", ומאליו הוא רוצה, ודאי, מעצמו הוא רוצה. אני רואה דבר אצל השני ומאיליו עולה הרצון אצלי…]
'ואז החלטתי', – כך המשיכה ואמרה, 'לחשוב, על הבן אדם הזה שטוב לו, איך היה אם היה לו רע?…' – 'אם היו באים ואומרים לי, שלבן אדם הזה רע… לא משנה באיזה שטח, "רע לו"! כמה שהייתי מצטערת. כמה תהילים שהייתי אומרת וכמה תפילות שהייתי שופכת עליו שיהיה לו טוב'. – היא היתה מתפללת בבכיות ובדמעות. כל הסיפור של הבכיות והדמעות, זה הכל ממנה וגם מהסבא… 'וכשהייתי מתפללת, עם כל הלב הייתי מתפללת עליו… אז עכשיו, מה איכפת לי שטוב לו?? זהו, 'מה אכפת לי שטוב לו'?… …מה אני רוצה במחשבת הקנאה, שיהיה לו רע?? – הרי אם היה לו רע, חס ושלום, הייתי הרי 'אויס מענטש'?… –[ לא בן אדם]. – אז מה אכפת לי שטוב לו?…' וככה היא הצליחה להשריש לכל בניה ובנותיה, שלא יהיה אצלם את המושג הזה, ובאמת אין אצלם את המושג הזה. הדברים האלו הם ברמה גבוהה מהרמה הרגילה. אמנם, זה בלי להביא מדרש, ולהקשות עליו ולתרץ וכו' וכו', אבער דער עיקר, אז מ'רעדט איצטער למעשה. מען דארף רעדן למעשה… –[…אבל העיקר, שמדברים עכשיו למעשה. צריך לדבר למעשה…] אדם בלי קנאה… – אין קנאה אצלו, ולכן הוא יכול לפרגן. אתה יודע מה זה לפרגן?… פעם אמר לי דודי ר' וולוול צ'צ'יק, תדע לך, שה"רשכבה"ג" של "לפרגן" זה הבריסקר רב, ר' וולוול'ה, [אשר זכינו לראות את תואר פניו הקדושים בירושלים עיה"ק]. אצלו, ה'עולם-הזה' שלו לא היה כל-כך חגיגי, היתה תקופה שהיו לו בביתו כמה בנים מבוגרים בגיל גבוה מאוד וכו' וכו', ועם כל זה ה'לפרגן' שלו היה בשיא…, שכאשר באו אנשים ובישרו לו על הולדת להם בנים ונכדים, שמח עמם ובירכם ברוב טוב לבו, בכל מילי דמיטב בעין טובה.
השמחה של השני זו שמחה שלי
מידת טוב עין שבו… ה'לפרגן' שלו… והאופן שהיה שמח בשמחתו של השני. הוא ענין שצריך לדבר עליו במיוחד, והלוואי שנדבק בזה.
הרי כל בן אדם חושב על עצמו, על עצמו ועל עצמו… דרך בני אדם כששומע דבר טוב שיש אצל השני מגיבים על זה כל אחד בדרכו, ונחלקים בזה לארבע דרגות. יש אחד שמקנא, זוהי דרגה פחותה מאד. ויש אחד שהוא לא מקנא ויכול לסבול שלשני טוב. אך לא יותר מזה. ויש דרגה שלישית של שמח בשמחתו [כך כתוב ברמב"ם]. אבל… יש דרגה רביעית והיא העולה על כולנה. לא שהוא שמח בשמחתו. אלא- שהשמחה של השני, זו השמחה שלי… והיכן המקור שיש דבר כזה? בקדשים. ור' מיכל(פיינשטיין) יושב ולומד קדשים, מדייק כל מילה בגמ' כל מילה ברש"י, ובכריתות דף ה ע"ב הגמ' אומרת 'ת"ר כשמן הטוב היורד על הזקן וכו' ועל דבר זה היה משה רבינו דואג וכו' יצתה בת קול ואמרה הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד'.
ואומר שם השיטה מקובצת [אות כה] 'הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וגו' איתא במדרש לכך כתיב שתי פעמים זקן, לפי שהיה על זקן אהרן, כאילו היה על זקנו. וזהו שאמר הכתוב שבת אחים גם יחד. כך נ"ל'.
כך הרגיש משה רבינו, מושחים את אהרן הכהן בשמן המשחה, והשמן המשחה הזה יורד על הזקן שלי… וזה מה שכתוב כאן. לא רק שאני 'לא מקנא', לא די לי שאני 'מפרגן', ואפי' דרגה של 'שמח בשמחתו' לא מספיק, אלא- שהשמחה שלו, היא השמחה שלי… ואמנם קשה לנו לעכל שיש מעלה כזו, כי אנחנו רגילים לחיות את עצמינו, א גאנצן טאג, טראכט ער וועגן זיך, זיך, זיך… אבל יש גם עולם אחר, נעלה משלנו.
אל הבריסקער רב נכנס יהודי ירושלמי בגיל צעיר ומבשר לרב שנולד לו נכד, ראשית כל איחל לו הבריסקער רב 'מזל טוב' במאור פנים. ואח"כ מתחיל הבריסקער רב לומר בניגון [כפי שהיה רגיל באמירת תהילים, כמו שאמר בנו ר' חיים ליד מיטת אביו, 'טאטע, אז דו האסט געזאגט תהילים אין אלטן בימ"ד אין בריסק. האט מען געזעהן אז דו רעדסט מיט דעם אויבערשטער- רבש"ע'] (בתרגום חופשי: אבא, כשאתה אמרת תהילים בביהמ"ד הישן בבריסק, אז ראו שאתה משוחח עם הקב"ה)ובשמחה, 'אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו 'אשתך כגפן פוריה, בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים, סביב לשולחניך' 'הנה כי כן יבורך גבר ירא ה'…'
ואז הוסיף הבריסקער רב, ואמר: 'איך פרעג אייך, אויף וועמען שטייט דעם פסוק, אויב נישט אויף אייך?…' – 'אני שואל אתכם, על מי כתוב הפסוק הזה, אם לא עליכם?…' זה לא "שמח בשמחתו"… – ס' איז מיין שמחה!! – זוהי השמחה שלי!!
אנשים שלא רגילים לחיות כך, קשה להם לשמוע וקשה להם להבין את זה. כי בדרך כלל בן אדם דואג רק לעצמו. ועד כדי כך הדברים מגיעים, כמו שאומר ה'חובות הלבבות' 'כל אומן שונא בן אומנתו'. והיה מקום לומר שהכוונה היא שאם יש לאחד חנות מכולת, ואחר פתח לידו חנות מכולת הראשון נעשה שונאו. אבל לי די בזה, אלא כי גם אם יכנס אליו קונה ויאמר לו שהוא בא ממקום רחוק ויספר לו ששם יש מכולת, כבר נכנסת לו שנאה בלב לאותו בעל המכולת שבמרחק של מדינות. והגם שאינו מכירו כלל,,, עד כדי כך בן אדם מסוגל להיות צר עין…
וכאן אנו רואים סוג נפלא של 'פארגינען'. ו'טוב לב'.
כי הרי אליהו הנביא מגיע
ומי שהיה נכנס לר' מיכל (פיינשטיין) לבשר בשורה טובה, מיד זה כבר שמחה שלו, לא רק שמח בשמחתו, אלא שמחה שלו… ואם ההוא מזמין אותו לשמחה, הוא מתלבש בגדי שבת. וזה ממידותיו הקדושות, כי הרי לעצמו אינו צריך, אותו יכבדו מספיק גם אם יבוא לבוש כמו שהוא, ולמה בכ"ז מתאמץ ולובש בגדי שבת? לשמח את בעל השמחה ולהראות לו שהשמחה שלו חשובה אצלו. זה גיוואלדיגע הרגשים..
זה ר' איסר זלמן… זה ר' ירוחם… – זה ר' אהרן… זה ר' לייזער שך… זה "פיינשטיין"…
— כשהוא הולך לברית מילה הוא לובש את הבגד של שבת משתי סיבות, ראשית כל, להראות לו שאני שמח אתו. [ר' וועלוול צ'צ'יק סיפר, כאשר היה הברית לבנו והזמין את הגרמ"ד הלוי לסנדקאות, הוא בא לברית עם בגד של שבת, ושנים רבות אח"כ אמר לי שעד היום הוא זוכר את הטעם הטוב שהיה לו בזה שבא עם בגדי שבת, שבזה הרגיש ששמח בשמחתו].
וחוץ מזה, אמר ר' מיכל, בברית יש עוד ענין לבוא בבגדי שבת, כי הרי אליהו הנביא מגיע, ולכבודו צריכים ללכת מכובד.
וערב אחד ר' מיכל יורד מביתו ללכת לחתונה. ופתאום הוא אומר למלווהו. סליחה, אני צריך לעלות חזרה- שכחתי משהו… – מה הוא שכח?
— כיון שהחלפתי לבגד של שבת אין לי פה כסף, והרי באים עניים לחתונה, ואין זה יפה להשיב פניהם ריקם ולומר להם 'אין לי…' 'אל ישב דך נכלם…' וכך עם הרגשים שלו, הרגשים דקדושה הוא חוזר לעלות בגילו המופלג- למעלה מתשעים, כדי לא ללכת בלי מטבעות…
— היו לו נוסף לגאונותו גם הרגשים מיוחדים…
נגש אליו יהודי בתל אביב ובקשו להתפלל על חולה, מיד כששמע התחיל לבכות- כנושא בעול עם חבירו- והתחיל להתפלל… בינתיים הגיש לו המבקש צ'יק ואמר שזה תרומה בשביל הישיבה. אמר לו ר' מיכל, 'אני לא לוקח כסף בשביל להתפלל על יהודי'. מנסה ההוא לשדלו, ואומר 'זה הרי לא בשביל הראש ישיבה, זה בשביל הישיבה'. וחשב, שכעת כבר כן יקבל ר' מיכל את התרומה. אבל ר' מיכל נשאר בשלו, ואמר. 'עכשיו, אל תתן לי כסף, תבוא בפעם אחרת…'
זה הרי הרגשים אחרים לגמרי…
(מתוך הספר 'משיבת נפש')