לאחר מכן סיפר ר' שמואל את הסוד הגדול: כאשר הפניתי את פניי לכיוון לוח המודעות, לא קראתי מודעה, ואף אחת מהם לא עניינה אותי… התפללתי לבורא כל עולמים, כל יכול, שיזמין לי כסף כדי לשלם עבור הוצאות תלמוד תורה של ילדי אהובי

הרב ישראל ליוש

"אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ" (ג כד)

כאשר אדם מבקש דבר מבשר ודם, עומדות לפניו שלושה ספקות: ראשית, האם האדם הזה חייב לו משהו, או שהוא יעשה עימו חסד גמור, מרצונו הטוב? שנית, האם הוא יכול ומסוגל למלא את מבוקשו? שלישית, האם הוא בכלל רוצה להשלים את מבוקשו, או שמא ישלח אותו לאדם אחר?

אולם כאשר הוא מבקש מהקב"ה, איננו מסתפק כלל בספקות אלו, שהרי אצלו אין חסד וגמול, הוא כלל לא חייב לו כלום, וכל מה שהוא עושה הרי הוא חסד גמור. כמו"כ אין לו ספק ביכולותיו של הקב"ה, כל יכול. וגם, הוא לא ישלח אותו לאחר שרוצה יותר לעזור לו, כי כל הרצונות של כל הכוחות בעולם תלויים ברצונו ית'.

א"כ מבאר הרשב"א (חי' אגדות ברכות לב א) שזו היתה הקדמת משה רבינו לפני שביקש מהקב"ה להיכנס לארץ ישראל: 'אתה החלות להראות את עבדך', האדון אינו משיב גמול לעבד על עבודתו, כן הקב"ה אינו חייב לנו כלום ואינו משיב לנו על עבודתנו. 'את גדלך ואת ידך החזקה', הקב"ה כל יכול, ואין לו מניעת יכולת להיענות לבקשתו. 'אשר מי אל בשמים ובארץ…', כמו"כ אין שום כח בעולם שיכול לעשות דבר בלי כוחו של הקב"ה, כי כל הכוחות כולם תלויים ברצונו ית', ורק אחר כל ההקדמות הללו, ביקש משה רבינו מהקב"ה להיכנס לארץ ישראל.

אלו הם דברי רבי שמלאי (ברכות שם) שנלמדו מתפילת משה רבינו: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל!" ומבאר רש"י (ע"ז ז ב) שסידור השבח לפני התפילה אלו ברכות ראשונות, אבות, גבורות וקדושת השם, שאין בהן תפלה אלא שבח, ורק לאחר מכן מבקש המתפלל את צרכיו.

מבאר הרשב"א שגם בברכות אלו מצהיר המתפלל את שלושת היסודות הללו: ב'אבות' מזכיר חסדי אבות, כדי לומר שהקב"ה לא חייב לנו כלום, הוא עושה הכל כי בחסדו ית' כרת ברית עם אבותינו. בברכת 'גבורות' אנו מצהירים שהקב"ה כל יכול ובעל כל הגבורות כולם. ובברכת 'קדושת ה" הרי אנו אומרים שכל הכוחות בעולם, מלאכים, שרפים ואופנים, כולם מהללים ומשבחים לקב"ה, א"כ ודאי שכל הרצונות שבעולם תלויים ברצונו, ואין עוד רצון בעולם שאינו צריך לרצונו ית'.

אחד מילדיו של הגאון רבי שמואל תפילינסקי זצ"ל, התבקש ע"י מנהלי התלמוד תורה בו למד לבקש מאביו שכר לימוד עבור לימודיו בתלמוד תורה.

הוא פגש את אביו בדרכו לישיבת 'עץ חיים', שם שירת בקודש, אך בצר לו לא היה לו את סכום הכסף הנדרש. רבי שמואל הפנה את פניו לכיוון לוח המודעות ברחוב, ועשה עצמו כאילו קורא מודעה…

לאחר כמה רגעים, המשיך ר' שמואל לצעוד לכיוון הישיבה. לפתע הוא פגש יהודי שהיה חייב לו כסף כבר זמן רב, והנה הוא החזיר לו את כל חובו. לפלא היה בעיני ר' שמואל, הוא כבר כמעט התייאש מתשלום החוב… בשמחה עצומה, נתן ר' שמואל את הכסף לבנו כדי שישלם את שכר הלימוד…

לאחר מכן סיפר ר' שמואל את הסוד הגדול: כאשר הפניתי את פניי לכיוון לוח המודעות, לא קראתי מודעה, ואף אחת מהם לא עניינה אותי… התפללתי לבורא כל עולמים, כל יכול, שיזמין לי כסף כדי לשלם עבור הוצאות תלמוד תורה של ילדי אהובי, וה' שומע כל תפלה, נענה כאב רחום והמציא לי תיכף ומיד את מבוקשי…

היתה זו שנה שחונה מאוד, לא ירדו גשמים כלל וכלל. לשם כך התאספו בוילנא כל רבני האיזור, כדי לדון מה לעשות בענין, במה יתחזקו? ולתקן תקנות תפילה…

גם הגאון רבי חיים מוולאז'ין זי"ע הגיע לאסיפה, אלא שלפני שנכנס לחדר ההתכנסות, עלה אל הקומה השניה, נעמד על יד החלון ופיו הקדוש החל לרחוש תפילה, הוא חזר ואמר כמה פעמים: "עמך ישראל צריכים גשמים", ומיד החלו השמיים להתכסות בעבים, אז החל לרדת למטה כדי להשתתף באסיפת הרבנים… עוד לפני שהספיק הגר"ח להגיע אל חדר האסיפה, החלו כבר לרדת גשמי ברכה…

בעקבות סיפור זה נשאל פעם מרן הרב מבריסק זצ"ל מדוע בעת חנוכת ישיבת וולאז'ין האריך הגר"ח בתפילה מאוד מאוד, הרי בזמן עצירת הגשמים התפלל תפילה קצרה ומיד נענה?

הסביר הבריסקר רב: "כדי לכונן ישיבה צריך שתהיה דרגה עצומה של קדושה וטהרה, ולזה צריך אריכות בתפילה… ואכן בכוח קדושה זו, עמדה ישיבת וולאז'ין חזקה ואיתנה בפני גזירות המלכות להכניס בה לימודי חול, והם לא יכלו לה, עד כדי סגירת הישיבה…"

פעם נכנס הגר"ח מוולאז'ין זי"ע להיכל הישיבה והחל להתפלל בבכיות נוראיות, ולא ידעו הקהל על מה ולמה מתפלל הגר"ח…

לימים נודע שבדיוק בשעות אלו היתה שיירה של תלמידי הגר"א בדרכה לארץ ישראל, והספינה החלה לטבוע, ובזכות תפילתו של הגר"ח ניצלה הספינה מטביעה וכל יושביה ניצלו…

כלל לא שמעתי שנקשת על דלת ביתי

הגאון רבי משולם דוד סולובייצ'יק זצ"ל סיפר בשיעוריו (חלק 'דרוש ואגדה' עמ' קעה) על אמונתו התמימה והמוחלטת של הגר"ח בכח התפילה… הוא התיר לחולה שיש בו סכנה ליסוע בעגלה בשבת ליהודי צדיק בשם רבי חיים זלוטקער, כדי שיתפלל עליו, כי רבי חיים הכירו שתפילותיו מתקבלות, וחולים רבים היו משחרים לפתחו…

רבי חיים זלוטקער היה עובד לפרנסתו אצל הפריץ. פעם כאשר התאספו הפריצים באיזור, וכל אחד סיפר על היהודי שעובד אצלו, השתבח הפריץ ביהודי שלו, רבי חיים זלוטקער, שהוא עדין נפש וצדיק…

כאשר שמעו כך הפריצים, החליטו שהם רוצים לראות ולהכיר את היהודי המיוחד הזה. מיד עלו אל כרכרותיהם ונסעו אל ביתו של רבי חיים קרוטקער. הפריץ ירד מהעגלה בגאווה, הנה הוא עומד להכיר לחבריו את היהודי המיוחד שזכה שיעבוד אצלו. הוא דפק על דלת ביתו, אך הוא לא נענה, הוא ניסה שוב ושוב, אך לשוא, רבי חיים לא פתח את הדלת. התבייש הפריץ מחבריו, והתנצל בפניהם שכנראה רבי חיים אינו בביתו. אלא שאז סיבב אחד הפריצים את הבית וראה מהחלון שרבי חיים נמצא בתוך הבית והוא ער…

כעס הפריץ עד מאוד, כיצד יעשה לו כך היהודי העדין והצדיק, הלא הוא מביישו בפני חבריו הפריצים?! הוציא את אקדחו וירה לכיוון הבית, בנס גדול החטיאו הכדורים את המטרה ולא פגעו ברבי חיים…

לאחר כמה ימים, נרגע הפריץ והחליט כי עליו לברר מדוע עשה לו היהודי כך, ופנה אליו ישירות לבירור הענין. התפלא רבי חיים: "כלל לא שמעתי שנקשת על דלת ביתי, ואף את היריות שבאו אחריהן לא שמעתי…" מבירור זמן המקרה הובהר, כי רבי חיים היה שקוע באותה עת בתפילת שמונה עשרה, ועל כן לא שמע דבר מהנעשה סביבו…