מאת: אלעזר גולדברג
"שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (ה יב)
על חשיבות לימוד התורה בשבת אין צורך להכביר במילים. כולם כבר יודעים שבספרים הקדושים מובא ששעת לימוד תורה בשבת שקולה כאלף שעות של לימוד בימי החול! וכך אנו אומרים בזמירות של ליל שבת: "זכרו תורת משה, במצות שבת גרוסה". המילה "גרוסה" מתייחסת לגירסת הלימוד, הרי שחלק ממצות השבת היא לעסוק בתורה. ואכן רבים הם המנסים לחנך את ילדיהם ללימוד תורה והלכה בשבת, בין השאר בזמן סעודות השבת. אולם אליה וקוץ בה – כאשר דברי התורה סביב השולחן מועברים בדרך שאינה נעימה, עלול הדבר להפוך את שולחן השבת ל'זירת קרב' עם עונשים והוראות נוקשות, מה שבבירור לא יועיל מאומה ואדרבא – יגרום לילדים התרחקות ממצות עונג שבת ורצון לקצר את סעודות השבת ולברוח מהן ככל הניתן…
ברצוני לעורר מספר נקודות ועצות להורים, כיצד יוכלו לשלב סביב שולחן השבת בין החדרת המסרים הטובים של דברי תורה ומוסר על פרשת השבוע, יחד עם הרגשת עונג שבת בלב הילדים, כדי שיזכרו זאת כחוויה חיובית וירצו גם הם להנחיל זאת לבניהם אחריהם.
אמנם לא כל עצה טובה מתאימה לכל בית ולכל בני בית, אולם הרעיון המנחה בענין זה הוא לכוון לכך שבתודעה של בני הבית תהיה סעודת השבת חרותה כחוויה חיובית ולא שלילית. איך ניתן לעשות זאת? ישנם כמה דרכים, ואציין אותם בדרך סיפור והמחשה כפי שחוויתי זאת בעצמי משנות בחרותי ועד היום.
התארחתי פעם בסעודת ליל שבת אצל משפחה תורנית חשובה
בהיותי בחור ישיבה התארחתי פעם בסעודת ליל שבת אצל משפחה תורנית חשובה. תוך כדי הסעודה כיבדו אותי לומר דבר תורה על השולחן בפרשת השבוע, אך עוד בטרם התחלתי, ביקשו שאמתין עד שכל בני הבית יסבו סביב השולחן, כדי שכולם ישמעו את דבר התורה ללא יוצא מן הכלל. כך המתינו כולם עד שבעלת הבית תשוב מעיסוקיה במטבח ורק אז אמרתי את הפירוש על הפרשה להנאת כולם. זה כמובן מוסיף מאוד לחוויה התורנית החיובית של כל בני הבית, שהם מרגישים שייכים לאוירה התורנית.
ישנם בתים שבהם אומרים את דברי התורה על השולחן עם 'חיות' גדולה ובשמחה, כך זה בהלכות שבת, וכן רעיונות והשקפות שונות, כדי שהדברים היוצאים מן הלב יכנסו אל לב בני הבית השומעים. כך נהגו בבית מורי חמי הרה"ח רבי דוד בויאר ז"ל, למדו סביב השולחן את כל הלכות שבת על הסדר, בתחילה למדו מספר פעמים את הספר 'שמירת שבת כהלכתה' ולאחר מכן את הספר 'ארחות שבת', עד שכל בני הבית, בנים ובנות כאחד, ידעו את כל ההלכות על בוריין. כל זאת בזכות העברת ההלכות בדרך חווייתית, עם ברען ושמחה, כדי שדברי התורה לא יהיו כהפסקה באמצע העונג שבת, אלא חלק מאותו עונג בדרגה מרוממת יותר.
זכיתי להתארח כמה פעמים בסעודות השבת אצל הגאון רבי יצחק שיינר זצ"ל ראש ישיבת קמניץ, ושם דברי התורה היו חיים כנתינתן מסיני. בין מנות האוכל וזמירות השבת ראש הישיבה היה מעלה נידונים שונים בסוגיה שלמדו באותה עת בישיבה, והיה מסביר אותם שוב ושוב בנעימות ובשמחה, בסבלנות אין קץ, הוא 'חי' את דברי התורה וזה השפיע על כל המשתתפים להתחבר לדברים וליהנות מהם עד מאוד.
ששה בחורי ישיבה לסעודות ליל שבת
כך גם אירע כאשר הייתי אורח אצל הגאון רבי חיים ברים זצ"ל, שדרכו בקודש היה להזמין אליו – ששה בחורי ישיבה לסעודות ליל שבת, וטעמו עמו – שכאשר ישנם שבעה שמסובין יחד, אם אחר כך מצטרפים אליהם עוד אורחים שאוכלים עמהם מיני תרגימא, יכולים לזמן עם הזכרת 'אלוקינו' שהיא מעלה גדולה ומיוחדת בשבת. באותם סעודות כל דבר שנעשה בהם נתן לנו הרגשת רוממות מיוחדת, אם זה בזמן האכילה ואם זה בזמן הקידוש או הזמירות. אולם פיסגת החוויה היתה בזמן שהחלו לדבר דברי תורה על השולחן. מנהגו של רבי חיים היה להקשות קושיה אחת בגמרא, בהלכה או על פרשת השבוע, ולנסות יחד עם המסובים ליישבה בכמה וכמה אופנים, וזה אומר בכה וזה אומר בכה. כך נמשך הדבר עד זמן מרובה לאחר סיום הסעודה כשעוד ועוד בחורים ואברכים הגיעו מבחוץ להתבסם מאור התורה, בשילוב ניגוני קודש, בערגה ובדביקות. אין לתאר את הרגשת עונג השבת שהרגשנו באותן שעות של התעלות!
כשאנו רוצים להוריד את העניין ל'עולם המעשה' בימינו, נראה לי שמומלץ מאוד לכל אבא, לתבל את דברי התורה בשולחן השבת עם סיפור או משל מעניינים, גם אם הם מוכרים לכולם, ולספר זאת בדרך של חוויה עם 'חיות' כאילו הוא בעל המעשה. זה בודאי ירתק את כל בני הבית להקשיב ויחבר את הדברים לשאר ענייני העונג שיש סביב השולחן.
כיום מצויים ספרי עזר רבים שיכולים לסייע בעניין, למשל הספר הנפלא 'אחת שאלתי' מתורתו של הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, שמעלה נידונים הלכתיים הנוגעים לפרשת השבוע בדרך של סיפור מהחיים וכך כל אחד נעשה מרותק ומתעורר לחשוב כיצד הוא היה פוסק את ההלכה באותה סיטואציה. כמובן שלאחר שכולם נעשים שותפים לאותו סיפור, הם גם מרותקים לנידון ההלכתי ולפסק ההלכה. כך הרווחנו אמירת דברי תורה והלכה שישארו עם הילדים לנצח, וגם העצמנו את חווית העונג שבת בליבם!
על אביו הרב שמואל רבינוביץ ז"ל שהיו לו 17 ילדים
סיפר לי אחד מידידיי, אברך חשוב, על אביו הרב שמואל רבינוביץ ז"ל שהיו לו 17 ילדים ובסעודת יום השבת הוא היה מוסר להם תוך כדי הסעודה 'שמועס' על יקרת התורה וגודל חביבותה אצל הקב"ה. זה החדיר אצל כל ילדיו כזו חשקת התורה עד שכל הבנים היו ממהרים לאחר הסעודה לבית המדרש לעסוק שם בתורה במשך שעות הצהריים. אותו 'שמועס' לא היה בדרך תקיפה או בהרבצת מוסר, אלא בהתרגשות גדולה ובדרך נעימה וחיובית, כביכול האבא מנסה לחזק את עצמו, כך חדרו הדברים אל ליבות הילדים הרכים והדבר נחרט בליבם כהרגשת עונג מרוממת במיוחד.
גם בביתי הפרטי זכיתי לראות בחוש עד כמה החוויה החיובית תופסת מקום נכבד בהנחלת עונג שבת גם על ידי דברי תורה. בזמנו יצא לאור עלון שבועי מרתק שנקרא 'נועם שבת' (ע"י חסידי באיאן) בו הובא מידי שבוע סיפור נפלא וארוך כשבמהלכו התעוררו כמה ספיקות בהלכות שבת, ותוך כדי התפתחות הסיפור גם נפסקה ההלכה. זה נכתב בצורה חווייתית ומרתקת במיוחד, עד שכל ילדיי המתינו בקוצר רוח שאספר את הסיפור שמובא שם. החוויה היתה כל כך חיובית עד שגם כיום כאשר עולה סביב השולחן נידון הלכתי בהלכות שבת שהוזכר פעם באותו עלון, כל בני הבית זוכרים אותו ואת הסיפור שליווה אותו… זו דוגמה מוחשית עד כמה החוויה משפיעה גם על הזיכרון לטווח רחוק ובעיקר על ההרגשה החיובית שמולידה הרגשת רוממות ורצון להמשיך זאת ביתר שאת גם בשבתות הבאות.