השעה היתה חמישה לשלוש, התחלנו לארגן את ה'מים אחרונים', רגע לפני ברכת המזון בהתאם ללו"ז המתוכנן ו… הנה הופיע אחד מידידי הטובים, יהודי שהתברך בכישרון נפלא של בדחנות. הוא רק נכנס וכולם קיבלו את פניו בשמחה גדולה, "אוווו ברוך הבא"

"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'"  (ג כג)

מדי פעם אני שומע אנשים שמתלבטים בשאלה, איך להנחיל את עבודת התפילה לילדים שלהם. הילד לא רוצה להתפלל, הוא מגיע לבית הכנסת ומיד חומק החוצה כדי לשחק עם חברים, אם הוא כבר כן מתפלל, ה'שמונה עשרה' שלו לוקח בערך 30 שניות… האבא עומד ומתפוצץ, הוא לא מצליח למצוא דרך כדי שהילד שלו יהיה סבלן מספיק כדי לעמוד במקום ולהתפלל את כל התפילה או לפחות את רובה.

אני לא רוצה להיכנס במסגרת זו לשאלה עד כמה צריכים להעמיד את הילדים על יד הסידור ואם צריכים לחכות שזה יקרה מעצמו, אבל אני כן רוצה להאיר את השאלה הזאת מזווית קצת שונה.

לפני תקופה ניגש אלי אברך כבן 35, ואמר לי שהוא מחפש מישהו לשאול אותו את השאלה הזאת. אולי אני כמחנך, אוכל לתת לו מענה…

"אני מתפלל כמו כולם", הוא אומר לי, "אבל משום מה אני מרגיש כל הזמן שהתפילה קשה עלי. צריכים להגיד כל כך הרבה מילים, עוד מזמור ועוד מזמור, עוד בקשה ועוד ברכה, כמה אפשר? בכלל, בתפילת שבת זה כבר ממש הרבה…

"אבל אני מתמודד עם זה. הבעיה הגדולה שלי היא עם השמונה עשרה! אני מתפלל שמונה עשרה, אומר כל מילה! כל מילה! מוסיף גם בקשה אישית כל פעם, וזה לוקח לי שתי דקות.

"אני רואה פה לצדי אנשים שמתפללים שומנה עשרה במשך שש דקות, שמונה דקות, עשר דקות, אפילו 12 דקות ויש כאלו שמתפללים אפילו רבע שעה…

"תגיד לי, מה הם אומרים שמה כל כך הרבה? אה? איך זה שאני אומר את כל המילים האלו בשתי דקות ולהם זה לוקח שמונה דקות. מה, הם לא יודעים לקרוא? הם חוזרים על כל מילה שש פעמים? מה ההיגיון??? אני באמת לא מבין".

בסייעתא דשמיא, נפל מבטי על חבילה של 'מזונות' שעמדה שם על השולחן, מישהו היה קצת רעב וקנה לעצמו מזונות כדי לאכול תוך כדי לימוד. הוא כבר מזמן הלך, אבל החבילה הריקה נשארה על השולחן…

חמשה דורות של אפייה

"חמשה דורות של אפייה", היה כתוב על החבילה, "כבר 112 שנה שאנחנו עושים את מה שאנחנו הכי אוהבים!".

היישרתי אליו מבט ושאלתי אותו: "אתה יכול להסביר לי בנאדם שעובד במקצוע אחד כבר 112 שנה? כמובן שהוא עצמו כבר מזמן לא חי אבל המקצוע עובר לבנו ולנכדו ולנינו, 112 שנה ולא נמאס להם. אה? מה אתה אומר???".

הוא מסתכל על הכיתוב ואומר לי מעצמו: "אבל התשובה כתובה בפנים, הם עושים מה שהם אוהבים… זה לא אותו דבר".

הוא מיד תפס את עצמו… ואמר לי "תודה רבה, הארת את עיני!". הסתובב והלך.

וזה רבותי סוד התפילה, מי שאוהב להתפלל, יכול להתפלל שמונה עשרה גם חצי שעה וגם שעה וחצי, ומי שלא אוהב להתפלל, אפילו שתי דקות מרגישות יותר מדי בשבילו.

התוכנית שלנו היתה שיסיימו את הסעודה בשעה 15:00

לא מזמן חגגנו ב"ה את נישואי בתי בשמחה גדולה ובהודאה לקב"ה על כל החסדים אשר גמל עמנו. בשבת שבע ברכות, השתדלנו מאוד שהסעודה לא תהיה מדי ארוכה, כי לאנשים אין כח לסחבת הגדולה שלפעמים נהוגה בשמחות.

התוכנית שלנו היתה שיסיימו את הסעודה בשעה 15:00, כמובן שיש חלק מהקוראים שמרימים גבה וצועקים "זה מאוד מאוחר", אבל אל תשכחו שאצלנו החסידים, התפילה מסתיימת מאוחר יותר. באותה שבת הסתיימה התפילה בערך בשעה 12:30, ולאחר מכן היה קידוש בבית הכנסת, עד שהתקבצנו כולם באולם ונטלנו ידיים כבר היתה השעה 13:00 וכמובן ששרנו את הזמירות ואמרנו קצת דברי תורה, כך שלסיים בשעה 15:00 זה סביר לחלוטין.

השעה היתה חמישה לשלוש, התחלנו לארגן את ה'מים אחרונים', רגע לפני ברכת המזון בהתאם ללו"ז המתוכנן ו… הנה הופיע אחד מידידי הטובים, יהודי שהתברך בכישרון נפלא של בדחנות. הוא רק נכנס וכולם קיבלו את פניו בשמחה גדולה, "אוווו ברוך הבא", והוא מיד הוסיף "ברוך הנימול לשמונה", וסחט חיוך רחב מהחתן ומכל המסובים.

איך שהוא נכנס הוא נעמד והתחיל לספר דברי בדחנות משולבים בווארטים על הפרשה, הפלא ופלא, הציבור היה מרותק, דממה גם בעזרת הנשים, כולם הקשיבו מרותקים. לאחר מכן הוא עשה עצירה והתחיל איזה ניגון, שרנו איתו ביחד והוא שוב דיבר, ושר ודיבר ובשעה 17:00 באיחור של שעתיים, בירכנו ברכת המזון.

אף אחד לא התלונן! אף אחד לא הרגיש שהסעודה נסחבה יותר מדי זמן. למה? זה זה היה נעים, זה היה נחמד, זה היה מרתק!

כשעושים מה שאוהבים, שום דבר לא ארוך מדי ולא ממושך מדי.

אז מה אנחנו צריכים לעשות? לאהוב את התפילה!!!

איך באמת משיגים אהבה לתפילה???

מתחברים! קודם כל צריכים ללמוד הלכות תפילה, שולחן ערוך עם משנה ברורה, רמב"ם, שו"ע הרב, בואו נראה מה זה תפילה, איך עושים את זה. כמובן גם ביאור המילים, מה זה "ואשי ישראל", מה זה "פינות צבאיו"???

פעם שאלתי בחור אחד למה אנחנו אומרים בקבלת שבת "ותגלנה בנות יהודה", בזמן שבתורה בכלל לא כתוב שליהודה היו בנות, אנחנו יודעים רק על הבנים שהיו לו…

שנבין את המילים, כשנבין את המשמעות, כשנתחבר לתפילה, נרגיש את הטעם שיש בה, את ההרגשה הנפלאה.

שמעתי על יהודי צדיק מהרוגי מירון, רבי יהודה לייב רובין זצ"ל, שהיה נוהג להתעטף כל בוקר בטלית שלו והיה מכריז "ריבונו של עולם ווארף מיר אריין אין דיין זאק". כלומר, תזרוק אותי בתוך השק שלך, תעמיס אותי על החבילה שלך, הוא נכנס בטלית שלו והרגיש שהקב"ה סוחב אותו כאילו הוא בשק של הקב"ה. כשבנאדם מתפלל עם כזאת הרגשה, הוא כבר לא יחשוב שהתפילה ארוכה מדי בשבילו.

וזאת התשובה לשאלה שבה פתחנו את המאמר… מי שרוצה שהילדים שלו יעמדו בתפילה, שישתדל לחבר אותם למהות שלה, להכיר בערך שלה, אם הוא יצליח לעשות זאת, הם יתפללו מכל הלב, אולי לא בגיל עשר, אולי גם לא בגיל 12 ואפילו לא בגיל 13 ו-14, אבל מתישהו כשהם יתבגרו ויבשילו, התפילה שלהם תהיה מלאה ותמלא אותם בסיפוק ובהרגשה טובה ונעימה.