ציווי על אהבת ד'
"ואהבת… בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאדך" (ו, ה)
בכל לבבך – בשני יצריך…: ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך: ובכל מאודך – בכל ממונך (רש"י)
התורה מצווה עלינו לאהוב את השם יתברך, ולכאורה קשה, היתכן להורות לאדם לאהוב מישהו? איך אפשר לצוות אדם לעשות משהו, שתלוי ברגש שמתעורר בו כלפי עניין כלשהו? האם יש לאדם שליטה כלשהי על רגשותיו, או שהם גואים בו באופן טבעי?
בהגדה של פסח "אדיר במלוכה" כותב רבי ישראל מטשורטקוב, שהתשובה לשאלה זו היא המשכו של הפסוק: "בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך", כלומר שלושת התחומים הללו: הלב, הנפש והממון – הם המאפשרים לנו להגיע למצב של אהבת ד'.
הא כיצד?
נתבונן נא בלב שברא הקב"ה בקרב כל אחד ואחד בעולם, על המכונה שעובדת ללא הרף, שלעולם אינה נחה או מחלידה, ובכל פעימה שהיא פועמת היא מאפשרת את חיי האדם, ואלמלא כן היה האדם צונח ומת.
פעולתו התמידית של הלב – כותב ה"בן איש חי" – רמוזה במילוי המילה "לב", ל- מד וב- ית, כשהאותיות הללו מצטרפות למילה 'תמיד' הרומזת על פעולה תמידית בלי הפסק.
באחד הימים הגיע מרן הרב שך זצוק"ל לבקר רב חולה שהיה מאושפז בבית חולים. כשראש המחלקה שמע על האורח המיוחד, הוא בקש להצטלם למזכרת.
פנה אליו הרב שך ושאל: "יש לך מכונית?".
"בודאי", השיב הפרופסור, "לאן כבוד הרב צריך להגיע?".
"איזה מודל?".
"המודל הכי חדיש".
"מתי קנית אותה? רק השנה? עד עכשיו לא היתה לך מכונית?"
"היתה לי, כבוד הרב, בודאי היתה, רק שהחלפתי את הקודמת בזו, בחדשה יותר".
"ולמה החלפת? היא לא נסעה כבר?".
"היא נסעה, היא רק היתה מודל ישן יותר, כל שנה ממציאים טכנולוגיה חדשה, והאבזור של הרכב כעת הוא ברמה אחרת לגמרי מהרכב הקודם".
"זאת אומרת", חזר הרב שך, "שהיתה לך מכונית טובה, וכעת היא עוד יותר טובה… וכעת רוצה אני להבין, אתה, הלא, רופא לב, אילו היו מאפשרים לך להכניס שיפורים בלב, אילו שיפורים היית מכניס?".
"בלב לא הייתי נוגע, שום שיפורים הוא לא צריך, הוא עובד מצוין".
"והלב", סיכם הרב שך, "הוא לא מודל מהשנה האחרונה, הוא מודל ישן ועתיק, מאז בריאת העולם ועד הנה, ואתה עצמך מעיד, שאין דבר יותר מתוחכם ממנו, וכי אינך רואה בכך את בורא העולם?!"…
הנה כי כן, "בכל לבבך" הוא התנאי הראשון המאפשר לנו להגיע לאהבת ד', בראותנו את המכונה המשוכללת והמתוחכמת הזו, אשר פועמת בנו ללא הפסקה כלל, ומעניקה לנו חיים בכל רגע ורגע, הכיצד זה לא נאהב את מי שברא אותה ונתנה לנו?!
לא זו בלבד, אלא "בכל נפשך", כשאנו מתבוננים בנס העצום שמתרחש בכל רגע מחיינו, בכך שהקב"ה משמר בקרבנו נשמה, על אף שגופנו הוא כסיר מלא חורים. חור קטנטן בבלון – גורם לבריחת כל הרוח שבו החוצה, ואילו אנו, עשויים "נקבים נקבים חלולים חלולים", ולמרות זאת נשמתנו אינה פורחת מאיתנו, מתעוררת בנו אהבה עצומה כלפי בורא העולם, "אשר יצר את האדם בחכמה".
ומלבד זאת "ובכל מאודך", הקב"ה מעניק לנו ממון, המאפשר לנו לרכוש לכל הפחות את המינימום הנדרש לאוכל לצורך קיומנו, והגם שרובנו איננו משופעים בממון רב, מכל מקום, הננו מסוגלים לכלכל את עצמנו ואת בני ביתנו בעולם, והכרה בשפע הטובה הזה מביאנו בקלות יתירה להודות ולהלל, ואף לאהוב את הקב"ה, אשר טוב ומיטיב איתנו בכל יום ובכל עת ובכל שעה.
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – מתוק האור)