להלן דברים יקרים מתוך שיחה שנשא הג"ר אביגדור מילר זצ"ל:
אם אתם עומדים להשתתף בחתונה בשבוע הבא, מיד אחרי תשעה באב, חשוב שתדעו מה אתם עושים שם. מהי מהותו של תפקידכם, לשמח חתן וכלה? מה התכלית? המטרה היא להראות להם כמה חשובה היא המשימה בה הם מתחילים כעת.
מה היה קורה אילו חתן וכלה היו נישאים ללא אורחים כלל? המסדר קידושין מגיע בליווי שני עדים, אוספים עוד כמה יהודים למנין, וזהו. זוהי חתונה כשרה לגמרי. הכל כשר וישר, והם נשואים כדת משה וישראל. אך למרות שהם יצאו ידי חובה, הרי שזוהי הזדמנות שאבדה. החתן והכלה חייבים לראות ולהבין שזהו מאורע אדיר מאין כמותו. למען האמת, אילו היתה לנו היכולת, היינו צריכים לערוך כל חתונה באצטדיון ענק עם קהל משתתפים של מאות אלפים, אלא שזה לא מעשי. אנשים עסוקים, אי אפשר להשאיר את הילדים לבד בבית, ואבי המשפחה צריך ללכת ללמוד בבית המדרש. אולם בכל זאת, אנחנו משתדלים שכמה שיותר יהודים ישתתפו בחתונה, וזאת כדי ללמד את החתן ואת הכלה, וגם את עצמנו, שיש כאן מאורע בעל חשיבות גדולה ביותר.
מי שמשמח חתן וכלה, בעצם אומר להם כך, 'שמעו נא אנשים צעירים. האם אתם מבינים מה אתם עושים כעת? אתם עסוקים בדבר שהוא חביב וחשוב עד למאוד בעיני ה'. אתם בונים בית מקדש מעט שבו תשרה השכינה!'
בונים בשמחה
התזמורת רועשת, כולם רוקדים וניגשים אל החתן כדי לאחל 'מזל טוב! מזל טוב!', והחתן חושב לעצמו: 'וואו, הנה החבר שלי מהישיבה קטנה. ושם אני רואה את הבן דוד השני שרוקד בעוז. כנראה שהחתונה שלי היא באמת מאורע חשוב, אם הוא ראה צורך להגיע במיוחד מחוץ לעיר כדי להשתתף בשמחתי'.
כן ידידי, זהו באמת מאורע חשוב מאין כמותו, ולכן כולנו עסוקים בלשמח חתן וכלה. לכן אנחנו רוקדים כל כך הרבה. מי שרושם להם המחאה מכובדת, זוהי גם דרך מאוד טובה לשמחם, וככל שגדלה ההמחאה, כך גדלה השמחה. אך גם מי שאין לו כסף לתת, צריך לרקוד בעוז ובהתרגשות. אנחנו עסוקים כעת בלבנות את אחת מחורבות ירושלים! בהשתתפותך בשמחה, אתה מעודד ומחזק את בניין ירושלים!
המקדש בביתך
איזה דבר גדול הוא זה – בית שבו חתן וכלה חיים יחד ומתחילים לבנות את משפחתם. כל מי שנוטל חלק במפעל הגדול הזה ששמו 'בית יהודי', עושה דבר נשגב מאין כמותו. כמובן שאף אחד אינו מושלם, אך כל מאמץ שמשקיעים בענין זה, בבניית בית שבו נישאים בני זוג יראי שמים שעובדים את ה' בבית הזה, נחשב לו הדבר כאילו הוא בנה את בית המקדש.
איש ואשה שבונים בית המיוסד על ערכים, על עבודת ה', גמילות חסדים, דרך ארץ, מידות טובות, שמירות הלשון, צדקה וכל ענפי יראת ה', ומגדלים יחד דור של ילדים רבים, טובים וישרים, הם הם בנאי בית המקדש.
לא מדובר במליצה. אל תחשבו לעצמכם, 'נכון, זה 'כאילו', אבל זה לא באמת', כי איזו תועלת יש בכהנים טהורים המקריבים קרבנות על גבי המזבח, אם יושב לו יהודי ומחלל את התורה בביתו? תכליתו של בית המקדש היתה שכל הקדושה, החיזוק, וכל מעלות עבודת ה', יזרמו מבית המקדש אל תוך בתיהם של ישראל. ולכן, גם אם עדיין לא זכינו לבית המקדש בירושלים, עלינו לדעת כי הבית היהודי הוא העיקר.
עתיד הקב"ה להחזירו לנו
גם חתן וכלה שנישאו לפני חמישים שנה, גם הם יכולים להתחיל לטפס במעלה הסולם הזה. ולנסות לבנות את ביתם בדרך המפוארת שאפיינה את בתי ישראל מאז ומעולם. אף פעם לא מאוחר מדי. גם אנשים זקנים, אם הם מקבלים על עצמם מכאן ולהבא לנהוג בדרך ארץ הרבה יותר – כמובן בתוספת כוונה לשם שמים, מתוך שאיפה לבנות בית מלא קדושה שבו תשרה השכינה – יכולים להתחיל בכל שלב בחיים לעצב את ביתם על פי רוחם של חורבות ירושלים, בקדושה של המשפחה היהודית.
ויום יבוא שבו 'עתיד הקב"ה להחזירו לנו' – השי"ת ישיב את שכינתו לציון, ונזכה לחזות בהוד תפארת גדולתו שאבדה. כולנו מייחלים ומצפים ליום שבו ייבנה בית המקדש, במובן המלא והפשוט ביותר. באותו יום גדול ונשגב, כל מה שאיבדנו על ידי החורבן – בית המקדש יחד עם כל מוסדות הקדושה שנלוו אליו, ההכרה הבהירה בשכינתו של ה' בקרבנו, התפארת המיוחדת של כלל ישראל, בתי ישראל הקדושים והטהורים – כל אלה ישובו וייבנו בנין נצחי, בנין שלא ימוט לעולם ועד.
(גיליון 'תורת אביגדור')