ר' משולם זיידמן (השם שונה, האדם קיים) הוא אברך ירושלמי משכמו ומעלה. תלמיד חכם שתורתו אומנתו מבוקר עד ערב. בעל משפחה הוא וטפלי תלויים בו, אך כיון שאינו רוצה לצאת לעבוד וגם בני ביתו מוכנים להקרבה זאת, הרי שבבית מסתפקים במועט שבמועט ובכל ימות השבוע כל הארוחות הן 'בחזקת חלבי'… וקונים רק מה שחייבים.
ר' משולם הוא לא רק תלמיד חכם מופלג משכמו ומעלה, אלא גם ובעיקר ממארי דחושבנא ודורש ומבקש ה'. אדם צמא לרוחניות, חסיד מושרש מזה כמה דורות ההולך בדרכם של גדולי החסידות.
ר' משולם שהשיחה בינו לבין קונו טבועה בדמו וירושה היא לו מאבותיו, נוהג להתבודד יום יום בעקשנות דקדושה. אך לא חייבים לצאת להתבודד בשדה נידח. אפשר להתבודד גם בבית, בבית המדרש עטוף בטליתו, וגם בכותל המערבי…
לילה אחד הוא מגיע אל הכותל המערבי ושוקע כולו בהתייחדות עם בוראו. מחשבותיו הולכות ומתעלות והוא שופך שיח לפני קונו ומתוודה לפניו על מיעוט עסקו בקנייני רוח וריבוי עסקו בדברים שבגשם, כך הוא מרגיש.
לבו מלא מרירות על עצמו. הוא מרגיש שדמותו הרוחנית רחוקה מאד מכפי שהייתה צריכה להיות. לבו עולה על גדותיו ונשטף החוצה בדמעותיו החמות.
עומד הוא ובוכה. בכייה טהורה וזכה. לא על מחלה חלילה, לא על צרה ועקתא. בכייה על כך שהוא מרגיש רחוק מן הבורא. דמעות אלו הן המקווה שבו הלב טובל את עצמו.
לידו עומד יהודי לבוש מחלצות ופעור עיניים שאינו גורע ממנו את מבטו. נשמתו מרגישה בזוך הפנימי הטהור הנודף מר' משולם. הוא חדל למלמל פרקי תהלים ומסתכל על האברך הטובל במקווה של דמעות. זמן ממושך המתין האיש עד שר' משולם סיים את שיחת התבודדותו, וחש מנוחם ומטוהר, הוריד את ידו ומנגב במטפחת את עיניו הרטובות.
ר' יהודי" ניגש אליו האיש, "אפשר לעזור לך?" ר' משולם עוד היה נטוע כולו אי שם במחוזות של רוחניות צרופה. "סליחה?"
"עמדתי לידך שעה שלמה" מתוודה האיש. "כבר מזמן לא ראיתי אדם בוכה כל כך חזק. אני מבין שאתה שרוי בצרה גדולה, אני יכול לפתור את כל בעיותיך".
ר' משולם אינו יודע אם לבכות או לצחוק. צרה גדולה!… "ר' איד, בסך הכל שחתי ביני לבין קוני ושפכתי כמים לבי נוכח פני ה'. זה הכל".
"לא, זה לא יכול להיות" אינו מוותר האיש, "אמור לי את האמת, האם אתה צריך לחתן ילד ואין לך כסף? אני אדם עשיר. בארה"ב אני ידוע מאד. שמי הוא יוסל… מבורו פארק וגם כל ה'משולחים' מארץ ישראל מכירים את כתובתי. רק תגיד לי כמה אתה צריך, וכאן על המקום אני רושם לך המחאה דולרית. גם סכום גדול של חמש ספרות לא ירתיע אותי". ר' משולם נדהם. "אני עוד לא בר-הכי לחתן ילדים. בעוד כמה שנים יגיע הזמן".
"וסתם עזרה אינך צריך?"
"חס ושלום. מימי לא נזקקתי לעזרת הבריות. אמנם אני מעוט אמצעים ורק בקושי מצליח לסחוב את החודש, וגם בגמ"חים אני שולח את ידי מפעם לפעם, אך לקחת כסף מאנשים? חס ושלום".
ראה הגביר האמריקאי כי אגוז קשה לפניו. אברך ירושלמי לבוש חליפה ממורטטת למדי, וגם מגבעתו הדהויה ידעה את ימיה היפים לפני שנים רבות, אך עשיר מאד בנכסי רוח ואינו רוצה ליהנות ממנו ולא כלום. ברגע האחרון שלף מארנקו כרטיס ביקור. "כאן יש לך את כל הפרטים שלי. אם תזדקק פעם לעזרתי ותשנה את דעתך, אני מוכן לתת לך הרבה. אני מעריץ אותך".
השנים נפרדו, המומים במקצת מן המפגש המפתיע. זה מעופף על כנפי התפעלות עצומה מגדלותו של האברך, מן ההתבודדות והדבקות שכמוה לא ראה מימיו, וזה מפרץ הנדיבות שגילה, אדם שראה אותו היום בפעם הראשונה, היה מוכן לתת לו עשרות אלפי דולרים בבת אחת.
ר' משולם תחב את הכרטיס עמוק בארנקו ושכח לגמרי מן המפגש. ר' יוסל תייק את רושם המפגש עמוק במוחו ובלבו התלקחה שלהבת של הערצה אדירה לאותו אברך היושב בבית דחוק בירושלים אבל נהנה מזיו השכינה בכל יום ויום.
שנים עברו מאז. בינתיים בגרו ילדיו של ר' משולם והוא השיא שלושה מהם בזה אחר זה. המצב הכספי שגם מקודם לא היה מזהיר נעשה חמור עוד יותר, אבל הוא ממשיך בהנהגתו ואינו יוצא אפילו לא ליום מתוך אוהלה של תורה. מסתדר איכשהו בגלגולי הלוואות ונותן לילדיו רק את המינימום ההכרחי שפחות ממנו אי אפשר לרדת.
עד שמגיע תור נישואיו של בנו הרביעי, בחור ירושלמי טהור, יצחק. הפעם מתמלאת סאת החובות וידו של אביו כבר אינה משגת לתת לו אפילו את המעט שנתן לקודמיו. בביתו של ר' משולם נופלת החלטה משמעותית. החתן בעצמו יגלה לארה"ב לשתף את יהדות הגולה הדוויה בשמחת נישואיו, כמנהג הימים האלה בקרב חוגים שונים. הוא מצטייד בכל הדרוש. מסדר לעצמו אשרת כניסה לארה"ב, וקונה כרטיס טיסה בכסף שנלווה מגמ"ח מתוך תקוה שיהיה מהיכן לפרוע את ההלוואה…
ר' משולם נפרד ממנו לקראת הנסיעה ופתאום הוא נזכר בפרט חשוב:
"בארה"ב ישנו גביר מפורסם, ר' יוסל …, אם יזדמן לך להיות אצלו – תגיד לו שאתה בני, הוא יכול להיות לך לאחיעזר ולאחיסמך".
פשפש בארנקו כדי לתת לו את כרטיס הביקור שקיבל בשעתו מן הגביר, אבל פיסת הנייר עם השם והכתובת ומספר הטלפון כבר התאיידה מזמן. נפרדו בברכות חמות ויצחק יצא במונית שרות לעבר נמל התעופה.
זה היה בעיצומו של קיץ תשס"ט. יצחק נחת בניו-יורק וצנח מן המטוס הממוזג והאולמות הקרירים של נמל התעופה קנדי הישר לתוך חומו של יום מהביל. תוך שעה קלה נשטף כל
גופו בפלגי זיעה.
הגיע לחוצות בורו-פארק וקבע את מקומו באכסניה דלוחה, דירת מרתף ("בייסמנט") מחניקה שהשיג לו ידיד, חבר חתן שהקדים אותו והגיע כמה שבועות לפניו לארה"ב. יצחק לא בזבז זמן ויצא מיד לבתי כנסת, ולבתיהם של כמה יהודים נגידים שאת כתובתם קיבל מבעלי ניסיון. גם נפגש עם "דרייברים", נהגים המביאים אותך לבית התורמים ונוטלים כמה אחוזים בשכרם.
התמונה שהצטיירה מול עיניו הייתה עגומה מאד. אף אחד לא היה בבית. "פשוט באת לכאן בזמן הלא נכון", הסביר לו יהודי אמריקאי נחמד לאחר תפילת שחרית באחד מבתי הכנסת הגדולים של בורו פארק, ההומה מרוב אדם בימים כתיקונם, ובאותו יום בקושי היה בו מנין מצומצם לתפילת שחרית. "אני לא יודע איך אף אחד לא אמר לך את הדבר הפשוט הזה.
בימי הקיץ, כאשר החום המעיק משתלט על ניו-יורק, מרבית האוכלוסייה נודדת להרים הקרירים, הרי "הקעטסקילס", ואכן כעת כולם נמצאים בהרים, ב'קאנטריס'. הסיכוי לפגוש מישהו בבית בזמן הזה, אפסי".
"ואם אני אסע לקאנטריס המדוברים אוכל לפגוש שם את כולם?" שאל יצחק באכזבה. חשש כבד עלה בראשו. אפילו את דמי הכרטיס לא יצליח לאסוף.
שפתיו של האיש התעקמו בהבעת ספקנות. "לומר לך את האמת, הקאנטריס זה לא בדיוק המקום האידיאלי בשביל שנוררים כמוך. אנשים באים לשם כדי לנפוש במקצת, וכאשר אותם פרצופים ממאה שערים ובית שמש משתרכים אחריהם עד לשם הם לא צוברים לעצמם נקודות, אבל מה, אתה יכול לנסות את מזלך".
זה היה כאמור בבוקרו של יום שישי, מיד לאחר התפילה. יצחק הגיע לאכסניה מורעב וגילה שהמקרר ריק. יצא לרחוב כדי לקנות לעצמו חטיף קטן וגילה שגם ארנקו כמעט ריק, ובקושי יש לו כמה סנטים. הציץ בפנקסו וגילה שנקבעו לו ארבע פגישות עם תורמים אפשריים. הם כנראה לא נסעו, התנחם בלבו ויצא לעבר ביתם. אף אחד לא היה בבית. "אבל הם הרי דברו כל כך יפה בטלפון, זימנו לי פגישה בשעה קבועה ואפילו רשמו אותה בלו"ז שלהם" לחש לעצמו במרירות וכאב.
הוא היה רעב וצמא. החום והלחות סביבו היו בלתי נסבלים. ושרשרת האכזבות שנחל באותו יום הלכה והתארכה מרגע לרגע. המארח שלו לשבת הודיע לו במפתיע שהתכנית שלו משתנה והוא נאלץ לנסוע אל הוריו… לא היה לו אפילו היכן להיות בשבת. הפתרון היחידי שיכול היה להעלות על דעתו: לעלות על אוטובוס ולנסוע בעצמו ל'קאנטריס'… כך עשה.
ככל שהתקרב האוטובוס לאזור ההרים נאלץ להודות בלבו שיהודי ניו יורק צודקים לחלוטין. האוויר הלח והמחניק של ניו יורק התחלף באוויר קריר ונעים. הנופים האפורים של מסלולי כבישים ואוטוסטראדות בלתי נגמרות נעשו ירוקים ואת מקומם של רבי הקומות תפסו בתים בני קומה אחת ושתיים.
הרכב התקרב לאזור כפרי עטוף בצמחיה פורחת ועצר בתחנה. יצחק לא ידע מה עליו לעשות. לאן יפנה, אל מי ילך. הוא לא מכיר כאן אף אדם ואיש גם לא מכיר אותו. זמן מה נגרר עם התיק שלו ברחוב כמשוגע אנה ואנה ולא ידע מה יעשה. איש לא העיף לעברו מבט. רעב נורא השתולל ונגס בבני מעיו, מאלץ אותו לסטות מן הביישנות הטבעית שלו ולחשוב כיצד יוכל להביא משהו אל פיו בטרם הוא צונח מתעלף.
הוא הרגיש שאינו יכול לשאת זאת עוד. הביט ימינה ושמאלה וראה כעין "בונגלו", בקתת עץ קטנה שעל דלתה התנוסס שם של משפחה יהודית. דפק בדלת וליתר בטחון גם צלצל בפעמון.
הדלת נפתחה. עקרת בית צעירה עטוית שביס ותינוק קטן על ידיה עמדה בפתח ושאלה באידיש אמריקאית מה בקשתו.
הוא בער מבושה ועיניו מושפלות ושמורות מכל רע, אבל הרעב והצמא היו חזקים ממנו. ובשקט עדינה הוא מוציא מפיו: "אני מסתובב פה כבר חצי שעה ואיני מכיר פה אף אחד, אולי אפשר לאכול כאן משהו קטן" גמגם בחולשה. היא דימתה לשמוע מילים אחרות: "אני הולך להתעלף מרעב וצמא". והבינה מיד שמקרה של פיקוח נפש וחסד אמיתי נפל לידיה.
הניחה את התינוק בעריסה ומיהרה להגיש לפניו שתייה חמה וקרה ומיני מזונות, ולא התקררה דעתה עד שראתה כיצד שב האור לעיניו. כיון שהייתה השעה סמוכה לכניסת השבת שאלה אותו האם יש לו היכן לאכול בשבת.
"לא".
היא הציעה לו לבוא עמם לאכול בבית הוריה לא הרחק, והוא הסכים בשמחה רבה.
האב היה אדם אמיד, ללא ספק. זה לא היה בונגלו עלוב אלא בקתה מכובדת עם טרקלין גדול ומפואר מואר באור יקרות. אורחים לרוב ישבו סביב שולחנות ערוכים במיטב הכלים. בעל הבית, יהודי חסידי ובר אוריין באמצע שנות החמישים שלו, שופע חידושי תורה על פרשת השבוע ופיו כמעיין המתגבר. ופתאום יצחק מוצא את עצמו שואל את שכנו לשולחן, "איך קוראים לבעל הבית". הבחור הפסיק לבלוס צלי בשר על מצע אורז מוקפץ וגזר מתוק עם שזיפים "יוסל ….".
"מה" נדהם הבחור, "סתם כך, בלי לטרוח לחפש אותו ברחבי אמריקה הגדולה פגשתי בו סביב שולחן שבת?!"
תיכף ניגש אל ראש השולחן והציג עצמו. "קוראים לי יצחק זיידמן ואני בנו של ר' משולם זיידמן מירושלים". בעל הבית נדהם והגיב בהתלהבות עצומה. "זיידמן המתבודד בכותל?" "אמנם כן". ר' יוסל הסיט את צלחתו ואת קנקן היין העשוי כסף חרוט והכריז בחגיגיות באוזני הנוכחים: "רבותי! אני רוצה לספר לכם משהו, לפני שבע שנים הייתי בירושלים בכותל המערבי"… הוא האריך בסיפור המעשה כיצד נוכח בגדלותו הרוחנית של אותו אברך יקר שטובה לו פת חרבה וכל משאת נפשו היא רק להיות קרוב אל הבורא יתברך.
במוצאי שבת ישב ר' יוסל עם הבחור ואמר לו, "בשעתו רציתי לתת לאביך כל טוב ולא רצה. כעת הגיעה שעת הכושר. נקבה שכרך עלי ואתנה". הבחור סיפר לשם מה בא לארה"ב ועל אתר רשם לו ר' יוסל המחאה על סך 40 אלף דולר, ועוד הוסיף והתרים בימים הבאים כמה חברים שלו ע"ס 25 אלף דולר, ולא נרגע עד שהלך עם הבחור לחנויות הטובות ביותר וקנה עמו את כל צרכי הבית והנדוניה.
איש לא הבין מדוע נחוץ היה לו לדעת את תאריך החתונה, אבל כשר' יוסל בא במיוחד מארה"ב לחתונה בירושלים בחשון תש"ע ויצא בריקוד סוער עם ר' משולם אהרן ובנו החתן, נודע הדבר כיצד הקב"ה שולח יהודי לערוך התבודדות בכותל כדי להכין לו את כל הדרוש לנישואי בנו בעוד שבע שנים.
ללמדך: אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שיחה בינו לבין קונו אף בעולם הזה…
(גליון קנין תורה דק"ק תולדות אהרן)