ידידי רבי אברהם לייב שינבוים שליט"א מביא סיפור נפלא, על יהודי יקר שהבן שלו בחור בן עליה נפלא הגיע יום אחד לאמו וביקש: "ערב חג כעת והייתי רוצה חליפה חדשה לשבת". האמא השיבה: החליפה של שבת שלך במצב מצויין, ללא רבב, אין סיבה לקנות". היא ראתה שהבן לקח זאת קשה, אז אמרה..

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים" (א, א)

ידידי רבי אברהם לייב שינבוים שליט"א בספרו פנינים על התורה. מביא סיפור נפלא, אמנם המספר סיפר זאת כסיפור על השגחה פרטית, אבל הוא מוביל את זה בתפיסתו החינוכית לנושא שלנו.

סיפר יהודי יקר, יש לו בן, בחור בן עליה נפלא. יום אחד הוא בא לאמו וביקש: "ערב חג כעת והייתי רוצה חליפה חדשה לשבת". האמא השיבה: "החליפה של שבת שלך במצב מצויין, ללא רבב, אין סיבה לקנות". היא ראתה שהוא לקח זאת קשה, והוסיפה: "אני לא שוללת לגמרי. אבא יבוא ונדבר איתו". זה קצת הרגיע אותו.

כשהאבא הגיע והבחור ביקש ממנו, האבא חזר פחות או יותר על הדברים שאמרה האמא: "בסך הכל לפני חצי שנה קנינו לך חליפה, ומצבה מצוין. אינני רואה סיבה לקנות חליפה חדשה. אם אתה חושב אחרת – תגיד לי".

אמר הבחור: "אני חושב שבחצי השנה הזאת עמלתי רבות, עשיתי הרבה שטייגען, השתדלתי להביא מבחנים של מאה כל שבוע. אבל אם אתם חושבים אחרת, ובפרט אם יש לכם קושי – אני מקבל זאת והכל בסדר".

אמר לו האבא: "תראה! אם אתה שואל אותי האם אתה צריך חליפה או לא? התשובה היא שאתה לא צריך! אבל אם אתה שואל האם מגיעה לך חליפה או לא? בטוח שמגיע לך"! והוא הוציא את כרטיס האשראי, ואמר לו: "לך תקנה".

הבחור נסע לירושלים, לחנות שהוא חפץ בה, ומשם הרים טלפון לאביו: "החליפה שאני חושק בה עולה שבע מאות שקל".

"אין בעיה", אמר אביו.

אשתו שעמדה לידו לא היתה מרוצה. מצבם הכלכלי דחוק, ויש חליפות בארבע מאות וחמישים שקל. ובפרט שהנער כלל לא צריך חליפה, והוא קונה כזו חליפה יקרה…

אמר לה האבא: "מה את דואגת? אני נתתי לו את החליפה הזו בשביל התורה, וזה בכלל 'הוצאות בניו לתלמוד תורה', זה לא בחשבון. מה אכפת לי? אלוקים משלם! שייקח בארבע מאות חמישים, שייקח בשבע מאות, מבחינתי זה אותו דבר".

לא עבר זמן והוא מקבל הודעה מרשת החנויות שהוא עלה בהגרלה, ויש לו זכות קניה ברשת מזון גדולה על סך אלף חמש מאות ושקלים. התברר שהבן קנה חליפה ונכנס להגרלה, וזכה בסכום כפול ממה ששילם.

אך בזה לא תם הסיפור. סיפר האבא: "לקראת פסח באותה שנה הלכתי לקנות הלבשה לקראת החג ולחתונת אחד מילדי שחל לאחר ימי ספירת העומר. נכנסתי למשרד של חנות הלבשה שבני קנה את החליפה וסיפרתי לאחד מהשותפים שהיה שם את הסיפור. הוא כל כך התרגש לשמוע את ההשגחה הפרטית שהגיעה דרכו, ושמח ששיתפתי אותו בסיפור, עד שביקש לעזור לי בהוצאות הביגוד לחתונת בני ביד נדיבה.  השפע של הוצאות תלמוד תורה לא פסק גם כאן. תודה לבורא עולם!

הוא, כאמור, סיפר את הסיפור בהקשר להשגחה פרטית, אבל הרב שיינבוים לוקח על הסיפור מזווית אחרת:

גם האבא וגם האמא מבינים שהילד לא צריך חליפה. מילא אם זה היה רק האבא, היית יכול לומר שגבר לא מבין בזה, או שהוא קצת חסכן… אבל גם האמא, שהיא טיפוס פדנטי, טענה שהוא לא צריך, זה מוכיח שבאמת הוא לא היה צריך!

והנה בא הילד וטוען: "למדתי טוב, הבאתי מבחנים טובים – אני רוצה חליפה". הנטייה שלנו במקום האבא, זה לנצל את ההזדמנות לחנך אותו לפחות לשני דברים חשובים ביותר: א. לחדול ממותרות! להפסיק את הבזבזנות! אין שום סיבה וצורך לקנות חליפה כל חצי שנה. החליפה שלו לא היתה במצב שנדרש להחליף אותה. ב. אתה רומז שמגיע לך חליפה בזכות התורה שלמדת. תגיד לי: זה מה שהתורה לימדה אותך? עליך לדעת שהתורה היא העיקר ולא החליפה! המשנה באבות (ב, ח) אומרת: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". אל לך לבקש שכר על התורה שלמדת!

בהחלט, יש הרבה מה ללמד את הילד לנוכח הבקשה שלו. באמת צריכים לחנך אותו. אבל האבא לא עשה כך. זה לא הזמן המתאים לכך. כעת יש לנצל את ההזדמנות לחינוך לדברים אחרים. בראש ובראשונה הוא הראה לו כמה שווה בעיניו לימוד התורה שלו! "קשה לי, אבל התורה שלך מעל הכל"! זאת ועוד: כמה הוא מאמין באמונה שלמה שהוצאות של תורה הן מחוץ לחשבון והכל מהקב"ה.

אמר הקב"ה: אם אתה באמת יודע לחנך ולהסתכל על דברים בצורה נכונה, אפתח לך את השפע, ותראה באמת כמה שפע מגיע מהמקום הזה.

יש להוכיח בשפת רמזים

משה רבינו פותח את חומש דברים בדברי תוכחה לעם ישראל, והוא אומר להם אותם לפני מותו.

הדבר הראשון שלמדים רבותינו מכאן הוא: אם אתה רוצה לומר דברי תוכחה – תאמר אותם בזמן הנכון! והזמן הנכון ביותר הוא לפני שהולכים לעולם שכולו טוב. בזמן כזה אף אחד לא חושב שיש לך אינטרסים, וכולם מבינים שכשאתה רואה את המוות מול העיניים אתה מדבר מתוך כוונות כנות וטהורות.

הדבר השני שלמדים רבותינו מכאן הוא: השפה שבה ראוי להשתמש בדברי התוכחה. השפה שמשה רבינו השתמש נשמעת 'טורקית'. ואלה דברי תוכחתו: "בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב".

רש"י הקדוש מפרש את התוכחה הרמוזה בכל מילה בדבריו של משה: "'במדבר' – שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו במדבר. 'בערבה' – שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב. 'מול סוף' – על מה שהמרו בבואם לים סוף שאמרו: המבלי אין קברים במצרים. 'בין פארן ובין תפל ולבן' – הוכיחם על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו: 'ונפשנו קצה בלחם הקלוקל' ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים. 'וחצרות' – במחלוקת של קרח. 'ודי זהב' – הוכיחם על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם".

נשאלת השאלה: מה חשב משה רבינו?

נשאלת השאלה: מה חשב משה רבינו? הלא לבני ישראל לא היה רש"י, איך הם יבינו את הרמזים? בפרט שגם רש"י בעצמו כותב "ולא מצינו מקום ששמו תופל ולבן"… גם אם בני ישראל יבינו שהוא מתכוון לרמוז בדבריו למקומות שעברו בדרכם, וינסו לשחזר את כל המקומות שעברו – לא ייזכרו במקום ששמו תפל או לבן! מאין להם להבין שכוונתו של משה היתה "שתפלו על המן שהוא לבן? ככה מוכיחים מישהו? אם אתה רוצה להוכיח מישהו עליך לדבר ברור, לא ברמזים שספק גדול אם המוכח יבין אותם!

יש כלל שאומר (עירובין מא ע"א): "בתר רישא – גופא אזיל". אם ברצונך לדעת איך מבנה שלם ילך – תסתכל לאן הראש מוביל אותו.

אם חומש דברים מתחיל עם רמזים, והחומש הזה הוא חזרה על כל התורה הקדושה, באים לומר לנו: כשאתה רוצה להעביר את התורה הקדושה גם לעצמך, ובפרט לילדים שלך – דבר איתם בשפה הזאת! דבר בשפת רמזים. גם אם היא נשמעת לך טורקית, גם אם אתה אומר לעצמך: ההוא לא מבין רמזים…

בא משה רבינו ומלמד אותנו: ככה מוכיחים! בדיוק כך!

שלמה המלך כותב: אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך" (משליט ח), כאשר גוערים במישהו, אל תציגו אותו כ'לץ' – אל תגרום לו להרגיש שהוא כלום. כי זה רק יגרום לו להתרחק ממך, לשנוא אותך. במקום זאת, התייחס אליו כאל חכם , שצריך לדעת טוב יותר, שצריך לפעול במישור גבוה יותר. אז הוא יכבד ויאהב אותך. הכלי יקר מוסיף: כל הנוזף ורוצה להיות סמוך ובטוח שדבריו יתקבלו וישיגו יעילות צריך לא לתאר את החטא על כל פרטיו, אלא להתאמץ כדי לרמוז. כך, הוא שומר על כבוד החוטא וההערכה העצמית שלו.

ואנחנו שואלים: פרקטית, איך הרמזים האלה עובדים? אני מדבר עם הילד שלי, או עם החניך שלי, בצורה גלויה, מחתים אותו על תקנון מפורש ומפורט – והוא לא מקיים… כשאדבר אתו ברמזים הוא כן יבין? תמוה… אבל מה נאמר ומה נדבר: התורה אומרת אחרת!

הסבא מסלבודקה רבי נתן צבי פינקל זצ"ל היה ממעמידי החינוך התורני בעולם הישיבות,  מרן הרב שך זצ"ל היה אומר, שמי שהציל את כל עולם התורה הליטאי היה הסבא מסלבודקה. שאלו את המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל, שהיה מגדולי תלמידיו של הסבא, מה היה כוחו של הסבא? והשיב: "אהבה! הוא הוכיח את תלמידיו, אבל תמיד עשה זאת מתוך אהבה. כך גידל אותם".

הכל עניין של רגישות כלפי יהודי אחר, רגישות שמבוססת על אהבה.

הסבא היה ייחודי בהשקפתו ובגישתו החינוכית – נקודת מבט שלא רק הנחתה את כינון התורה ברחבי ליטא, אלא גם כיוונה את אופן התמודדותו עם תלמידיו. בהדגיש כל הזמן את רעיון "גדלות האדם", גדולתו של האדם וכוחו בעולם, הוא האמין בתוקף שהתפתחות קומתו של האדם היא המפתח להתעלותו ולהצלחתו. לפיכך, הוא שאף להחדיר לכל תלמיד תחושה של המשמעות והערך האישי שלו ואחריותו. כל זה נגזר מהתפיסה שהאדם הוא נזר הבריאה.

"מתוך תחושת גדולתו של האדם", טוען ה'אלטר' , "התלמיד (וזה תקף למעשה לכל אחד) מגיע לחוש באחריות האדירה המונחת על כתפיו". מימוש זה יניע אותו בסופו של דבר להתאמץ, להתאמץ בחיפוש לממש את הפוטנציאל שלו ולהתעלות בתורה".

באותה עת, כינויים שליליים הוטחו על עולם התורה, כהיום כן אז, היו מי שחיפשו כל הזמן לדבר סרה בלומדי התורה ולהציגם כאנשים שאינם תורמים דבר לחברה. הסבא מסלבודקה נאבק בעמל רב למען בניין קומתו של תלמיד הישיבה בכך שהטמיע בו תחילה בעיני עצמו תחושת חשיבות עצמית ורק אחר כך בעיני הסובבים אותו.

השיטה שלו היתה "גדלות האדם". הרב שך היה אומר: "דער גרעסטע ג'וליקע'ס [גדולי הפרחחים…] למדו אצל הסבא מסלבודקה, והם העבירו את התורה לדורות הבאים. היו בחורים שהיה להם ארון מלא בספרי השכלה, והסבא מסלבודקא שתק והחדיר בהם גדלות האדם וגדלות התורה, והם נשארו בחורי ישיבה וגדלו והיו לאנשים. זוהי השיטה.

צבט לי בלחי בחביבות ושאל אותי

סיפר רבי יחיאל מיכל שטרן, רבה של עזרת תורה:

למדתי בישיבה קטנה "אור ישראל" בפתח תקוה, שבראשה עמד רבי יעקב ניימן זצ"ל. היה לי חבר חדר שהיה בחור 'לא מי יודע מה'.

מנהג היה לו לרבי יעקב ניימן, שכשהיה יוצא לאסוף כסף בבית הכנסת הגדול, היה לוקח אתו לדרך בחור, מדבר אתו בלימוד ומחזק אותו.

יום אחד הלכתי אני עם ראש הישיבה. היה זה באמצע הסדר. לפתע אני רואה מולי את החבר שלי. רמזתי לו שיזוז הצידה כדי 'שלא יחטוף על הראש'… אבל הבחור, ברוב חוצפתו המשיך ללכת לקראתם, כאומר: 'לא אכפת לי'… כשנפגשו, שאל אותו ראש הישיבה: 'נו, לאן הולכים עכשיו'? והוא, בלי להתבלבל ענה: שהוא הולך למקום שאין רוח חכמים נוחה הימנו… בלשון המעטה'.

הייתי בטוח, מספר הרב שטרן, שהוא הולך לספוג סטירת לחי מצלצלת, והרב ניימן יגיד לו: 'קח את החבילות שלך ולך הביתה'. הרי אין צורך להסביר כמה חמור הדבר הזה שתלמיד ישיבה הולך לכזה מקום רחוק כל כך ממה שאמור להיות מקומם של בחורי ישיבה…

להפתעתי, הרב ניימן אמר לו:

אבל, להפתעתי, הרב ניימן אמר לו: 'איך אתה הולך ככה, רק עם חולצה? עכשיו חורף. אתה עלול להצטנן. אמא שלך תגיד שאני לא דואג לך. תחזור לישיבה, קח סוודר ותלך'. והבחור ממשיך בלי להתבלבל: 'הרב! אני אאחר את שעת הארוע". אמר לו ראש הישיבה: 'אני יודע שעוד שיש פעם שניה. לך קח סוודר, ותלך בפעם השנייה'. הבחור הלך לישיבה, לקח סוודר והלך… אני ממש התפוצצתי אבל באותו רגע כמובן לא פציתי פה.

"אמנם, לאחר מכן נכנסתי לראש הישיבה ואמרתי לו שאני לא מבין את ההתנהלות שלו. ככה מתנהגים לכזה בחור חצוף? ראש הישיבה היה צריך לתת לו סטירה ולזרוק אותו לצמיתות מהישיבה. ראש הישיבה שמע לעצתי ונתן לי סטירה קלה. "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?" הוא שאל אותי, "אפילו לא יום אחד, אני ראש ישיבה כבר 50 שנה, את החינוך תשאיר לי".

אותו בחור מחוצף, היה ישן איתי בפנימייה. באותו לילה הוא העיר אותי כשהוא רועד מפחד. הוא הבין כמה גדולה הייתה החוצפה שלו, ותיאר לעצמו שלמחרת הוא צפוי לעמוד בפני ההשלכות של המעשים החמורים הללו. מיד בבוקר הוא ייקרא אל המשגיח ויקבל את ה'פסק' שלו. אני התקשיתי לרחם עליו, אמרתי לו 'תאכל את מה שבישלת, לא היית צריך להתחצף'.

למחרת, אחרי תפילת שחרית, הוא ראה שהרב ניימן מדבר עם המשגיח, 'בוודאי הם מדברים עלי', אמר לעצמו. 'עכשיו זה יגיע… המשגיח יודע לעשות את זה הרבה יותר טוב מראש הישיבה'. אבל המשגיח לא בא!

בסדר א' למדנו ביחד, ממשיך ומספר הרב שטרן, והרב ניימן עבר לידם, התעניין במה הם עוסקים ודיבר אתם בלימוד. כשסיים המשיך הלאה כאילו לא ארע דבר. אחרי מנחה הבחור כבר התפוצץ: 'מתי כבר יבוא העונש? אי אפשר ככה למשוך אותי'.

בערב החבר כבר לא החזיק מעמד, לא היה איכפת לו להיענש, אבל שתיגמר כבר ההמתנה הנוראה הזאת… הוא נכנס לרב ניימן ובפנים כאובות ביקש סליחה על מעשיו והתנהגותו, ראש הישיבה לקח את ידו וליטף אותה, ואמר לו "תלמידי היקר. אבא שלך עובד במע"צ, הוא מרוויח מעט מאוד כסף, ומתוך הלירות הבודדות שהוא מקבל בחודש, חצי לירה הוא משלם לישיבה שתחנך אותך. תראה כמה חשוב לו שתלמד בישיבה ותהיה תלמיד חכם. אתה הבן הגדול בבית, אם אתה תהיה תלמיד חכם, רוב הסיכויים שגם האחים שלך יצעדו בעקבותיך וילכו בדרכך. אבל אם אתה תהיה פועל פשוט ותקטוף תפוזים, גם הם יהיו קוטפי תפוזים. עכשיו אני שואל אותך, למה אתה עושה את זה לאבא שלך? לאמא שלך? איך אתה ככה גוזר עליהם אכזבה נוראה כל כך ומפח נפש כזה גדול. בהתנהגות שלך אתה לא רק מאכזב אותם ממך עצמך, אלא מכל האחים שלך, הצעירים ממך. אתה גוזר את הדין של כל המשפחה שלך, שלא יהיו שם תלמידי חכמים, שלא יהיו יהודים שומרי תורה ומצוות. למה?".

"הבחור הזה תפס את עצמו בעקבות אותה שיחה והתחיל להשקיע את כל כולו בתורה", מספר הגרי"מ שטרן שליט"א. "עד היום הוא יושב והוגה בתורה. אני מכיר אותו ויודע כמה שהוא מתמיד עצום, וזה למרות שהוא לא קיבל שום 'שטעלע (משרה)', ואין לו שום תפקיד תורני וכדומה, הוא לומד פשוט כי חשקה נפשו בתורה.

"אבל הסיפור עוד לא נגמר. בחתונה של אותו בחור, כמה שנים מאוחר יותר, הגעתי להשתתף בחופה. גם הרב ניימן היה שם. הוא פגש אותי, כשהבחור המתמיד הזה צעד אל החופה, עומד להתחתן עם בת למשפחה חשובה של רבנים ותלמידי חכמים מופלגים ועומד להקים בית יהודי אמיתי של תורה והתמדה. הרב ניימן ניגש אלי, צבט לי בלחי בחביבות ושאל אותי "נו, אז מי צדק? סטירה הייתי צריך לתת לו, או צביטה חביבה בלחי".

 

לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר הכ"מ, ורעייתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה