יקותיאל יהודה גנזל
יודעים שהיא תגיע פתאומית, האעזקה.
בשבועות האחרונים ודווקא בעיתוי בו אנו נמצאים, ההרגשה המציפה כל תא קטן שבלב, יחד עם רסיסי שמועות והתלחשויות, היא שזה עומד לקרות. בכל רגע נתון זה יכול לקרות. אנשים מתחילים להצטייד בכל הנדרש ועומס רב נרשם בכל מקום אפשרי.
בינתיים, אנשים ממשיכים לצאת למקום העבודה והחיים מתנהלים במין שגרה רופסת ובלתי יציבה. ממשיכים בשגרת היום־יום אבל משאירים את תעלות השמיעה פתוחות, מוכנות ומזומנות לאזעקה אשר פתאום תגיע והלב פועם בחזקה כשהוא חושב על התהפוכות שיקרו רגע לאחר מכן…
פתאום כל חצי־סירנה וכל אופנוען שלוחץ על דוושת הגז קצת חזק מדי, גורמים לנו לקפוץ. "רגע? יש אזעקה?"
ברור לנו שכלום כבר לא יישאר במתכונתו. מי שצופה קצת פני עתיד מבין שהכל הולך להתהפך. העולם עומד לשנות את פניו…
אני לא מדבר, כמובן, על אזעקת המלחמה העולה והיורדת, אלא על אזעקה אחרת ומיוחלת! על אותה תקיעת אזעקה גדולה שיבקע משופרו של מלך המשיח. האזעקה שתטלטל את כולנו ותהפוך את כל חיינו מן הקצה אל הקצה.
אזעקה שדווקא עכשיו, בשבועות הללו, שבועות של קיווי הגאולה, אנחנו יותר ויותר נערכים אליה. יוצאים לעבודה. ממשיכים בשגרת היום־יום, אבל ערוכים ודרוכים לרגע בו האוזניים יקלטו את קול השופר המדווח על הגאולה הגדולה שהגיע. על עמון ומואב אשר יכלו, על שונאי ישראל אשר יסבלו מנקמות ה'. על המוני הקדושים אשר יקומו לתחיה, ויגלו לנו כיצד הכל היה לטובה.
מתי כבר תישמע האזעקה?!
(המבשר א' באב תשפ"ד)