מספר אחד מנכדיו של הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל:
בשנת תשע"א חל צום עשרה בטבת ביום שישי. באותה תקופה הייתה תורנותו של אותו נכד לשהות ולשמש את סבו הגדול בסעודת ליל שבת. לקראת אותה שבת הודיע לו ראש הישיבה שהוא איננו צריך להגיע בליל שבת הקרוב כיון שהוא מתעתד לאכול בסעודה רק קצת מרק ואין צורך לשמשו בסעודה.
הנכד שהכיר את הלך רוחו של סבו לא אמר דבר, הוא התפלל בליל שבת בשעה מוקדמת, קידש אצל הוריו, שבר את הצום במנה הראשונה והגיע בזמן הקבוע לרחוב חזו"א 5 כשהוא מודיע לראש הישיבה שהוא כבר אחרי קידוש ושבירת הצום.
הנכד לא התפלא כשראש הישיבה סעד כהרגלו מידי שבת ולא כפי שאמר לו מראש. הנכד ידע שכל מה שראש הישיבה אמר לו כך היה כי הוא לא רצה להטריחו בסיום יום צום, הוא היה מוכן לוותר על אכילתו שלו למען נוחותו של הנכד שצעיר ממנו בכתשעים שנה…
ימים אלו בהם אנו מנסים לתקן במידת האפשר את סיבת חורבן בית מקדשנו ותפארתנו הם הימים בהם מצווים אנו על 'אהבת חינם'. בשום לב למהות המילים הללו… אהבת הזולת ללא סיבה של ממש, רק כי גם הוא חי כאן עלי אדמות וגם הוא יצור נוצר החביב על הבורא משום עצם היותו בצלם.
זו דרך חיים!
מי שחי כך יכול אינספור פעמים למצוא את ההזדמנות לבטא את האחדות הזו בין בניו של מלך מלכי המלכים. רק לשים לב לשני, להפעיל את המוח והלב ולאהוב גם את זה שחושב או מתנהג אחרת ממך.
הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל המחיש פעם את הנקודה הזו לתלמידיו.
היה זה בשיעור בישיבת תורה ודעת בראשותה הוא עמד, כאשר מעט אחר תחילת השיעור נכנסו מספר בחורים וגילו שכבר אין מקומות ישיבה. הם יצאו לבחוץ וחזרו אחרי מספר רגעים כשכל אחד מחזיק את הכיסא אותו מצא ומתיישב עליו במהירות ובדממה כדי לא להפריע למהלך השיעור. ר' שרגא פייבל עצר את מהלך השיעור והמתין מספר שניות… "שלעפער'ס"! (סבלים ובהטיה האידישאית כינוי לבעלי חוסר מזל…) כיון לעומת הבחורים הנכנסים.
הלא הייתם יכולים רק במעט מחשבה לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך בקלות, אם רק כל אחד היה חושב על השני ומביא בשביל חברו את הכיסא… התוצאה בין כך הייתה זהה, לכולם היה מקום לשבת, אבל אתם הייתם מרוויחים מצווה גדולה.
רק לשים לב!! לפתוח את הראש ואת הלב. ובזכות אהבת חינם ניגאל במהרה.