אלו ברכות נברך בקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו?

בעל הטורים: הפסוק מתחיל באל"ף ומסיים באל"ף, לומר לך שכולם היה להם לב א' לאביהם שבשמים

נְדָרִים – בגימ' רוצח שהנודר חשוב כרוצח אם אינו משלם דבעון נדרים הבנים מתים.

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל – סמך זה לפרשת נדרים לומר לך שנודרים בעת צרה ומלחמה.

אֶלֶף לְמַטָּה אֶלֶף לְמַטָּה – לכל מטה שני אלפים הרי כ"ד אלפים הלכו עליהם למלחמה כנגד כ"ד אלפים שהפילו מישראל.

וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס – והנשיאים לא שלח עמהם כדי שלא יתבייש שבט שמעון שנהרג נשיא משבטו.

נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים – הפסוק מתחיל ומסיים בנו"ן כלומר נעבור הירדן שהיא רחב נ' אמה. ויש בו י"ב  תיבות לו' שכל י"ב שבטים יעברו.

וְיָבֹאוּ אֵילִמָה – ולא אמר ויחנו באילם מלמד שלא היה דעתם לחנות שם עד שנעשה להם נס שמצאו י"ב עינות מים ואז חנו שם.

מִדְבַּר סִין – מתחילה נקרא מדבר סין ולבסוף נקרא סיני  שנתווסף לו יו"ד דברות. סי"ן ימים הי' משה בהר.

אֱלִידָד בֶּן כִּסְלוֹן – הוא אלדד והוסיף לו יו"ד ע"ש הנבואה שנקראת בי' לשונות. (חזון. הטפה. דיבור. אמירה. ציווי. משא. משל. מליצה. חידה. נבואה)

(לקט מתוך פירוש 'בעל הטורים' על הפרשה)

 

ימי בין המצרים יהיו כמו "חול המועד" שבין שני יו"ט

ביטול הצומות: כנבואת הנביא זכריה פרק ח פסוק י"ט: "כה אמר ד' צבאות, צום הרביעי [תמוז] וצום החמישי [אב] וצום השביעי [תשרי – צום גדליה] וצום העשירי [טבת], יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו".

נבואה זו, אף שיש שפירשוה על ביטול התענית על החורבן בימי בית שני (ראה רד"ק, שם).  אולם בתוספתא לסוף תענית, פירשו חז"ל וכן כתבו הרמב"ם הטור והשולחן ערוך סוף הלכות תענית, שנבואה זו נאמרה על הגאולה העתידה, במהרה.

ימי בין המצרים – כימי חול המועד

כתב החתם סופר זי"ע בדרשותיו (דרוש ח' טבת תקפ"ח) בשם קדמונים, ימי בין המצרים ייהפכו לעתיד לבוא, לימי ששון ושמחה, ויהיו כמו "חול המועד" שבין שני ימים טובים: "שבעה עשר בתמוז" ו"תשעה באב"..

(הגאון הרב יצחק יעקב פוקס חוברת תשפ"א)

"אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר" – "ומנהג טוב הנהגנו בבית הכנסת אצלנו"

מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א: דורשי רשומות היו אומרים, למה נסמכה פרשת מטות לפנחס, מפני שסוף פרשת פנחס עוסקת בקרבנות המועדים, וכיון שמנהג העולם לנדור בימים טובים צדקות בשעת 'יזכור' או לאחר עליה לתורה, ומצוי לפעמים ששוכחים לשלם ונכשלים בעוון נדרים, לכן סמכה תורה מיד אח"כ את פרשת מטות העוסקת בדיני נדרים אשר נאמר בה "לא יחל דברו", להזכיר ולעורר שלא להיכשל בעוון נדרים.

ומנהג טוב הנהגנו בבית הכנסת אצלינו, שלא לומר בנוסח מי שברך 'בעבור" שיתן מתנה, כי לפעמים אינו נותן בסוף ונמצא שנכשל בעוון נדרים, אלא ראוי לומר "הוא יברך את פלוני בן פלוני 'כשיתן' מתנה", ובזה אין שום חשש מכשול נדר, כי מעולם לא נתחייב לתת אלא רק התנה שאם ירצה שיחול עליו ברכה יתן סכום פלוני ואז יחול עליו ברכת מי שברך,    (מתוך ביאורים והנהגות)

רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי

"אישה הפרם וה' יסלח לה' במה הכתוב מדבר באישה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפיר לה, והיא לא ידעה שהפר לה בעלה, והיתה שותה יין ומטמאה למתים, רבי עקיבא כי הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי, אמר ומה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה, מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר על אחת כמה וכמה. (קידושין פ"א:)

יצרו של אדם יותר מתגבר עליו בנתינת ממון

השו"ע פותח את הלכות נדרים כך: אל תהי רגיל בנדרים, כל הנודר אף על פי שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא. עוד כתב השו"ע צריך ליזהר שלא ידור שום דבר, ואפי' צדקה אין טוב לידור, אלא אם ישנו בידו יתן מיד ואם לאו לא ידור, וימתין עד שיהיה לו ואז יתן בלא נדר,

אם אדם שירא שמא יתרשל בלימודו מותר לו לידור כדי לזרז את עצמו, ואם ירא שיתקפו יצרו ויתרשל בקיום המצוות מצוה לישבע ולנדור כדי לזרז עצמו, ובטעם החילוק בין נדרי צדקה לנדרי מצוה כתב הט"ז שיצרו של אדם יותר מתגבר עליו בנתינת ממון מדבר התלוי בטורח גופו, ועל כן יש לחוש שמא יעבור על נדרו ולא יתן. (יו"ד ר"ג ס"ד וס"ו.)

מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים

מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, וכגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שנתיים, או שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה או אסר השכרות לעולם וכיוצ"ב, כולם דרך לעבודה לשם הם, ועליהם אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות, ואע"פ שהם עבודה לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר. (שו"ע ר"ג ס"ז).

כאשר אמר החתן "אם אשכחך ירושלים" היה פורץ בבכי

זכרון בית המקדש וירושלים בתפארתה היה חקוק בעצמותיו של רבינו הגרח"פ שינברג זצ"ל. הוא חי בחוש את חסרונו, ובכל פעם ראו שכאשר הזכיר בתפילותיו שלפני העמוד את ירושלים היה פורץ בבכי של צער, כך בימים נוראים כשהגיע ל"ומפני חטאינו גלינו מארצינו" אז פרץ בבכי, וכך גם בכל חופה שסידר קידושין כאשר אמר החתן "אם אשכחך ירושלים"-היה פורץ בבכי. אפילו כשהזכיר בשיחת מוסר פסוק מאיכה או משפט מקינות ת"ב היו עיניו נקשרות דמעות.

אם כל השנה ניכרים היו עליו הגעגועים לירושלים ולבית המקדש, כאשר הגיעו ימי בין המצרים, ניכר היה על פניו שאינן כתמול שלשום. החיוך והשמחה שהיו נסוכים על פניו תמיד – לא היו כשאר ימות השנה, ניכר היה עליהן צער החורבן וגלות השכינה. אירע פעם בשיעור הלכה, כשהתחילו ללמוד בהלכות תשעה באב את דיני ה' עינויים, שכאשר רק התחיל לקרוא את ההלכה הראשונה: "תשעה באב יש בו ה' עינויים", פרץ בבכי ולא פסק למשך כחצי דקה. כך סיפר רבי ברוך וינר, שפעם, כאשר למדו בשיעור ההלכה את הלכות יום טוב והזכירו את תפילת "ומפני חטאינו" הנאמרת במוסף, שאל מישהו איך מותר לאומרה ביום טוב, הלא זה מעורר צער? לפתע פרץ רבינו עצמו בבכי, שצריך היה זמן מה להירגע ממנו…

מחזה שלא ימוש מבני ישיבת 'תורה אור' לדורותיה הוא, כאשר היה מרן קורא את ההפטרה בכל תעניות ציבור מהנביא, איך שהיה מגיע לפסוק: "והביאותים אל הר קדשי ושימחתים בבית תפילתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", היה פורץ בבכי וקולו היה נשנק…

כמו כן בתפילתו לפני העמוד בשב"ק, התמלא רגש קודש בתפילת 'קדושה' כאשר ביקש את הבקשה: "ממקומך מלכנו תופיע ותמלוך עלינו כי מחכים אנחנו לך…". פעם אירע שהשתתף בחופה בה התכבד בשלש הברכות האחרונות, וכשפתח ב"שוש תשיש ותגל העקרה…", מיד כשהחל את הברכה השתנק קולו ברגש רב ובדמעות, עד שלא יכול היה זמן מה להמשיך, מרוב רגש בבקשו בקשה כזו על "קיבוץ בניה לתוכה"

(מתוך מגדלת ומרוממתו)

אלו ברכות נברך בקבלת פני משיח צדקנו במהרה בימינו?

בשו"ת "מנחת שלמה" למרן  הגרש"ז אויערבך זצ"ל הובאו דברי הגה"צ רבי שמואל הומינר זצ"ל

"ד' יתברך יזכנו מהרה לקבל פני משיח, ונברך אי"ה ארבע ברכות"

א. "ברוך אתה… חכם הרזים" שבוודאי יהיו שם 60 ריבוא ישראל, וכהנה וכהנה עד אין מספר, שיתקבצו אלפים ורבבות לקבל פני משיח. ונפסק בשולחן ערוך רכ"ד, ה: "הרואה ששים ריבוא אדם ביחד, אם הם מישראל – חייב לברך ברוך…. חכם הרזים".

וביאור הברכה: בשש מאות אלף מישראל, כלולים כל הפרצופים וכל הדעות הקיימים בעולם, ולכן ניתנה תורה לס' ריבוא, והקב"ה יודע מה בלב כל אלו האוכלוסין, כנאמר "היוצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם". ועל זה מברכים: "חכם הרזים".

ב. "ברוך אתה … שחלק מחכמתו ליריאיו" – שהרי תשבי יתרץ קושיות ובעיות, וילמד תורה להמונים בירושלים. ותהיה חוכמתו גדולה עד מאוד, כנאמר בישעי' י"א: "ונחה עליו רוח ד', רוח חכמה ובינה".

ג. "ברוך אתה….שחלק מכבודו ליריאיו" – מדרש תהלים כ"א, א: רבי חנינא בשם רבי אחא אמר מהו "והייתה מנוחתו כבוד" ?   שהוא נותן לו, למלך המשיח מן הכבוד של מעלה. "הוי בעוזך ישמח מלך".

ובילקוט שמעוני, ישעי' רמז תצ"ט: "באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל כל ישראל, והולכין כולן לאורם, שנאמר: "והלכו גויים לאורך ומלכים לנוגה זרחך", ובאים ומלחכים עפר רגליו של מלך המשיח, שנאמר: ועפר רגליך ילחכו, ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני משיח ולפני ישראל ואומרים: ונהיה לך ולישראל לעבדים".

ד. "ברוך אתה…  שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה" דורות רבים מחכים ומצפים ושואלים: אימתי קא אתי? ולא גרע ממי שלא ראה פני חברו 30 יום.

והוסיף מרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל: ואין לכלול ברכה ב' וברכה ג' יחד, ולומר: ברוך שחלק מחוכמתו ומכבודו ליריאיו, שזהו שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות, ורק במקום שצרפו חכמים בעת תקנת הברכות להזכיר בחתימה שתי ברכות, כמו בברכת מעין שלש, למי שאכל מזונות ושתה יין, כולל בברכתו "על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ופרי הגפן". אבל לא כשהברכות עניינים שונים.