'המבטיח את חברו להיטיב עמו… אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר… וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת, אע"פ שלא הזכיר לשון הבטחה'

"לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (ל, ג)

חיוב קיום הבטחה–כתב רבינו יונה (שע"ת ש"ג קפג): המבטיח את חברו להיטיב עמו… אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם שעבר ברית, שנאמר (צפניה ג, יג) 'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית'. וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת, אע"פ שלא הזכיר לשון הבטחה. ואמרו רבותינו (ב"מ מט) כי יש בו משום מחוסרי אמנה, ואם איש עני הוא, אפילו שהמתנה מרובה, אם יחזור בו–רעתו רבה, כי נדר נדר, ונאמר (מטות ל, ג) 'לא יחל דברו'. וכ"פ השו"ע (חו"מ רד.ח) שהאומר לחברו ליתן לו מתנה מועטת ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. אמנם במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה, שהרי המקבל אינו סומך דעתו על האמירה ללא קנין, ועי' 'פרי יצחק' (ח"א סי' נא) דמ"מ ממידת חסידות צריך לקיים דבריו גם במתנה מרובה.

וברמ"א (יו"ד רסד, א) מבואר שמחוסר אמנה שייך בכל סוגי הבטחות. וכמו שכתב בט"ז שם (סק"ה). אמנם המהרש"ג (ח"ג סי' קי"ג) סבור שמחוסר אמנה שייך רק בממון (כפשטות לשון השו"ע וכדין מי שפרע, וכ"מ בשו"ת הרא"ש קב, י). עוד כתב רבינו יונה: מי שמתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא מתהלל על נדיבתו בזה, הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר. וכתב החיד"א ('פני דוד' כי תצא כג כד) : 'מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך', נרמז בזה לשמור הבטחותיו לבני אדם ולקיים דיבורו כנודר לה'. ולגבי הבטחה שלא בפני חברו לתת לו מתנה, כתב ההפלאה (כתובות נה) שלדעת הרא"ש גם באופן זה הוי מחוסר אמנה, אך דעת ה'מחנה אפרים' (זכיה כח) וההפלאה, רק כשאמר בפניו יש בו מחוסר אמנה, דסמכא דעת המקבל. אמנם אם המקבל הוא עני, ודאי חייב לתת מדין נדרי צדקה.

 

בני דן מזויינים ומוכנים למלחמת גוג ומגוג

"וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ל"ב י"ז)

דבר פלא כתב ה'מנחת אלעזר' (חיים ושלום ד"ה ויגשו): כמו שמקובל בידינו מהצדיקים דבני דן מעשרת השבטים עומדים שם עד עתה מזויינים לצאת למלחמת גוג ומגוג, כאשר הבטיחו (כעין שהבטיחו בעבר הירדן בני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה) 'ואנחנו נחלץ חושים… נחנו נעבור חלוצים', ע"כ עומדים מזויינים ומצפים עד אשר ישמעו מהשמים כי יצאו ויבואו לטובה (אוצר פלאות התורה).

ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו

"וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (לב כד)

איתא בירושלמי (שקלים פ"ג ה"ב): 'גמליאל זוגא שאל לרבי יוסי, איזהו המחוור מכולן, ואמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. ובפי' 'מלאכת שלמה' על המשנה שם הביא שהראב"ד גרס "איזהו חמור שבכולן". ולפי"ז הביאור–איזו מצוה בתורה חמורה יותר מכולן, שידבק בה האדם. וע"ז השיב רבי יוסי 'והייתם נקיים מה' ומישראל' היא המצווה החמורה שבתורה. וכתב החת"ס (בשו"ת, ליקוטים סי' נ"ט): 'ודע בני ותלמידי שיחיו, כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה 'והייתם נקיים מה' ומישראל', ושתי חובות אלו–נקיות מה' ית', והנקיות מישראל עמו, הם שני רוכבים צמודים על גבנו, ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו, ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות, כי הם חושבים מחשבות זרות, ונושאים ונותנים מוזרות בלבנה, ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו, והוא מש"ס סוף פרק יוה"כ (יומא פ"ו.), בענין חילול ה' דאין לו כפרה כלל, ושיעור חילול ה' כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר (שכפי ערכו הרם של רב, בזה לבד שאינו משלם לקצב מיד כשקנה, הוי בגדר חילול ה'). ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו. ואולי ע"ז אמר שלמה המלך (קהלת ז-כ), 'אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'–שאפילו בעשייתו כל טוב אי אפשר שלא יחטא, על כל פנים באופן השני ביציאת ידי הבריות. ואינני כדאי להזכיר אבותינו הק', מכל מקום תורה היא, וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר 'והייתם נקיים', ועפ"י עצת משה רבינו שהיה עפ"י ה' עשו את שלהם לנקות עצמן במה שיצאו חלוץ י"ד שנים לפני צבא המלחמה, ומ"מ לא יצאו ידי חובה מקרא זה בשלמות, כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטים, וקראו חז"ל עליהם מקרא זה (משלי כ, כ"א) 'נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך' (אוצר פלאות התורה).

 

מדוע פחד פנחס להרוג את בלעם? באיזו חרב הרגו את בלעם?

הש"ך מביא מדרש: כיון שראה בלעם הרשע את פנחס, עשה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה, דהיה משתמש בשם המפורש. וכשפנחס ראהו פורח ועולה, אף הוא עשה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים, ופרח ועלה אחריו, עד שמצאו פנחס לבלעם עומד ומשתטח לפני כיסא הכבוד. נתן עליו פנחס את הציץ ותפסו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין. והוצרך לדונו בסנהדרין, לפי שראהו משתטח לפני כיסא הכבוד, ע"כ פחד פנחס שעשה תשובה. ודנוהו הסנהדרין שאין תשובה מועלת, מפני שגרם להרוג 24 אלף מישראל.

איתא ב'מעם לועז' בשם הזוהר וה'ילקוט ראובני', שפנחס לא יכול היה להרוג את בלעם בשום מיתה שבעולם, ואמר פנחס לאחד משבט דן להרגו, ונטל חרב שהייתה חרותה עליו דמות נחש מצד אחד ונחש אחר מצד שני, והרגו. וכשם שבחייו היה בלעם הולך אחרי הנחש לעשות קסמים, אף במותו נהרג בחרב של נחש, שעשה ברוב כשפיו. לכן אמר הכתוב 'ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב', שבא לרמוז שהריגתו הייתה ע"י החרב המכושפת שהייתה חקוקה בו דמות נחש. והטעם שלא רצה להרגו בשם המפורש, כדי שלא תהיה לו אחיזה בקדושה ושלא יתקיים מבוקשו–'תמות נפשי מות ישרים'. ומאידך בפירוש הרא"ש כתב, שאותה החרב הייתה מה שנעץ יעקב אבינו בגל אצל המצבה שעשו ביניהם יעקב ולבן, ואמרו שמי שיעבור את הברית הזו ויבוא איש על רעהו (למלחמה)–יידקר בחרב וייסקל באבני הגל. וזהו מה שנאמר 'הרגו בחרב'–החרב הידועה והמבוררת, מפני שנאמר 'יד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו'. ואמרינן שבלעם הוא לבן, ואולי נאמר כי היה ממשפחתו.

חידות לפרשת השבוע:

כיצד שכנע בלעם את בני ישראל לחטוא בבנות מדין?

איזה ק"ו אמר משה לישראל, שצריכים הם ללמוד מכנען?

באיזה בעל חיים קול הזכר שונה מקול הנקבה?

מי היו חמש האחיות שנישאו באותו יום?

תשובות

תשובה לחידה א. כתב ה'משך חכמה': בלעם אמר לישראל: 'לא הביט און ביעקב'–כלומר, אפילו אם הנכם חוטאים לפני הקב"ה, אינו משים לב ואין מענישכם, והראיה–'קל מוציאם ממצרים', שהיו הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז. 'ותרועת מלך בו'–כמו שהריע אינו מקפיד על חברו ואינו מסיר חברתו ממנו–לכן הנכם יכולים להיצמד לבעל פעור, כי לא יזנח ה' ולא יביט בכם אוון. וזהו שאמר הכתוב 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם', דהיינו שבלעם אמר 'לא הביט אוון ביעקב', וממילא הנכם יכולים לחטוא.

תשובה לחידה ב. איתא ב'ילקוט ראובני' בשם המדרש: משה רבינו קצף על בנ"י מדוע השאירו בחיים את בנות מדין שהחטיאו אותם, שהיה להם ללמוד ק"ו מכנען, דכתיב בו 'לא תחיה כל נשמה', כדי שלא יחטיאו אתכם. אלו שכבר החטיאו אתכם, לא כל שכן?!

תשובה לחידה ג. בפירוש רבינו אפרים (כי תצא כ"א כ"ג) כתב: 'לכך נקרא תרנגול 'גבר', לפי שמשונה קולו מתרנגולת יותר משאר העופות, כמו קול האיש מהאשה'. ענין זה נזכר גם ב'פירושי סידור התפילה' ל'רוקח' (הנותן לשכוי בינה) 'וכל עוף אין קולו ניכר בין זכר לנקבה, חוץ מטווס ותרנגול, ולתרנגול בינה יתירה, לכך מברכים 'לשכוי בינה".

תשובה לחידה ד. איתא בגמ' (ב"ב ק"כ.): 'תנא דבי רבי ישמעאל, בנות צלפחד שקולות היו, שנאמר 'ותהיינה', הויה אחת לכולן'. חידוש נפלא כתב ההפלאה (ב'פנים יפות') לבאר דברי הגמ' 'הויה אחת לכולן': חמש בנות צלפחד נישאו ביום אחד. והנה בצוואת רבי יהודה החסיד (צוואה ל) כתב אזהרה: 'לא יעשה נישואים לשני ילדיו יחד, כי לא יצליחו'. אזהרה זו הובאה בסמ"ק (מצוה קצו), ובמרדכי (מו"ק ס' תתמג) וברמ"א (אה"ע ס' סב ב). ה'גנזי יוסף' (ס' כו, אות י) העיר על דברי ההפלאה מצוואת רבי יהודה החסיד שאין לעשות נישואין לשני ילדיו ביום אחד, וא"כ כל שכן שלא ישאו 'חמש' אחיות ביום אחד. ומיישב, שאולי האיסור נאמר דווקא על האב, משא"כ אם האחיות עושות חופות כל אחת לעצמן מותר, ובנות צלפחד עבר עליהן זמן רב מאז שיצאו מרשות אביהן, והן נישאו מעצמן (כדכתיב (לעיל כז ג) 'אבינו מת במדבר').

(מתוך עלונו של הרב צ'ולק -תשפ"ג)