כל הדרכים הוליכו אל שכונת קריית-צאנז באותו יום חמישי בלילה. המונים, בחורי ישיבה עזי מבע ותאבי פלפול, בעלי בתים חסידיים לצד בני תורה ליטאיים. נערים וישישים. נשים וטף. כולם הלכו לעבר שכונת קריית-צאנז הירושלמית.
הרינה עברה במחנה: כקש"ת האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג הגיע לירושלים לשבת והוא ימסור את שיעורו הידוע בחומש ורש"י ברחבה הגדולה של השכונה.
מי רוצה להפסיד אירוע תורני חסידי כזה?
וכך, כפי שפתחנו היו הדרכים שוקקות צאן אדם. היה זה באמצעו של קיץ. לא זכורה לי השנה במדויק, תשל"ח או תשל"ט, או שנה אחרת.
כ"ק האדמו"ר נכנס אל המקום בהדר מלכות. התיישב במקומו ובקולו הצרוד קמעא החל מרעיף את טללי אמריו המתוקים מדבש. הוא ביאר את הפסוקים ואת כל העניין בצורה בהירה שאפילו ילד קטן יכול היה להבין, שאל שאלות, תירץ תירוצים. נשא ונתן בדברי רש"י ועוד מפרשים במתיקות של דבש ניגר. הוא היה, מלבד גאונותו וקדושתו ותואר פניו כפני מלאך, גם מלך הנואמים והדרשנים, הייתה לו רטוריקה שריתקה את הקהל בריכוז מלא. כדברי המליצה הידועה, השקט של כל הקהל הגדול בלי עין הרע, (שחלק ממנו ילדים קטנים!) היה כה מוחלט – עד שגם את הזבוב המזמזם ברקע ניתן היה לשמוע.
כשעתיים תמימות דיבר הרבי הקדוש כשהוא מתבל את דבריו גם בסיפורים מרתקים, השמיע אמרים ולקחי מוסר גם בענייני השעה, וכאשר הסתיים השיעור הביטו האנשים בשעוניהם בתדהמה: מה? שעתיים? חשבנו שבקושי חלפו חמש דקות.
זה היה כוחו של כ"ק האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זיע"א, ליתר דיוק רק פן אחד מעשרות התכונות והכוחות שלו. הוא היה דרשן ונואם בחסד עליון, עד כי גם דרשה של שלוש שעות הצמידה אליה אלפים והם חשו שבסך הכל עברה רבע שעה. (אותו שיעור חורש"י עליו כתבתי כאן – על כל פרטיו ודקדוקיו – שמור מן הסתם בארכיון מכון הוצאה לאור "שפע חיים", של "איגוד חסידי צאנז בארץ הקודש").
זכורני כי כאשר קמנו ללכת משם כתום השיעור, היינו נלהבים עד כי לא ידענו את נפשנו. פגשתי את המוהל הידוע הרה"ח יוסף ויסברג ז"ל, מטובי חסידי צאנז, והוא שאלני בבת שחוק, "נו, נהנית?"
חייכתי למשמע השאלה, והוא שידע היטב כי התחושה היא הרבה מעבר למושג "הנאה", הוסיף לי כממתיק סוד, "הוא היה עילוי עוד מנעוריו וילדותו כאשר שמו בכלל היה זלמן לייב, האם ידעת שיקותיאל יהודה זה זלמן לייב?"
"לא", הודיתי זאת הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי לכפל השמות של יקותיאל יהודה – זלמן לייב.
הרב ויסברג הוסיף וסיפר לי אז עוד כמה עובדות מעניינות על הרבי זצ"ל בעוד אנו מהלכים ומתרחקים מן השכונה.
למחרת בלילה – ליל שבת קודש – נהר שוב קהל אדיר אל השכונה להשתתף בשולחן הטהור ה"טיש" שנערך גם הוא תחת כיפת השמים.
הרבי יצא לעריכת השולחן בבגדי השבת כשכולו אומר הוד והדר, ומיד פרצה שירת "שלום עליכם" אדירה מפי הקהל הגדול בניגון הצנזאי הידוע. אלא שלא עברו יותר מדקות בודדות ובהלה עצומה השתררה בקרב האנשים כאשר האדמו"ר החלש התעלף לפתע באמצע הזמירות.
הנוכחים התבקשו להתפזר, כיוון שההנחה הייתה שהרבי התעלף ממחסור באוויר עקב הלחץ של הקהל הגדול.
הטיש המשיך כמדומני בשעה מאוחרת בלילה בנוכחות קהל מצומצם. הפרטים כבר נשכחו ברובם, כחלוף עשרות שנים, אולם עד היום הזה איני יכול לשכוח את התחושה הציבורית הכללית: אשרי הדור שיש בתוכו ענק כזה!
"הייתי הגרוע מכולם"
הרבי מצאנז-קלויזנבורג, דור רביעי לרשכבה"ג מייסד השושלת, רבי חיים מצאנז, נבחר משמיא כמנהיג ומקומם שארית הפליטה בדור שאחרי החורבן. הוא שאיבד בשואה את כל משפחתו, הרבנית ו-11 ילדיו, התאזר בגבורת ארי, למרות כל המכות שספג, הן הגוף והן בנפש, והחל את הכל מההתחלה. הוא קירב אליו את הניצולים, ואיני מדבר כאן על פעילותו האינסופית במחנות לאחר השואה אלא על מה שעשה בארה"ב, ובנה מחדש את הבניין שחרב בשואה.
לא קלה הייתה העבודה. האנשים היו מיואשים, שבורים, הכל הפך לאפר. רבים מן הניצולים פרקו מעליהם עול מלכות שמים. בחכמה עצומה ופיקחות נדירה ידע הרבי כיצד ללכת נגד רוחו של כל אדם.
פעם התעניין על אחד מבני עירו שהתגלגל לארה"ב. נודע לו כי הוא עזב הכל וחי את חייו כגוי. הרבי יזם אתו פגישה ושאלו ברכות: הרי היית כל כך 'ערליכער', מה קרה לך?
האיש רק חיכה לשאלה זו. הוא החל לדבר ולבכות מנהמת לב: רבי, כל משפחתי נשחטה בידי הרשעים. אבא, אמא, אחיי, אחיותיי. הם כולם היו טובים ממני. אני הייתי הגרוע שבבני המשפחה עוד לפני השואה. כבר אז לא הייתי צדיק גדול. אז איך זה יתכן, שהם, הטובים, נרצחו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות, ורק אני הגרוע שבכולם שרדתי. האם יש דין ויש דיין?
שמע אותו האדמו"ר וענה בראש מושפל ובקול שבור. "ומה תגיד עלי? הרי גם אני כמוך בדיוק. הייתי הגרוע שבבני משפחתי, והנה כולם נרצחו ורק אני נשארתי בחיים. סימן שהקב"ה רוצה דווקא אותנו, הפחותים!".
מילים אלו שנאמרו ממעמקי שברון לב של ענווה שאין בלתה, רחצו את לבו של האיש כמי מקווה של ארבעים סאה. הוא פרץ בבכי נורא. הניח את ראשו על כתפיו של הרבי וגעה בבכי.
…ויצא משם אדם חדש. הקים בית יהודי למופת וחי את חייו כיהודי חסידי שומר תורה ומצוות שהניח אחריו דור שלם של בנין וחתנין רבנן.
ובחור אחר שהרבי הכירו עוד לפני החורבן. חי גם הוא בניו יורק כאשר לא דקדק יתר על המידה בנטילת ידיים של שחרית, ויש אומרים שאף את ציפורניו לא נטל לפי הסדר של בדאג"ה…
הרבי קרא לו אליו ודיבר אליו בחיבה יתרה. מה אתה עושה וכיצד אתה מתפרנס?
"אני מחפש עבודה ולא מוצא".
"אז בוא אלי" הציע לו הרבי הצעה נדיבה. "אתן לך כל מה שאתה צריך".
הבחור הגיע לביתו של הרבי אחרי כמה ימים, וללא בושה מנה את כל צרכיו. הרבי קיים את הבטחתו והחל שוקל לידיו עוד דולר ועוד אחד, עד שלבסוף אמר הבחור ברוב עזות, כי הוא צריך עוד כמה דולר כדי ללכת לבלות…
"אתן לך" אמר הרבי. "והרי הבטחתי לך".
הבחור לא האמין למשמע אוזניו. בטוח היה כי הרבי ישמע את המילה ויגלגל אותו מכל המדרגות. אבל הרבי נתן לו את הכסף ברוגע ושלווה.
נטל הלה את הכסף, קנה לעצמו כרטיס והלך אל האולם. אפס, כי התמונות חלפו על פניו והוא לא ראה כלום. מעיין של דמעות נפתח לו בעיניו והוא ישב ובכה. הרבי הצדיק נותן לי כסף ואני הולך לטמא את עיני?!
מן האולם הוא חזר כבעל תשובה גמור.
אבל היו גם מקרים הפוכים.
היה גביר בניו יורק שמוצאו מן העיר קלויזנבורג ולאחר השואה בנה את ביתו מחדש בהצלחה מזהירה. הוא היה איש עסקים מצליח והכסף התרבה אצלו כחול. לזכותו ייאמר שהיה בעל צדקה גדול ותרם לכל דבר שבקדושה סכומים משמעותיים. הרבי ידע עליו אבל התעלם ממנו לחלוטין. עד שפעם ביקש ממקורבו לזמן אותו אליו. הדבר היה באותם ימים בהם החל הרבי לבנות את שכונת קריית-צאנז בנתניה והגביר ששמע כי הרבי קורא לו עשה אחד ועוד אחד. הרבי צריך את כספו. הוא הכין סכום אסטרונומי של 50,000 דולר בתיקו במזומן (זה היה כמו מיליון דולר בימינו ואולי יותר). כשהגיע אל הרבי הופתע לגלות כי לא הכסף שלו מעניין את הרבי אלא דווקא סדר יומו. בלי חשק סיפר לרבי כיצד הוא מעביר את כל ימי השבוע 24/7 והרבי שמע אותו בהקשבה מלאה ובלי תגובה. לבסוף אמר הגביר באי נוחות, "אני מתאר לעצמי שהרבי לא קרא לי לשמוע על הבילויים שלי אלא למטרה הזאת", והוא ביקש לתת לרבי את הסכום האדיר. אלא שלמרבה תדהמתו הרבי לא רצה את כספו ונזף בו קשות בצורה חמורה ביותר על אורח חייו המנוכר לאביו שבשמיים.
העשיר היה כה נסער, עד כי מקורבו של הרבי היה צריך לקחתו הביתה מחשש שמא אם ינהג בעצמו יעשה תאונה…
כאשר חזר המקורב אל הרבי שאל: מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. אם הרבי מזמן אותו לביתו הרי שורת הדין נותנת שאת האורח שלך אתה מכבד ולא להיפך.
אלא שהרבי הצמיד לעיניו של האיש משקפיים של מנהיג בישראל, ולימד אותו פרק בהלכות אחריות על נשמתו של יהודי מזרע ישראל. "הרי אותו אדם הוא גם כן מקרבנות הנאצים. הם אלו שגרמו לו להתנהג כמו גוי. כעת הוא חי בטוב ובנעימים ויש לו את העולם הזה במלואו. אבל יום יבוא והוא יחזיר את הפיקדון ויעלה לבית דין של מעלה, ושם יעמוד עירום ויחף. אוי ואבוי על נשמתו האומללה באותו מעמד.
"אבל אם היו לו כאן בחדרי כמה דקות של הרהורי תשובה" סיים הרבי במבט רושף, "הרי ביום הדין מצבו יהיה קצת טוב יותר, וכל עולם הנצח שלו יקבל משמעות אחרת. מכוחו של הרהור תשובה אחד".
וסיפר לי מחותני הרה"ח רבי יעקב משה שפיצר ראש מוסדות "אמרי שפר" בהר נוף, (ממנו שמעתי את מרבית הסיפורים לעיל), כי פעם נזדמן יחד עם חברו הטוב לעת לילה לעיירה יוניון סיטי, שם התגורר הרבי בשנותיו האחרונות כשהיה בארה"ב. הם טרם התפללו מעריב והתברר להם כי גם הרבי לא התפלל מעריב, היו חסרים לו שניים למניין ואתם הושלם המניין. היה זה בשעת לילה מאוחרת ביותר. לתומו חשב כי מדובר בתפילה של רבע שעה.
בפועל עמד הרבי והתפלל שמונה-עשרה ארוך של כשלושת רבעי השעה. עד כי הרבנית ע"ה הגיעה מודאגת לברר מה קרה. "האם זה יום כיפור היום?" הביעה תמיהה.
הרבי עצמו כלל לא הבין מה הפלא. הוא עמד להיכנס אל ביתו כאשר פנה אל אורחיו מארץ ישראל ואמר להם בחיוך, "האם כתוב בשולחן ערוך שאסור להתפלל שמונה עשרה ארוך סתם כך ביום חול?".
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.