זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל
(יט, יד).
חז"ל דורשים במסכת שבת (פג, ב): "אמר רבי יונתן: לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' – אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה. אמר ריש לקיש: אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל".
כדי להמחיש את דברי חז"ל הנוקבים האלו, ברצוני לפתוח בסיפור מדהים שסיפר הרב דב פינסקי זצ"ל משכונת בית-וגן בירושלים, אותו שמענו מנכדו הרה"ג רבי יהודה סטורץ שליט"א, ששמע זאת מפיו כמה וכמה פעמים.
היה זה בעת שלמד רבי דב בימי בחרותו בבית מדרש גבוה לתורה בשיקגו, תחת הדרכתו של הגאון רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, לימים רבה הנערץ של אנטוורפן. רבי חיים היגר לאחר השואה לארצות הברית, וכיהן במשך כשנתיים כר"מ בישיבה זו.
באחד הימים, סיפר רב דב, רצה רבי חיים לעורר אותנו לשקידת התורה, והוא סיפר לנו בהתלהבות על תלמידי חכמים בירושלים שמסוגלים להבחן מבחן סיכה על כל הש"ס כולו. למשמע הדברים התמוהים עבורנו, עלה חיוך על שפתינו. היינו נערים אמריקאים בשיקגו, ומושגים כאלו של ידיעת התורה היו רחוקים מאתנו מרחק שנות אור. לנו היה נראה הדבר מופרך לחלוטין, כי ניתן לשאול יהודי על עוד חמישים דפים איזו מילה כתובה כאן וכאן.
רבי חיים, כפדגוג מומחה, זיהה כאן שעת הכושר להחדיר בנו אהבת תורה, ולכן סגר ב'כעס רב' את הגמרא והצהיר: "אין לכם אמונת חכמים! אני לא מוכן ללמד אתכם!…"
אנו התלמידים הפצרנו בו שיסלח לנו. התנצלנו על החיוך שחייכנו ועל אי האימון שהבענו, והתחייבנו מכאן ולהבא להאמין לכל מה שיאמר לנו. אך רבי חיים עמד בסירובו: "אין לכם אמונת חכמים, לא שייך ללמד אתכם".
לאחר יומים תמימים נאות רבי חיים לקבל את הבטחתינו שמהיום והלאה נקבל ונאמין לכל אשר יאמר. הוא כינס את כל בני השיעור וחזר ללמדנו, אך לפני שהתחיל את השיעור אמר לנו כך: "תראו, פעם אחת אני אביא לכם הוכחה ניצחת שדבריי אמיתיים; אולם מכאן ולהבא, אני מבקש שתאמינו לי לכל דבריי, בלי שאצטרך שוב להוכיח אותם".
דממה מוחלטת השתררה בחדר. הכל הסתקרנו לדעת מה עומד רבי חיים לומר, והיטו אוזנם כאפרכסת.
רבי חיים המשיך: "הנה ברור לכם שמבחן סיכה הוא דבר בלתי אפשרי ומופרך מיסודו. אוכיח לכם שיש יהודים שיכולים לעמוד במבחן סיכה, ומהיום מוטל עליכם להאמין גם לדבר שאין לכם יכולת לתפוס".
הסכמנו בשמחה, מספר רבי דב. לעינינו המשתאות הוציא רבי חיים סיכה מכיס חליפתו, ופקד עלינו לרדת לבית המדרש ולהביא משם מסכתות שונות. רבי חיים הושיט לנו את הסיכה, ואמר לנו: "הנה הסיכה – בחנו אותי!" בחוסר אמון התחלנו לנעוץ את הסיכה בכרכים העבים, מסכת אחר מסכת. אנחנו תוקעים את הסיכה, זורקים מספר, ורבי חיים עונה לנו בדיוק נמרץ: "בעוד ארבעים ושלוש דף כתוב 'אמר רבא', ובעוד עשרים וחמישה דף כתוב 'פטור'".
היינו נדהמים מול הפלא שהתרחש בחדר. אך בחורים אמריקאים של אותם ימים נשארנו, ואחד מאיתנו שאל בתחינה: "רבי אולי תגלה לנו את ה'קוסמות'?"… היה ברור לנו שיש כאן איזו המצאה גאונית, איזשהו קסם מדהים, והיינו נחושים ללמוד אותו בעצמנו.
להפתעתנו, חייך רבי חיים בהנאה כאילו חיכה בדיוק לשאלה זו, ואמר לנו בחיבה: "שבו בניי, ואגלה לכם את ה'פטנט'! אלמד אתכם כיצד גם אתם תוכלו לבצע את הקסם הזה…"
התלמידים הרכינו ראשם קדימה כדי לא להחמיץ אף פרט, ורבי חיים פתח במשל פיו: "כאן למטה ברחוב, בדיוק ממול הישיבה, שוכן מפעל גדול ל'סלמי' – מפעל הטוחן את הבשר, מתבל אותו, ממלא שקיות בבשר הטחון ותולה אותן לייבוש בחצר המפעל, עד שהבשר הופך לנקניק מיובש. מילוי השקיות נעשה גם הוא בחצר, ובמשך השיעור" – רמז רבי חיים בתוכחה עקיפה – "ניתן לראות תלמידים המתעניינים יותר בעבודת המפעל מאשר בדברי הגמרא".
"אם נתבונן בעבודת הפועל האחראי על מילוי השקיות ותלייתן נבחין, כי אם הוא ימלא את השקית עד שהיא נראית מלאה ויתלה אותה כך ליבוש, הרי כשהסלמי יתייבש לא יצא מכך הנקניק המבוקש. אנו נמצא כמה חתיכות מיובשות מונחות בשקית, לא מושכות כלל לאוכלן.
אם העובד ימלא את השקית עד שהוא בטוח שהיא עומדת להתפקע, והוא מרגיש שהוא עשה את המירב; אי אפשר לדחוס ולו עוד פירור אחד, וכך יתלה אותה ליבוש – כאשר הבשר יתייבש יצא משהו, אך די עלוב. הנקניק ייצא מצומק ולא יפה, אך בכל זאת, משהו.
אבל אם העובד ממלא את השקית עד שהוא מרגיש שלא שייך יותר, ובכל זאת הוא ממשיך לדחוס ולדחוס הלאה והלאה, והוא משוכנע שהשקית כבר התפקעה, ובכל זאת ממשיך… העומד מן הצד יעיר לו – כי הנה עוד רגע כל תכולת השקית תתפזר על רצפת החצר… אך העובד המנוסה לא מתייחס אל המבקר המזדמן, וממשיך עוד ועוד, ואז ברגע שאחרי האחרון הוא תולה סוף סוף את השקית ליבוש. רק כך, צורת הסלמי נשארת יפה ומכובדת גם לאחר הייבוש הארוך…"
"כך זה בדיוק גם בתורה", הרעים רבי חיים בקולו. "אם תלמדו עד שתרגישו מלאים, לא ישאר מאומה; אדרבה – לאחר זמן לא תזכרו כלום! אם תלמדו עד שתרגישו שזהו, אי אפשר יותר, עד כלות הכוחות ממש – אז לימים ישאר משהו, אך חסר צורה והדר. אבל אם לאחר שתרגישו ש"זהו, אי אפשר יותר, מיציתי כבר את כל הכוחות", ובכל זאת תמשיכו 'לדחוס' עוד ועוד – או אז, גם לאחר תקופה ארוכה, תשאר תורה בתפארתה, שמחה ומאירה בפאר והדר. רק כך הדברים נחקקים לנצח, רק כך הסוגיא נשארת תמיד מוחשית מול העינים".
"זהו ה'טריק' באמצעותו יודע אני במבחן סיכה את כל הש"ס", סיים רבי חיים את דבריו, והותיר את תלמידיו נרעשים.
שיחה זו שינתה לנו את החיים, סיפר רבי דוב לימים. יש לציין שמלבד קביעות העיתים שלו לתורה, בלט הדבר היטב באורחותיו. מיום שפרש לפנסיה מחינוך ילדי ישראל בתלמוד תורה 'לויכטר' בבית-וגן, נרשם רבי דב בישיבת מיר כתלמיד מן המנין, והגה בשקידה נפלאה בתורה בט"ו שנותיו האחרונות. הוא היה מגיע לישיבת מיר בהסעה בבוקר, נשאר בישיבה לארוחת צהרים, ממשיך בלימודו ברצף, וחוזר ככלל האברכים בהסעה של הערב.
על הנהגה זו הקפיד גם בשנותיו האחרונות ממש, כשהיה חולה ואף כשהובל בכסא גלגלים לישיבה. כל זאת, לפי עדותו, אודות לאותה שיחה נפלאה, ששמע מרבי חיים בבחרותו.
זוהי המחשה מרוממת ונפלאה לדברי חז"ל: "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה". אדם שמרגיש כי הוא לומד עד כלות הכוחות – ואז ממשיך, מתאמץ ומשקיע עד שממית עצמו עליה, זוכה כי התורה תתקיים בידו.
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')