יעקב א. לוסטיגמן
בשיחה עם הגאון ר' יחיאל מיכל ויינר שליט"א, רב בית המדרש ביאלא ברמת בית שמש א', הוא מעלה רסיסי זיכרון ממסכת חייו המופלאה של מורו וכ"ק כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'מבשר טוב' זצ"ל מביאלא, וכעת אנו מביאים בפניכם את השיחה המרתקת, למען ידעו דורותינו להיכן יכול ילוד אשה להגיע בעבודה תמה ובעלייה בלתי פוסקת בהר ה' אל מקום קדשו.
"הרבי זצ"ל היה ענק שבענקים", פותח הרב ויינר. "ממש בבחינת סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. אבל מה שמעניין זה שבדיוק כמו שראשו של הסולם הגיע השמימה, הוא גם היה מוצב ארצה, בצורה חזקה ויציבה. הוא מאוד מאוד הקפיד שלא להיראות כמי שמרחף בעולמות העליונים, ושמר לכל אורך שנות הנהגתו על התנהגות נורמלית.
"מי שעמד לידו, היה מרגיש כמו שעומדים ליד אדם נורמלי. כשהוא רצה לומר משהו הוא היה אומר אותו בצורה ברורה, התפילות שלו היו באורך רגיל כמונה מעות, הוא לא היה צועק בתפילה, לא עוצם עיניים בחוזקה, לא עושה תנועות חריגות עם הידיים. כשהוא אמר שיעור הוא אמר אותו בצורה נורמלית, הגאונות ביצבצה מכל משפט כי הוא היה משתמש בהרבה מאוד מראי מקומות מכל חלקי התורה, אבל הוא היה אומר זה בנימה מאוד רגילה, כמו כל מגיד שיעור שמסביר מה כתוב כאן. גם את חסידיו ותלמידיו הדריך כך, להיות נורמלי, איש בין אנשים, לא להתבלט בשום דבר בצורה חריגה, פשוט לעשות את רצון ה'.
"האמת שמבחינתו זו לא היתה הצגה שהוא הציג כאילו הוא אדם נורמלי ואינו מורם מעם, הוא באמת הרגיש כך. סיפר לי הנהג שלו שפעם הוא לקח את הרבי לאיזה מקום, וכשיצאו הוא לא הצליח לצאת עם האוטו מהחניה כי המקום היה מאוד צפוף והוא פחד לשרוט מכוניות אחרות שחנו לצדו. פתאום הרבי יוצא מהאוטו, ומתחיל לכוון אותו כדי לסייע לו לצאת מהחנייה… הוא חשב שהוא מתעלף אבל הרבי לא חשב לרגע שהוא עשה משהו חריג, זה מה שאנשים עושים כשרוצים לצאת עם האוטו מהחנייה, הנוסע יוצא ומכוון את הנהג!
"דרכו היתה שהוא לא הכניס לפה דבר מאכל שלא אמור לסייע לגוף. הוא החזיק בדעה שתפוח אדמה למשל, זה מאכל שאין לגוף שום צורך בו. כמובן שהוא משביע לטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין בו תועלת. לכן הוא לא היה אוכל תפוח אדמה. אבל אם אירע שהביאו לו קוגל תפוח אדמה בטיש וכדו', הוא לא היה מתעקש על המנהג, אלא טועם מעט לכבד את הזולת, שכן במקרה כזה יש תועלת באכילת תפוח אדמה – שלא לפגוע באף יהודי…
"כך גם הוא היה אוכל דגים כי זה בריא לגוף, אבל הדגים היו לא מתובלים, כי התבלין לא מוסיף בריאות אלא רק טעם.
"בכלל, הענווה שלו היתה מדהימה. כבר הזכרנו בכתבות קודמות את הבריחה שלו מפרסום, אבל זה לא רק בריחה מכבוד אלא גם אי נעימות כשכן נתנו לו כבוד.
פעם אחת הודיעו לרבנית אלישיב שהאדמו"ר מביאלא עומד להגיע לביקור
"מנהגו היה להגיע מדי פעם לבקר אצל מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, וכשהיה בא הוא היה משתעשע עמו בדברי תורה ומבקש את ברכתו.
"פעם אחת הודיעו לרבנית אלישיב שהאדמו"ר מביאלא עומד להגיע לביקור, והיא מיהרה לפרוס מפה על השולחן ואפילו הניחה אגרטל יפה. הרב אלישיב שם לב לתכונה ושאל את הרבנית מה יום מיומיים. השיבה לו הרבנית: "עוד מעט יגיע לבקר איזה רב שאתה מאוד אוהב…".
"כשהגיע הרבי לבקר, סיפרו בני הבית לגבאי של הרבי איך הגדירה אותו הרבנית אלישיב, וכשיצאו משם סיפר הגבאי לרבי מה אמרה הרבנית, הוא חשב שזה ישמח את הרבי שהרב אלישיב מאוד אוהב אותו, אבל כששמע זאת הרבי זלגו עיניו דמעות. הוא בכה ואמר: "אוי לי שכך הטעיתי אדם גדול כמו הרב אלישיב".
"אבל כמו בדברים אחרים, גם הענווה שלו לא היתה משהו שהופגן החוצה. הוא הכיר את מקומו וידע לשבת בראש השולחן ולהנהיג את העדה. כששאלו אותו שאלות הוא ידע לחרוץ גורלות וענה תשובות חדות וחותכות גם בעניינים גורליים מאוד, אבל עם כל זה הוא הרגיש שהוא לא ראוי לאצטלה. סיפר לי מישהו שפעם נסע לצפת כדי להתייעץ עם הרבי בתקופה בה התגורר בצפת, וכשהגיע אמר לו הרבי שהוא מאוד מתנצל על כך שהוא היה צריך לטרוח ולנסוע עד שם כדי לשאול אותו שאלה.
"מנהגו היה ללכת מדי יום למקווה, כמנהג החסידים, והוא היה מקפיד על זה ממש ברמה של מסירות נפש. יום אחד הבחין הגבאי שהרבי משנה את מסלול ההליכה שלו למקוה, ובמקום ללכת בדרך הרגילה שהלך תמיד, הוא הקיף את הבניין והלך מצד שני. תמה הגבאי ואמר לרבי שאפשר ללכת מהדרך הרגילה, זה יותר קצר, אבל הרבי דחה אותו באיזה תירוץ. בסופו של דבר התברר שמאחר והיה שם חלון שפונה לבית המדרש וכשהרבי היה עובר למקווה היו הלומדים בבית המדרש קמים לכבודו, הוא הרגיש שזה 'לפסוע על ראשי עם קודש', ולכן האריך את דרכו כדי שאנשים לא יעמדו לכבודו".
עוד מנהג מעניין שהיה לרבי זצ"ל
"עוד מנהג מעניין שהיה לרבי זצ"ל, היה שהוא השתדל ללמוד תמיד דווקא עם חברותא, וכשאני אומר חברותא הכוונה עם כל מי שיודע לקרוא… הוא לא היה בררן בנושא, פעם למד חברותא עם רב או אדמו"ר ופעם עם הגבאי או ה'הויז בחור', או אפילו סתם איזה בחור שהיה סביבה.
"אני שמעתי שני הסברים שהרבי הסביר לאנשים ששאלו אותו על כך. אחד אמר לי שהרבי אמר לו שזה עניין מאוד פשוט שהרי כתוב בגמרא 'חרב אל הבדים' היינו תלמידי חכמים שלומדים בד בבד, כלומר בלי חברותא. אבל הסבר אחר שהוא הסביר משקף את הענווה הגדולה שלו.
"כשאדם לומד תורה, צריך הרבה רחמי שמים שתהיה זו 'תורה לשמה'. צריכים להיות ראויים לזה, עם לב נקי מכל פניה אישית ונגיעה זרה כדי שהתורה תהיה ממש תורה לשמה.
"אבל אם לומדים עם חברותא, עושים עמו חסד, ואז התורה היא 'תורת חסד', והרי ידוע שבצדקה המצווה היא מצוהו שלימה גם אם יש לנותן כוונות ונגיעות אישיות. שהרי חז"ל אומרים שמי שנותן סלע לצדקה ואומר שזה בשביל שיחיה בנו, הרי הוא צדיק גמור ורבינו חננאל גורס שזאת צדקה גמורה.
"הרבי הסביר שמאחר והוא לא סומך על עצמו שהלימוד שלו הוא בדרגה של 'תורה לשמה', הוא משתדל שיהיה לפחות 'תורת חסד' וכך יזכה לקיים מצווה בשלמות…
"אגב, הנושא הזה של לימוד דווקא עם חברותא זו לא היתה הנהגה שהוא עשה רק לעצמו, הוא גם הזהיר על כך לאחרים, וגם לי עצמי הוא אמר שאשתדל ללמוד עם חברותא בכל עת".
"אני חושב שאחד הפחדים הגדולים שהיו לרבי, היה לשכוח חס ושלום איזה דבר מהתורה. הוא שמע פעם שזריקות הרדמה שמקבלים אצל רופא השיניים, פוגעות מעט בזיכרון. מאז, הוא לא הרשה שרופא השיניים יזריק לו זריקת הרדמה, בשום פנים ואופן.
"כשהרבי היה זקוק לטיפול שיניים, הוא פשוט היה יושב על הכסא ומשקיע את עצמו באיזו סוגיא, וכך היה יושב במשך כל הטיפול בלי לזוז בזמן שהרופא עשה את הטיפול. גם כשאירע שהיה זקוק לטיפול שורש שכמובן כואב הרבה יותר, הרבי סירב בתוקף לקבל זריקה בגלל החשש שזה יפגום לו משהו בזיכרון ויגרום לשכוח דבר מתלמודו חלילה.
יכלו לראות את הפלא הגדול בנושא של מספרי טלפונים
"יכלו לראות את הפלא הגדול בנושא של מספרי טלפונים. הרי הוא היה גאון עצום בכל מכמני התורה והיה יכול לצטט דפים שלמים מכל מיני ספרים בלי לשנות אות אחת, אבל כשזה הגיע לזכירת מספרי טלפון הוא לא זכר. העניין הוא שהרבי היה משתמש בטלפון, הוא היה מתקשר ועונה לטלפונים ואף על פי שהשימוש בטלפון היה יומיומי, את מספרי הטלפון הוא לא זכר, כי אין מצווה לזכור מספרי טלפון וגם אין צורך, אפשר להסתכל בפנקס – ממילא חבל על המקום שזה תופס בזיכרון!
"אבל, כשזה הגיע לזכירת עניינים של אנשים אחרים, הוא זכר היטב. כמישהו נכנס אליו וסיפר לו על הקשיים והבעיות, הרבי זכר בדיוק מה אמרו לו, וגם אחרי חודשים ושנים הוא היה יכול פתאום להתעניין מה מתקדם עם הנושא הזה, והיה מונח בו בפרטי פרטים כאילו הוא שמע את זה רק לפני רגע.
"בכלל, אנשים שנכנסו לרבי לתנות את כאבם, הרגישו שהוא משתתף איתם ושהכאב שלהם הוא ממש הכאב שלו. אני מכיר מקרה של בני זוג שאינם חסידי ביאלא ושלא היתה לו היכרות מיוחדת איתם, הם נכנסו פעם לרבי והאשה בכתה על הצרות הקשות שלה. הרבי בכה יחד איתה בכי תמרורים, ולאחר תקופה היא רצתה להיכנס שוב כדי להשיח את לבה, בעלה הניא אותה ואמר לה: "את רוצה להרוג אותו חלילה, לא ראית כמה זה ציער אותו בפעם הקודמת???".
"לא רק בצערו של הזולת היה משתתף, אלא גם בשמחות. סיפר לי חבר שהתקשר פעם לרבי, בעת שהרבי היה גר בשווייץ, והשעה היתה שעה שלא מקובל להתקשר בה. הוא התלבט מעט ולבסוף החליט להתקשר בכל זאת כדי לבשר לרבי בשורה טובה. הרבי ענה לו, שמע אותו ואמר לו תודה רבה באופן מיוחד על כך שהוא לא המתין, ובישר לו את הבשורה הטובה מיד כששמע עליה!
"כך גם היה נוסע לחתונות שהתקיימו מחוץ לעיר כדי לשמח חתן וכלה ולהשתתף בשמחה של האנשים הקשורים עמו. הוא היה רוקד עם החתן, ופעם אמר שהוא ממשיך לרקוד עד שהוא מרגיש את הלב, שכן הוא סבל ממחלת לב, וכשהרגיש שהריקוד מתחיל להיות מסוכן לבריאות הוא היה עוצר".
"אני אסיים את דברי באימרה שאומרים בשם הרב מפוניבז' זצ"ל שאמר פעם שלחלוק על דבר תורה של החזון איש בהחלט אפשר. הרי תורה לא בשמים היא, אפשר לחלוק גם על רבי עקיבא אייגר וגאוני עולם אחרים והחזון איש אינו שונה מהם בעניין זה. אבל לחלוק על עצה של החזון, היה אומר הרב מפוניבז', אי אפשר. צריך להיות טיפש מטופש כדי לא לשעות לעצתו של החזון איש, כי העצות שלו הן תמיד טובות ונכונות כאשר ישאל איש באורים ותומים.
"אותו הדבר הרגשנו אצל הרבי זיע"א. ידענו שכל היוצא מפיו זה קודש קודשים. כל עצה שאמר, כל הוראה שנתן לנו, הכל היה קודש. יכלו גם לראות שלא היה לו איזה שטאנץ קבוע של תשובות שבעניין זה הוא אומר כך ובעניין אחר הוא אומר אחרת, לא ולא, יכלו לשאול אותו עשרה אנשים את אותה השאלה בזה אחר זה, ולכל אחד הוא היה עונה תשובה אחרת.
"הרבי אמר פעם שחלק מהעבודה שלו זה להכיר את האדם העומד מולו ועל מכלול הצרכים שלו, ורק לאחר שהוא מבין את כל התמונה הרחבה הוא יכול לענות לו תשובה. ראיית הנולד שלו היתה מופלאה, כל תשובה שלו היה חקוקה בסלע, ובמקרים רבים יכולת לראות לאחר זמן עד כמה הוא הרחיק ראות וידע כיצד יתפתחו הדברים בניגוד למה שאנשים אחרים חשבו או צפו.
"תכלה היריעה ולא יכלו הסיפורים והעובדות. הרבי היה גם רב ומורה דרך, גם מדריך ומחנך, גם אבא אוהב ותומך, גם מנהיג הצועד הראש קהל העדה, את כל אלו איבדנו ברגע אחד והכאב צורב ושורף את הלב.
"אמנם, זכינו שהרבי הועיד בחייו את בנו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א לשבת על כסאו בבוא העת, בזאת נמצא נחמה ובידיעה והאמונה שבעז"ה במהרה בימינו יקיצו וירננו … בשוב ה' שבות עמו ברחמים".