קנאות לשם שמים
"פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי" (כה, יא)
קנאות חייבת להיות ללא נגיעות
בדרך כלל נכתב על פנחס שהיה בנו של אלעזר ולא יותר מכך. מדוע כאן מפורט ייחוסו עד אהרן?
רש"י מפרש: "לפי שהיו השבטים מבזים אותו – הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת אלילים והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".
וקשה, ממה נפשך – אם מעשהו של פנחס היה מעשה טוב וראוי, וכולם מבינים שכך צריך לנהוג, מה אכפת לנו שיש לו סבא שעבד עבודה זרה, ואם המעשה אינו ראוי – מה יעזור שיש לו את אהרן הכהן? וכי סבא יכול להצדיק את המעשים? מצינו בקורח שיעקב לא רצה ששמו יוזכר, אך אם היו מזכירים אותו, האם קורח היה נעשה צדיק?
מבארים בעלי המוסר יסוד גדול –
בכל המצוות כולן ישנו כלל: "מתוך שלא לשמה בא לשמה". אדם יכול ללמוד תורה במחשבה שעל ידי כך יכבדו אותו ויאמרו שהוא בחור חשוב וצדיק. הוא זוכר שהמטרה היא ללמוד תורה לשמה, אך בינתיים הוא זקוק גם לעזר חיצוני. על עניין זה נאמר שמתוך שלא לשמה עתיד הוא לבוא לשמה.
כמובן שככל שאדם זוכה לקיים מצוה לשמה – זה עדיף, אולם לפעמים יש בדרבון החיצוני של ה'שלא לשמה' הרבה כח.
מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאל פעם את אחד מראשי הישיבות הגדולים שעוסק רבות בצרכי ציבור: "כמה אחוזים 'לשם שמים' יש במעשיך?"
הרהר ראש הישיבה והודה: "עשרה אחוזים".
אמר לו הגראי"ל: "חבל, אם היו לך מאה אחוזים שלא לשמה, היית עושה פי מאה"…
כלומר חזקה על אדם הפועל שלא לשמה, שלאט-לאט הוא יעלה על המסלול ויקיים לשמה.
אך בקנאות אין הדבר כן! אדם שמקנא – מוכרח לעשות זאת מאה אחוז לשמה. הקנאות מקורה באכפתיות ובדאגה לכבוד שמים. הוא כל כך אוהב את ה' יתברך עד שאינו יכול לסבול אנשים שמבזים אותו, כדרכו של אדם הרואה שמבזים את אביו. הוא אינו יכול לעמוד בכך. זה הרי אבא שלי! אבוי לך אם תדבר אליו כך!… הקנאות מוכרחה להגיע מאהבה.
אם אין היא 'לשמה' במאה אחוז, אלא באה ממידות ונגיעות – המקנא אינו אלא רוצח!
לאחר הפגנה על חילולי שבת באו לספר לרב מבריסק זצ"ל שהיתה הפגנה סוערת, קבלו מכות והחזירו מכות. אמר הרב: "סטירה ראשונה יכולה להיות לשם שמים, אבל מן הסטירה השניה זה כבר עניין של מידות רעות, ואדם כזה שפועל ממידות רעות יכול להיות מחר רוצח"…
איני יכול לשכוח את סבי זצ"ל שהיה בחברת 'מזהירי השבת'. הוא גר ברחוב דוד ילין, והיה הולך למחות על חילולי שבת בשוק מחנה יהודה. זכיתי להצטרף אליו כמה פעמים כילד, ואיני יכול לשכוח את הכאב שלו. ראיתי בחוש עד כמה הוא מיוסר מחילולי שבת.
לא כאותם קנאים שתיאר רבי דוב לנדו שליט"א, שבאים להפגין כנגד חילולי שבת, וכשעוברת רבע שעה בלי שחולפת ברחוב מכונית, הם מצטערים שאין מה לעשות ואין 'אקש'ן' במקום לשמוח שאין חילולי שבת… וכשפתאום הם רואים מרחוק מכונית, אתה רואה את השמחה על פניהם והם צועקים: 'הנה, הנה'… ואז 'שאבעס!!'… ה' ירחמנו ויצילנו מהם.
קנאות מוכרחה להיות לשם שמים. משום כך לא שייך שתהיה מפלגה של קנאות, ולא יכול להיות שיהיה תקנון של קנאות. כל מהותה של הקנאות שהיא מתפרצת אצל יהודי מתוך אהבה לה' יתברך, ואם זו לא התפרצות של לב טהור מתוך אכפתיות לכבוד שמים – ירחם ה'…
באו עם ישראל וטענו: וכי סבורים אתם שפנחס פעל לשם שמים? אין זאת אלא שיש לו שורשים, והוא שייך לזה. הוא פשוט מצא היכי תמצי לעשות קצת אקש'ן…
על כך באה התורה ומעידה: לא! "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" – הקנאות שלו הגיעה ממקום נקי לגמרי, אך ורק לשם שמים. ממילא יש מקום להעריך את מעשהו.
(רבי שלמה מילר שליט"א– נאה דורש במדבר)