הרב ישראל ליוש
"עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" (כב ד)
חששו של בלק מלך מואב מעם ישראל, תמוה. הן הוא מלך ויושב על כסא ממלכתו בבטחה, עִם צבא ועַם הכפוך למרותו, מה לו לפחד מעם שזה עתה יצא ממצרים, תשוש ומוכה, אחר שנות שעבוד קשים, ללא צבא וללא נשק… ובמיוחד, כאשר אין בכוונתם כלל לכבוש את ארצו ולהשתקע שם. פניהם אל ארץ ישראל, ובסך הכל רוצים לעבור דרך ארצו אל היעד…?
ואף אם הוא חושש ממלחמה, מדוע הוא לא התכונן אליה בדרכי ההגנה הרגילים, אימון הצבא וצחצוח חרבות, מדוע הוא פנה לצד המיסטי, קללות וגידופים?
התשובה טמונה בדברי בלק עצמו: "וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי… ויאמר… עתה ילחכו הקהל את כל סביבותנו…", בלק ראה שעם ישראל ניצח את האמורי בלי נשק ובלי צבא, הוא הבין שלעם ישראל יש כוח עליון, כוח רוחני שצולח צבא ונשק רב. נגד עם כזה אין הרבה מה לעשות בדרכים הרגילות… בלק גם נזכר במה שארע לעם המצרי, כאשר עם ישראל ירד אליו רק לתקופת הרעב, והירידה הזו סיבכה אותם עם עשר מכות נוראות וטביעת צבא פרעה וחילו בים סוף…
בלק הבין שצריך להילחם עם העם הזה בצורה אחרת, כח עליון מול כח עליון, לכן הוא קרא לבלעם שיקלל את העם וימצא בו נקודות תורפה, כדי שהכח העליון של ישראל לא יעזור להם.
בזאת גם נבין מדוע השווה בלק את חששו מישראל לליחוך השור ולא לאכילת השור. כי הוא לא חשש מנזק וממלחמה עם ישראל, הוא חשש מכח הברכה הסגולי שלהם, ולכן השווה לליחוך השור כי 'כל מה שהשור מלחך אין בו סימן ברכה', כדברי רש"י.
מלחמות רבות עברו על עם ישראל במשך השנים, ובכולן עמדו בהם בזכות הרוח ולא בזכות הכוח, רוח התורה ורוח היהדות היא שעמדה לאבותינו ולנו בכל דור ודור, להלן יסופרו כמה סיפורי רוח וגבורה…
שנת תרס"ה, המלחמה בין רוסיה ליפן בעיצומה, יהודים רבים נשלחים לחזיתות הקרב, בחורים ואברכים הוצאו מבתי המדרש ונשלחו להילחם בחזית. שתי סכנות ערבו להם, גופם היה בסכנת מוות, פשוטו כמשמעו, ואף רוחניותם עלולה היתה להתרופף בחברת החיילים הרוסיים.
מרן ה'שפת אמת' זי"ע, צר בצרת אחיו היהודים, כאשר ראה שרבים חוזרים מהחזית פצועים בגוף ובנפש. ליבו לא עמד בסאת, הוא התבטא: "איך וועל דאס נישט קענען אויס האלטן…" – "אני לא אחזיק מעמד בזה…" ואכן בתקופה זו הוא חלה במחלה נדירה, ממנה לא קם….
בתקופת אותה מלחמה, היה ה'שפת אמת' מקבל מכתבים מהבחורים המגויסים, בהם הם תינו לפניו את צרותיהם. המכתבים הללו שברו את ליבו…
יום אחד קיבל ה'שפת אמת' מכתב מאחד הבחורים בלי תלונות כלל וכלל, הבחור שלח מכתב עם דברי תורה שחידש בשדה הקרב, הוא מלא בפלפולים משמחי לב, שיצאו במחשבה טהורה בין יריה, אי שם בנבכי הבונקרים…
מכתב זה הרנין את ליבו של ה'שפת אמת', מכתב מלא דברי תורה, בלי אף סיפור מהמלחמה…!
בהתרגשות רבה, החזיר לו ה'שפת אמת' מכתב מלא בדברי שבח: "מכתבך קבלתי, ועליך הכתוב אומר: "העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ…" והסביר: 'העידותי', 'עדי' הוא 'תכשיט', הבחורים שלומדים תורה בכל מצב, אף בשדה הקרב, התם התכשיטים של הבריאה, יש שמים ויש ארץ, אבל אתם התכשיטים…"
הגאון רבי משולם דוד סולבייציק זצ"ל מספר על תקופת מלחמת העולם השניה: "בעינינו ראינו בזמן המלחמה, שבזכות שאנשים לא עשו חשבונות, אלא נהגו לפי רצון ה', הם ניצלו…
"כך היה עם בני הישיבות בפולין בחלק ששלטו הרוסים שלא נתנו לשמור שבת ולקיים את הישיבות, ולכן ברחו לוילנא, והרי זה היה נגד השכל הישר, כי הרוסים עמדו לכבוש את ליטא והם בוודאי יתנקמו בכל מי שברח, ובכל זאת, גם אחרי הכיבוש הרוסי, אלו שברחו נשארו בחיים, כי כוונם היה לקיים רצון ה' ולא עשו חשבונות אחרים…
"יום אחד ציוו הגרמנים במקום בו שהה הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל על כל היהודים להתאסף בשבת בככר העיר, כדי לשולחם למחנה עבודה, ואכן כל היהודים עשו כדבריהם והתאספו באותו מקום בשעה היעודה…
גם ר' מרדכי החליט לעשות כמו כולם, אלא שבשעה שעמד לצאת מן הבית, ראה שאחד מכפתורי מעילו אינו מחובר כראוי והוא עומד ליפול, ואם כן הרי זה חשש חילול שבת של הוצאה, וע"כ החליט להישאר בבית. לבסוף, החלטה זו היא שהצילה את חייו…
"כאשר היו אזעקות ופצצות נפלו מן האויר סמוך ממש לביתינו, היה לי פחד גדול ונורא. קרוב משפחתי יהודי ירא שמים וצדיק, הרגיע וחיזק אותי ואמר שאין מה לפחד מהפצצות, כי לכל כדור יש כתובת, עלינו להמשיך ללכת לבית המדרש ולא לפחד כלל, כי אם הפצצה לא נשלחה אלינו, היא לא תפגע בנו, אף אם נהיה בחוץ, ואם נגזר שהיא תיפול עלינו, היא תפגע בנו, אף אם נסתתר ולא נצא מביתינו…
"זכורני שהיה יהודי בשם רבי אברהם סקורבניק שהיה נכה, בעל רגל אחת, וכשהיו פצצות כולם ברחו ונסו על נפשם להסתתר במקלטים, ואילו הוא לא יכול היה לברוח ולא היה מי שיוביל אותו בכסא הגלגלים שלו, והוא נשאר לבדו בביתו בקומה השלישית…
פעם אחת נפלה על הבית פצצה, והבית כולו נהרס. אלו שהיו במקלטים נתכסו בהריסות הבית, והפינוי היה קשה ומסובך, ואילו החדר בו הוא שהה נשאר שלם, והוא נשאר רתוק למיטתו חי בריא ושלם…
אז כולם ראו שלא מועילות כל החכמות והעצות, הכל מיד ה' בהשגחה פרטית על כל צעד ושעל, ומי שנגזר עליו שלא יאונה לו כל רע, כך יהיה…
"כיוצא בדבר היה עם אחותי מרת ליפשא ע"ה, כאשר היא דברה עם חברתה ברחוב, ולפתע מישהו משך אותה ממקומה, ובאותו רגע נפלה שם פצצה, בדיוק באותו מקום שעמדה…"