"וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה'" (כג, ח)
הגה"צ רבי אלי' לופיאן זצוק"ל ראה בחור שנשפך לו קפה על הספסל, הוא הגיח מיד ממקומו והחל לנקות את הספסל, הבחור מחה ואמר שהוא שפך ועליו לנקות, אמר לו רבי אלי' יש לי הכרת הטוב לספסל, כשאני מניח תפילין הרצועות עומדות על הספסל עד שאני מגלגל אותם על ידי, זו הזדמנות שלי להחזיר לספסל את תודתי!!!
בהפטרת השבוע אומר לנו הנביא (מיכה ו, ה): "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר וכו' לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'", וכולנו יודעים את דברי הגמרא (ברכות ז ע"א) על פסוק זה: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי – לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: 'מה אקב לא קבה א-ל ומה אזעם לא זעם ה", מלמד שכל אותם הימים לא זעם".
מלבד שש הזכירות שיש לנו בתורה, שיש הנוהגים לאומרן יום יום לאחר תפילת שחרית, יש את הזכירה הזאת שאומר הנביא, ובה אנו מצווים להכיר טובה לקב"ה לא רק על מה שעשה לנו, אלא גם על מה שלא עשה! לא תמיד אפשר לדעת מה לא קרה, אבל גם על הדברים הנסתרים האלו שלא קרו יש להודות לה' ולהכיר לו טובה. זוהי מצוה תמידית שאדם חייב להשריש בנפשו ולנשום אותה, יום יום, רגע רגע.
אל תקנו להם פרחים, גם לא סלסלאות
למשפחה בארצות הברית נולד ילד פג, שהרופאים לא נתנו לו סיכויים לשרוד. הילד הוכנס למחלקת הפגים של בית החולים והצוות טיפל בו במסירות מיוחדת מאין כדוגמתה. לקח זמן, שבועות לא מעטים, הילד התפתח לאיטו, והשתחרר מבית החולים. אמנם הוא היה קטן יחסית לבני גילו, אבל ב"ה להפתעת כולם הוא יכול היה להשתחרר מבית החולים לביתו.
ההורים רצו להכיר טובה לצוות הרופאים והאחיות שטיפלו בילד בכל כך הרבה מסירות ואהבה, והצילו את חייו. האבא היה קשור להגאון רבי אליהו שווי ושאל אותו מה עליהם לעשות? איך אפשר להביע את הכרת הטוב שיש להם?
השיב רבי אליהו: "אל תקנו להם פרחים, גם לא סלסלאות מלאות בממתקים, אלא קבלו על עצמכם שבשנים הראשונות של הילד, בכל יום הולדת, תגיעו עם הילד לבית החולים, ותראו לצוות את התפתחותו".
בשנה הראשונה, כשההורים הגיעו עם הילד למחלקה, ההתרגשות שאחזה בקרב כל אנשי הצוות לא ניתנת לתיאור במילים. כולם חיבקו אותו, הצטלמו אתו והשמחה הייתה רבה. כך גם קרה בשנה השנייה והשלישית, עד גיל שבע.
לאחר מכן כבר היה להם קשה להגיע, אבל כשהילד הגיע לגיל בר מצוה, וב"ה היה כבר בריא כשאר בני גילו, החליטו ההורים להגיע אתו לבית החולים ולהזמין את הצוות לחגיגת בר המצווה שלו, זאת למרות שחלק גדול מהצוות כבר התחלף.
במקום חיכתה להם הפתעה: מכתב מאחת האחיות שדווקא לא הייתה מאלו שטיפלו בילד. וכך כתבה: "הגעתי לעבוד בבית החולים לאחר שהילד כבר השתחרר ממנו, אולם כן הייתי נוכחת, במשך כמה שנים, ביום ההולדת של הילד, כשהייתם מגיעים אתו ומראים לצוות את התפתחותו. אנחנו רגילים לקבל ממשפחות זֵרֵי פרחים ושוקולדים לאות תודה על הטיפול שהענקנו לקרוב משפחתם, וזה בהחלט נחמד מאד מצדם. אולם מה שאתם עשיתם היה חשוב מזה עשרת מונים! אתם, במעשה שעשיתם, נסכתם בנו כוחות אדירים להמשיך ולטפל גם בילדים כאלו שהיינו אמורים להתייאש מהם!"
לפי התחושה שלי, ברעיון הזה של רבי אליהו היה מונח יסוד גדול: להכרת הטוב יש שני חלקים: קודם כל צריך להיות "בן אדם" ולהכיר טובה למישהו שעשה לך טובה. לצורך החלק הזה די לשלוח עציץ… אבל, מעבר לכך, החלק העיקרי בהכרת הטוב הוא "לחיות" את הטובה שעשו לך, להחדיר אותה אל תוך לבך, להרגיש עד כמה הטובה הזאת היא חלק מההתפתחות וההצלחה שלך. לצורך החלק הזה, לא די להביע את הכרת הטוב באופן חד פעמי אלא יש להביע אותה באופן תמידי.
עוונם של עמון ומואב
התורה מצווה ביחס לעמונים והמואבים (דברים כג, ד): "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם", ולא עוד אלא ש"לֹא תִדְרוֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹובָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם" (פס' ז).
מדוע? התורה מנמקת את סיבת האיסור החמור: "עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ" – היה חסר להם במדת הכרת הטוב!
עמון ומואב באו מלוט שניצל על ידי אברהם אבינו. אם כל קיומו של לוט היה בזכות אברהם אבינו, והם לא יודעים להכיר לו על כך טובה, ולא קדמו את בניו בלחם ומים בצאתם ממצרים ולא זו בלבד אלא גם שכרו את בלעם לקלל אותם – עם אנשים כאלו אין לבוא במגע! מי שלא יודע להכיר טובה למיטיבים עמו אינו יכול להיות חלק מעם ישראל! הוא מהווה סתירה למהותו של עם ישראל המכיר טובה מתמדת להשי"ת המחיה אותו בכל רגע.
הכרת הטוב לקב"ה היא הא' ב' לכל עבודת השם, משום שרק כאשר בן אדם מרגיש את עצמו קטן וחסר יכולות, והקב"ה הוא הנותן לו את הכל – אז יעבוד את בוראו בנאמנות ובמסירות.
בכך התיישבה לי קושיה: התורה מספרת לנו את כל הסיפור עם בלעם והאתון. אני חושב שזו אחת החוויות הזכורות לכולנו מהחיידר… אהבנו למחוא כפיים כל פעם שהגענו לקטע שהאתון מחצה לבלעם את הרגל, ובכל פעם שהיא פתחה את הפה ודיברה… עברו כבר למעלה מארבעים שנה מאז שהרב'ה סיפר לנו ועדיין אני זוכר את האטרקציה…
אבל התורה אינה ספר אטרקציות! היא בוודאי באה ללמדנו משהו בכל הסיפור הזה. מה העניין?
זאת ועוד: המשנה באבות (ה, ו) אומרת, שפי האתון הוא אחד מעשרת הדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. הקב"ה ברא עולם ומלואו בששה ימים. מה שנברא בערב שבת בין השמשות נראה שהוא דבר קריטי שחשוב היה לקב"ה שיספיק להיבראות. מה כל כך קריטי בפי האתון?
נראה לומר, שהאתון באה לבלעם בטענה קשה: שירתתי אותך בנאמנות גמורה במשך שנים. היכן הכרת הטוב שלך? אתה רואה שאני מתבלבלת, סרה מן הדרך, מדוע אינך בודק מה קרה לי? מה עומד מאחורי האירוע? אולי אני צריכה ריטלין?.. כשאתה רואה ילד שעושה דברים משונים – עליך לבדוק תחילה מה עומד מאחורי התנהגות זו, ולא ישר לתת לו מכות! מתוך הכרת הטוב, היה עליך לשנות מבט ולהתבונן אולי משהו עבר עלי!
התורה באה ללמד אותנו, דרך האתון, דבר קריטי ויסודי: בלעם, שזכה לקבל נבואה מה', הגיע לרשעות כה גדולה וניצל את כוח הנבואה שניתן לו לרעה, משום שהיה חסר לו בהכרת הטוב! מעולם לא סיגל לעצמו את הדרך הזו להכיר טובה למי שעשה לו טובה! את המוסר הזה רצה הקב"ה להעביר לנו דרך האתון שהוא ברא.
יש תמונה של רבי אליהו לופיאן זצ"ל משקה חלב לחתול. מה מסתתר מאחורי התמונה הזאת? בביתו הייתה מכת עכברים. לצורך חיסולם הביאו את החתול. אחרי שהעכברים חוסלו, בני הבית רצו לסלק את החתול. אמר להם רבי אל'ה: "לא! השתמשנו בחתול, נהנינו ממנו, צריכים להכיר לו טובה!" ובכל יום היה יוצא ומשקה אותו חלב. מי שלא יודע להכיר טובה לבעלי חיים – חסר לו בשורש וביסוד של עבודת השם.
אוי, שכחתי משהו!
רבי משה פיינשטיין זצ"ל הלך פעם להיפגש עם אחד הגבירים לצרכי הישיבה. הגביר התגורר בקומה רביעית של בניין שלא היתה בו מעלית. היה זה לעת זקנותו של רבי משה והטיפוס לא היה לו קל.
כשהסתיימה הפגישה ירד למטה ונכנס לרכב שהמתין לו, אך בטרם פתח הנהג בנסיעה אמר לו רבי משה: "אוי, שכחתי משהו! אנא המתן לי" ופתח את דלת הרכב לצאת.
שאל אותו הנהג: "מה הרב שכח? אני יכול לעלות בחזרה ולהביא".
השיב לו רבי משה: "הגביר הגיש לי כוס תה חם, שערב לחכי ושכחתי להודות לו. המתן לי בבקשה עד שאעלה שוב ואודה לו".
התפלא הנהג: "מדוע הרב צריך לטרוח שוב ולטפס בעצמו ארבע קומות? אני יכול לעלות ולומר לגביר שהרב ביקש להודות לו! יאמין לי הרב: הגביר ייהנה גם כך".
"אתה צודק, השיב רבי משה. "יתכן והגביר ייהנה גם כך, אבל מי נהנה מכוס התה, אני או אתה? מכיוון שאני נהניתי – עלי להודות לו בעצמי".
ורבי משה, ממרום שנותיו, טיפס שוב ארבע קומות והודה לגביר באופן אישי.
"אתה ליווית אותי היום את כל הדרך"
בספר "אנא עבדא" מסופר על רבי שמואל צבי קובלסקי, מתלמידי ה"חזון איש", שבהיותו בחור פנה לחזון איש וביקש ממנו להתלוות אליו למחרת בבוקר לטיול שהחזון איש נהג לצאת אליו בשעת בוקר מוקדמת לשאוף אוויר. ה"חזון איש" הסכים בשמחה, ובמשך כל הטיול דיברו השניים בלימוד.
כשהגיעו לגבול רמת גן החל לרדת גשם חזק ורוחות חזקות נשבו ברחוב. הם המתינו בצד וחיכו לשוך הגשמים. בעודם ממתינים עברה משאית, הנהג ראה אותם ועצר בצד הכביש. ליד הנהג, מקדימה, היה מקום ישיבה אחד, ומאחורה המשאית הייתה פתוחה. הנהג זיהה את החזון איש וקרא להם לעלות מיד למשאית.
החזון איש פנה לבחור ואמר לו: "תעלה מקדימה! אני עולה מאחורה".הבחור, כמובן, סרב: "מה פתאום? הרב יעלה מקדימה ואני מאחורה".
"יש לי הכרת הטוב כלפיך", הסביר החזון איש. "אתה ליווית אותי היום את כל הדרך".
"אני הוא זה שביקשתי להתלוות לרב", המשיך הבחור להתעקש.
"נכון מאד! אתה הוא זה שביקשת, אבל סוף סוף היה לי מאד נעים לטייל עם עוד מישהו ולדבר אתו בלימוד. עלה מקדימה ואני מאחורה".
ואז שלף רבי שמואל צבי טענה חזקה: "הרי בהמשך הדרך ניכנס לבני ברק, ואז כולם יראו שהבחור קובלסקי יושב מקדימה, על מושב נורמלי, והחזון איש מיטלטל מאחורה על ספסל, נרטב מהגשם. איך זה ייראה בעיני הבריות?"
"אין שום בעיה", השיב החזון איש. "בכניסה לבני ברק נעצור ונחליף את המקומות. עכשיו תעלה מקדימה"…
כשירדו, פנה החזון איש לנהג ואמר: "תבקש ממני משהו, עצה או ברכה, אני חייב לך הכרת הטוב", הנהג ביקש את מה שביקש והבחור ניצל את ההזדמנות ואמר לחזון איש: "גם אני רוצה ברכה! אני רוצה שהרב יברך אותי שתהיה לי חברותא טובה". ומסופר שם שהחזון איש אכן ניגש לראש ישיבת פוניבז' וביקש שיסדר לו חברותא, ובאמת סידרו לו חברותא טובה ולמדו יחד כמה שנים.
סיפר לי אחד מראשי רשת כוללים גדול בארץ: במסגרת הכוללים אני מקפיד מאוד לקבל לכוללים אברכים שמתאימים במאה אחוז ולא מתאימים פחות או יותר… יום אחד קבלתי טלפון ממלמד טוב של בני שהוא אירס את בתו עם בחור טוב והוא כבר מבקש שאשריין מקום לחתנו בכולל, אברך זה התאים בתשעים אחוז… שאלתי את מרן רה"י הגראי"ל שטיינמן האם לקבל,
אמר מרן זצ"ל "אם יש חובת הכרת הטוב רוחני, צריך להתגמש יותר מכל דבר אחר!!!"
"עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר". עלינו לזכור שאנחנו חייבים הכרת הטוב לבורא עולם, על כל הטוב והחסד שהוא מרעיף עלינו בכל רגע. הכרת הטוב הזאת צריכה להיות תמידית, בלתי פוסקת, ש"נחיה" אותה והיא תיהפך להיות חלק בלתי נפרד מאתנו.
לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר הכ"מ, ורעייתי מרת רבקה ב"ר יהודה ע"ה