מאת: הרב שמעון טיקוצקי
בירושלים עיר הקודש, בדור הקודם, התגורר החסיד הנודע רבי משה וייס זצ"ל שמפורסם היה בכינויו: 'רבי משה בטלן' – דמות מופת של חסיד מרומם, מלא וגדוש בתורה וחסידות, שזכה להסתופף בצל צדיקי הדורות הקודמים.
הוא עוד זכה לנסוע אל הרה"ק ה'ישמח ישראל' מאלכסנדר זי"ע והרה"ק ה'דברי שמואל' מסלונים זי"ע ולאחר מכן היה אצל הרה"ק מהר"א מבעלזא והרה"ק מסקווירא זי"ע.
רבי משה היה גאון ובקי עצום בתורתו של ה'אור החיים' הקדוש זי"ע, הוא ידע את כל ספרו הקדוש על בוריו ובעמקות נפלאה, ואודות כך סיפר לי הרה"ח ר' חיים קפלושניק זצ"ל, מחשובי חסידי גור בחיפה את הסיפור הבא, שבדידיה הוה עובדא:
בשנות בחרותו זכה ר' חיים לשמש בקודש אצל הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זי"ע, באותה תקופה הוא גם זכה ללמוד בחברותא עם החסיד ר' משה בטלן זצ"ל.
ויהי היום, באחת הפעמים שהתיישבו ללמוד בצוותא פונה אליו רבי משה ושואל אותו "מה אמר הרבי, וואס האט דער רבי געזאגט?", אמור נא לי איזה דבר תורה ששמעת מהרבי ה'בית ישראל'.
ר' חיים פשפש בזיכרונו, ניסה להיזכר באיזה דיבור קדוש ששמע מה'בית ישראל', עד שנזכר בדבר ששמע לאחרונה מפי קדשו באחד משולחנותיו הטהורים והחל לחזור על הדברים, כשרבי משה כורה אוזן ומאזין בריכוז.
הוא סיים, רבי משה התהרהר לכמה רגעים ואז הוא קרא והכריז בפסקנות: "דאס האט ער נישט געזאגט – את זה הרבי ה'בית ישראל' לא אמר!". ר' חיים שומע ומתפלא, וכי מנין לו לרבי משה שהרבי לא אמר את הדברים הללו, הוא הרי לא היה שם.
ולמרות זאת, בהזדמנות הראשונה ניגש ר' חיים לכמה מזקני וחשובי החסידים בגור שהיו בקיאים בכל דיבור שיצא מפי הרבי וביקש מהם לחזור שוב באוזניו על הדיבור ששמע מפי הרבי, להפתעתו הרבה הוא נוכח לראות שאכן הוא, בחור צעיר, הבין את הדברים אחרת מכפי שזקני החסידים הבינו אותם.
בפעם הבאה שהגיע ללמוד עם רבי משה חזר ר' חיים על הדברים והפעם בנוסח ועם ההבנה ששמע מפי זקני החסידים, כשסיים את הדברים שוב התהרהר רבי משה לכמה רגעים ותמך מצחו בידו, ואז נענה בחדווה: "דאס האט ער געזאגט – זה מה שהרבי אמר!"…
שוב לא יכול היה ר' חיים לעצור בתמיהתו, מה קורה כאן, מנין לו לרבי משה מה הרבי מגור כן אמר, ומה הרבי לא אמר, "רבי משה, זאת מנין לכם?" שאל את החברותא בפליאה, וכך השיב לו רבי משה בטלן: "מקובל אצלנו מקדמת דנא שכל 'חסידישע תורה', כל רעיון ואמרת קודש שיצאה מפי קודשם של צדיקי החסידות, יש לה מקור ושורש בספר 'אור החיים' הקדוש.
"ובכן, לרעיון שהשמעת באוזניי בפעם הקודמת, לא הצלחתי למצוא שום מקור בדברי 'אור החיים' הקדוש בכל רחבי ספרו, וממילא ידעתי בוודאות ש'את זה לא אמר הרבי'. לעומת זאת, לדברים שאמרת לי עכשיו, אכן יש יסוד ושורש בדברי 'אור החיים' הקדוש, ולכן ידעתי שאת זה כן אמר הרבי".
זה שנים זוכה הרב ר' צבי שליט"א לדלות ולהשקות מבאר תורתו של בעל ה'אור החיים' הקדוש, בשיעורו הקבוע בספר הקדוש מדי שבוע בהסברה נפלאה, כשהוא מעטר את דבריו ב'מתיקין ודובשין' אוצרות ומרגליות מאוצר החסידות, מתוכם דברים רבים שזכה לשמוע ולרשום למשמרת מפי כ"ק רבינו אדמו"ר ה'ברכת משה' זי"ע ובנו כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע מלעלוב.
תחילתו של השיעור הייתה בביהמ"ד צאנז בחיפה – שם התקיים השיעור במשך שנים, ובשנים האחרונות – עם מעברו של רבי צבי שליט"א לבני ברק עבר השיעור לבית מדרש לעלוב בבני ברק, מדי ערב שבת קודש בשבתו.
כמי שזוכה לעסוק ולברר את מקחו של צדיק, שמורים בידיו אינספור דוגמאות והמחשות חיות לסיפור הנפלא בו הוא פתח, עד מהרה הוא מזכיר שלל רעיונות ואמרות קודש בתורת החסידות ומצביע על מקורם הטהור בדברי ה'אור החיים' הקדוש.
להילחם עד הרגע האחרון
"אתן לך דוגמא אחת" הוא פותח, ידוע ומפורסם בקרב חסידים שמילותיו האחרונות של מרנא הבעש"ט הקדוש זי"ע היו "אל תבואני רגל גאוה".
בעניין זה, שמעתי פעם מרביה"ק אדמו"ר ה"ברכת משה" מלעלוב זי"ע שסיפר שתלמידי הבעש"ט שאלו את רבם לפני הסתלקותו מי ימשיך אחריו, את מי יכתירו לרבם. השיב להם הבעש"ט: " לכו ובקשו מגדולי התלמידים עצה כנגד מידת הגאווה.
"וסימן זה יהא נקוט בידכם, מי שייתן לכם עצה למידת ה'גאווה' – אותו לא תיקחו לרבי, אך מי שיגיד לכם שאין כל עצה ותבונה נגד מידת הגאווה, אלא כל רגע צריך לעבוד ולעמול עליה עד זיבולא בתרייתא, עד הרגע האחרון בהאי עלמא – הוא יהיה לכם לרבי".
התמצית העולה מדברים אלו, שבנוגע ל'מידות' אין עצה ופתרון קסם המועיל אחת ולתמיד, אלא עד יומו האחרון של האדם עליו לעבוד ולעמול על מידותיו, ודבר זה מצאתי לא פעם ולא פעמיים בדברי האור החיים הקדוש, והנה אחד מהם:
בפרשת וזאת הברכה, כאשר בירך משה רבינו את כלל ישראל ביומו האחרון בעלמא הדין, שואל האור החיים הקדוש מהו הלשון "וזאת הברכה", ובלשונו: "צריך לדעת אומרו 'וזאת' בתוספת וא"ו בתחילת עניין".
ומתרץ, "ונראה שנתכוון הכתוב לשבח איש האלוקים מה גדלו מעשיו", ומסביר האוה"ח דהנה בפרשה הקודמת נאמר שהורה השי"ת למשה רבינו לעלות ל'הר העברים' ולהתכונן לקראת הסתלקותו בעבר הירדן.
והרי כל הסיבה שמשה נאלץ להיטמן בחוץ לארץ, בלי להיכנס לארץ ישראל, הייתה מחמת בני ישראל שהוא מסר נפשו בעבורם ו'רץ אחריהם כסוס' כלשון המדרש תנחומא ובסופו של דבר הם אלו שגרמו לו בפרשת מי מריבה שייענש בעונש זה.
ואם כן יאמר האומר שהיה למשה רבינו בליבו טינא על אלו שגרמו לו למות במדבר ומנעוהו מלהיכנס לארץ אשר נכספה וגם כלתה נפשו לה, והרי טבע האדם להרחיק את מי שגרם וסיבב לו רע, והגם שידוע הוא הצדיק ל'סבלן' למעלה מהיכולת, זה יועיל שלא לשנוא אותם, אבל 'קורבת הלב' היא נמנעת על כל פנים.
לזה בא דבר ה' בתורתו והעיד על הצדיק ואמר כי מלבד שלא שנא אותם ולא הרחיקם מליבו, עוד בירך אותם בברכות, ולזה אמר 'וזאת' בתוספת וא"ו, להעיר גדר הקודם שיסתובב מהמאמר הסמוך והבן.
ומוסיף האוה"ח הקדוש עוד כמה מילין, לכאורה צריך להבין למה הדגיש הפסוק 'וזאת הברכה אשר בירך משה וכו' לפני מותו', מה הצורך להדגיש שהיה זה לפני מותו? ומשיב בלשונו הזהב: "לפני מותו – פירוש סמוך למיתתו, להעיד עוד על הפלגת צדקותו דהגם דזמן ההרגש שהוא פרק הנסיעה שהדבר יחייב לשנוא".
כלומר שדווקא כעת, כשהוא עומד להסתלק ולהיקבר בחו"ל, בדרך הטבע היה לו קשה ביותר להעביר את השנאה וההקפדה כלפי אלו שגרמו לו את הדבר. "והעיד הכתוב על הברכה היותה מעולה ושלימה בכל ליבו, במה שכתבו וא"ו בתחילת תיבה להעיד על מה רב גודלה" עכל"ק.
הרי לנו דבר נורא, כי אפילו האדם הגדול בענקים, משה רבינו עליו השלום גדול הנביאים, אף הוא עד הרגע האחרון בחייו, ביומו האחרון עלי אדמות, היה צריך להילחם ולעמול על מידותיו ועל כך משבחו הכתוב, על גדלות זו, והדברים נוראים.
והן הן הדברים שלימדנו הבעש"ט הקדוש שאם יגיע אדם ויגיד לך שיש בידו פיתרון ועצה לנצח את מידת הגאווה וההתנשאות על בני אדם – הרי לך בידוע שטעות בידו, כי אין עצה לזה, אלא יש לעמול ולהילחם עד הרגע האחרון.
"אור החיים מטהר את המוח"
גדולי החסידות הקדישו והעריצו ביותר את בעל ה'אור החיים' הקדוש ותורתו אשר הותיר אחריו ברכה. היו מגדולי הצדיקים שלא נכנסו לעריכת השולחן בליל שבת קודש כל עוד שלא סיימו לעבור על כל ה'אור החיים הקדוש' על הפרשה.
מפורסמים הם דברי הגה"ק בעל ה'דברי חיים' זי"ע שכתב בתשובה כי הספר אור החיים הקדוש נכתב ברוח הקודש (ולאור זאת הורה ה'דברי חיים' להעביר מתפקידו מלמד דרדקי שפקפק בעניין זה).
בהקשר לכך מציין רבי צבי שליט"א את לשונו השמיימית של רבינו האור החיים הקדוש עצמו בפתח פרשת בראשית: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים, בורא קצות הארץ, ואתבונן במה שהורשיתי להתבונן, בפתח דברי קודש והעירותי ממזרחה של תורה"… וכן לאורך ספרו מוצאים אנו לשונות נוראים מעין אלו, כשלעתים רומז רבינו שלא כל מה שנגלה לו – יכול הוא לגלות.
על הכוח הגדול הטמון בספר אור החיים הקדוש התבטא פעם כ"ק מרן אדמו"ר ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע בלשון זו "אז מלערנט אור החיים רייניקט זיך דער מוח, און ממילא קען מען לערנען די הייליגע תורה – כשלומדים אור החיים הקדוש הרי זה מטהר את המוח וממילא אפשר ללמוד את התורה הקדושה".
כידוע זכה רבינו החיד"א זצוק"ל ליצוק מים על ידי רבינו האוה"ח הקדוש בעת מגוריו בירושלים עיה"ק. האוה"ח התגורר כשנה וארבעה חודשים בארץ ישראל, הוא הגיע בספינה מליוורנו באיטליה וירד בנמל עכו.
בעכו באותם ימים הייתה קהילה יהודית שביקשה והפצירה בו להישאר בקרבה, אך רבינו סירב לכך שכן ישנן דעות שחלק מהעיר עכו אינה חשובה כארץ ישראל, וכיון שלא ידוע בדיוק היכן הוא אותו חלק לא רצה לגור שם.
רבינו המשיך מעכו וביקר גם בצפת ובחיפה (שם כפי המקובל עשה את יום הכיפורים במערת אליהו) אך לאחר מכן הגיע לירושלים עיה"ק ובה התגורר, וכאן התוודע אליו תלמידו הגדול רבינו החיד"א.
וסיפר אדמו"ר ה'ברכת משה' מלעלוב זי"ע בשם החיד"א זצוק"ל שהעיד שראה בעיניו את רבו האור החיים הקדוש בשעת התפילה כשהוא מרחף באוויר.
וסיים על כך רבינו ה'ברכת משה' זי"ע: "אנו, אנשים מגושמים וחומריים, כובד הגשמיות מושך אותנו אל האדמה הגשמית, אבל מי שהוא רוחני, אינו נמשך אל האדמה ולפיכך הוא יכול לרחף באוויר".
ועוד שמעתי מרביה"ק אדמו"ר ה'ברכת משה' זי"ע שהתבטא פעם בשולחנו הטהור, בשם הרה"ק מרוז'ין זי"ע שכמו שידוע שהלימוד בספר הזוהר הקדוש מטהר את המחשבה ומקדש את מי שהוגה בו, אף אם אינו מבין מה שלומד, כך גם הספה"ק 'אור החיים' הקדוש בכוחו לטהר את הנשמה בעצם הלימוד בו.
באוצרו הטוב של הרב ר' צבי שליט"א שמורים סיפורים אודות ה'אור החיים' הקדוש:
פעם הגיע אל הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע יהודי שהציעו לו שני שידוכים וביקש מהרבי שיורה לו לאיזו מההצעות להתייחס. אמר לו הבעלזער רב שבבעלזא לא נהגו להתערב ולחוות דעה בשידוכים. ואולם אותו יהודי הפציר בהרה"ק להשיב לו, עד ששאל הרה"ק מי השדכן שלכם, השיב האיש כי את שידוך הראשון הציע פלוני ואת השני הציע הגה"צ ר' ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל לימים ראש ישיבת טשעבין.
נענה הרה"ק מבעלזא כי מי שהציע את השידוך הראשון הוא אמנם 'א וואויילע'ר איד', אבל רבי ברוך שמעון מוצא יותר חן בעיניו, גשו אפוא לשידוך שהוא הציע.
והוסיף הרה"ק והטעים את פשר הוראתו, דהנה מצינו בתורה שכאשר שלח אברהם את אליעזר עבדו למצוא שידוך עבור יצחק בנו התפלל אליעזר 'הקרה נא לפני היום וגו", ומבאר ב'אור החיים הקדוש' מה הייתה תפילתו של אליעזר:
"בטוח היה אליעזר באדונו שתפילתו מקובלת אשר התפלל הוא ישלח מלאכו' וגו', והוסיף הוא להתפלל שיהיה הוא ראוי ליעשות הדבר על ידו, כי ימצא לפעמים שתהיה מניעה לקיים דברי התפילה מצד האמצעי לזה התפלל לאלוקי אדונו שיקרה לפניו".
מבואר מדברי האוה"ח הקדוש שלפעמים תיתכן מניעה בהתקדמות השידוך שאינה קשורה לשני הצדדים אלא נגרמת בעטיו של האמצעי, היינו השדכן, ועל זה התפלל אליעזר לה' שהוא, השדכן, לא יפריע להתקדמות השידוך.
"הרי לנו מכאן" סיים הרה"ק מבעלזא באוזני אותו יהודי, "כי לשדכן המציע את השידוך יש כוח והשפעה על השידוך, לפי זכויותיו או ח"ו להיפך, לטוב או למוטב, ועל כן אומר אני לך שתיגש לשידוך שהציע הג"ר ברוך שמעון זצ"ל".
זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, אמן.
(נערך מתוך גליון 'אוהל מועד')