לעיתים אנו פוגשים אדם שכלפי חוץ נראה רחוק מתורה ומצוות, אורחות חייו רחוקים מדרך ה', דעותיו מנוגדות לדרך התורה, והשקפותיו פסולות. אך אם נתחקה אחר שורשיו, יתברר לנו שאבות אבותיו היו רבנים גדולי תורה. בשל נסיבות החיים הידרדר הוא לאן שהידרדר, אבל אסור לנו להתנכר לו! צריך לגלות כלפיו יחס של קרבה, לרומם ולמשוך אותו בעבתות אהבה אל בורא עולם ואל דרך ה', לקרבו אל התורה והיראה ואל שמירת המצוות.
אלו אינם דיבורים בעלמא. בדורנו זכינו לראות את הדברים במוחש.
לפני כמה שנים הגיעו לישיבתנו כמה בחורים שהיו בעלי עדינות נפש מיוחדת. שאלתי אותם לשם משפחתם. השם היה מתורגם לשפה העברית ['דקל] ושאלתי מה שם משפחתם המקורי. לאחר דרישות וחקירות על מוצאם, גילינו שהם נצר לאחת המשפחות המיוחסות בישראל, מצאצאיו של אחד מגדולי ישראל הקדמונים – רבנו המהריק"ש, רבי יעקוב קשטרו זצ"ל, מחבר הספר "אוהלי יעקוב", רבה של מצרים, שחי לפני כארבע מאות שנה, והיה בן דורו ורעהו של מרן הבית יוסף.
הוא בעצמו רצה לחבר ספר הלכות כדוגמת ה'שולחן ערוך, אך כיוון שכבר יצא לאור ספרו של מרן הבית יוסף, כתב בספרו רק הגהות על ה'שולחן ערוך.
כשמורנו ורבנו, מרן רבנו הגדול, גאון עוזנו והדר תפארתנו הרב עובדיה יוסף זצוק"ל היה במצרים, אחד ממשפחת קשטרו ביקש לכבדו, ונתן לו את כתבי היד של זקנו, רבי יעקוב קשטרו זצ"ל מרן שמח מאוד על המתנה היקרה, וכשבא לארץ ישראל ניגשו אליו מהאוניברסיטה ורצו לקנות ממנו את כתבי היד בסכום כסף גדול, אך מרן זצוק"ל לא הסכים למכור את כתב היד הקדוש הזה בשום פנים ואופן!
זכתה ישיבת 'אור החיים להחזיר את הבנים לשרשם, וראינו בחוש שמתקיים הפסוק: "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם" (ישעיה נט, כא). כמו שדרשו רבותינו (בבא מציעא פה ע"א): "כל שהוא תלמיד חכם, ובנו תלמיד חכם, ובן בנו תלמיד חכם – שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם… אמר הקדוש ברוך הוא: אני ערב לך בדבר זה".
אביהם של הבחורים הללו היה מנהל בית ספר גדול של כאלף תלמידים. הבן הגדול, בן השבע-עשרה, הגיע לישיבה לשבת, ונפשו חשקה בתורה. הוא רצה להישאר בישיבה עוד כמה ימים, אך האב התנגד לכך בנחרצות והחליט להגיע לישיבה כדי לקחת את בנו.
אמר ועשה. הגיע לישיבה, ושאל היכן בנו. אמרו לו שהוא סועד יחד עם תלמידי הישיבה בחדר האוכל.
כשהגיע לשם ראה שהבחורים ניגשים ליטול ידיים לסעדת הבוקר.
הוא עמד לא רחוק, והסתכל איך כל אחד ואחד מהבחורים, באדיבות מופלאה, ממלא לשני את הספל לנטילת ידיים, ואומר "בכבוד, בכבוד, בכבוד…"
אחר כך נכנס לחדר האוכל וראה לנגד עיניו מאות בחורי ישיבה הסועדים את סעודתם בשקט, בנועם, בדרך ארץ.
הוא היה אחוז התפעלות. הוא הרי יודע מה זה מוסד חינוכי. בבית הספר שלו יש אלפי תלמידים, וחלק ניכר מזמנו מוקדש להתמודדות עם בעיות משמעת שלהם…
לאחר מכן הוא נכנס לחדר הלימוד שלי. הוא דיבר אליי בנימה מפויסת: "כבוד הרב, האמת היא שבאתי לקחת את בני ולמחות בפניכם על השערורייה שעשיתם כשגזלתם ממני את הבן. אבל לאחר שראיתי את הבחורים שלכם בחדר האוכל והתפעלתי מהדרך ארץ ומהמידות הטובות שלהם, אני אומר לכם: לא אכפת לי שכל הבנים שלי ילמדו כאן"…
ובאמת כך היה, במשך השנים ארבעת בניו למדו בישיבה, וברבות הימים הפכו למזכי הרבים ומרביצי תורה לעדרים. אחד מהם משמש כיום כראש כולל, והשני מלמד בתלמוד תורה, ברוך ה'. אחר כך נעשינו ידידים והוא בעצמו [האבא] התחזק ונעשה ירא שמיים בתכלית.
"ישראל אשר בך אתפאר"
אין ספק שהשורשים הקדושים הנטועים באותו אדם השפיעו עליו לטובה, והולידו בו את הרצון שבניו יתחנכו לתורה וליראת שמיים.
מאידך גיסא, המעשה הזה מלמד אותנו איזו אחריות רובצת על תלמידי חכמים ובני תורה, איזה קידוש ה' יש בהתנהגותם, ועד כמה גדולה השפעתם על כל סביבתם.
הגמרא (יומא פו ע"א) דורשת על הפסוק (דברים ו, ה): "ואהבת את ה' אלוקיך" – "שיהיה שם שמיים מתאהב על ידך". כלומר, אהבת ה' הכי גדולה היא, כאשר האדם באורחותיו ובהנהגותיו הטובים גורם לריבוי אהבת ה' בעולם.
הכיצד?
אומרת הגמרא: "שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הברייות". הברייות רואות את מעשיו ואת התנהגותו הטובה, ואומרות: "פלוני שלמד תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו". על ידי דרכיו ומעשיו הוא גורם לקידוש שם שמיים בעולם, ובזכותו אנשים מתקרבים לה' ולתורתו.
אלו זכויות גדולות יש לו! על אדם כזה דורשת הגמרא את הפסוק (ישעיהו מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר".
הנס הגדול ביותר – להסתופף בחצרות ה'
בישיבת אור החיים נערך כנס לקראת חג מתן תורה. הגיעו אליו בחורי חמד יקרים מכל קצות הארץ. אחד מאברכי הישיבה, מלא וגדוש בתורה והלכה, סיפר לנוכחים את סיפורו האישי:
הוא התחנך במקומות רחוקים מתורה, בלי שום סממן יהודי. אף על פי כן חש תמיד שהאמונה נטועה בליבו, למרות שלא ידע כיצד ליישם זאת בחיי היומיום. הוא שירת כקצין בצבא. במהלך מלחמת לבנון השנייה אירעו לו נסים גדולים, והוא ראה במוחש את השגחתו הפרטית של ה'.
ואז הגיע המפנה הגדול. "כשנכנסתי בשערי אור החיים", סיפר האברך, "התגלה לנגד עיניי מחזה מפעים: בית המדרש היה מלא במאות תלמידי ישיבה שלמדו בשאון רב. איזו עצמה! נהמת התורה שעלתה מבית המדרש הייתה חזקה יותר ממאה טנקים שועטים בקרב"…
"בחסדי שמיים" – המשיך וסיפר – "נכנסתי ללמוד בישיבה, וזכיתי להתעלות בתורה. אני מרגיש שכל רגע שאני בישיבה הוא נס גדול יותר מכל הניסים שהיו לי בצבא… אני מרגיש שה' נותן לי יד בכל צעד ושעל".
הנס הגדול ביותר הוא הזכות הגדולה להיות מיושבי בית המדרש. יש כאלה שנולדו לתוך המסלול הזה, זהו מהלך טבעי עבורם. אך ישנם כאלה שהגיעו ממרחק. הם לא זכו לקבל מילדותם חינוך דתי, ובודאי לא חינוך תורני, אלא שבשלב מסוים הם השליכו מאחורי גום את כל הבלי העולם הזה, ובחרו להסתופף בחצרות בית ה'. על כך אמר דוד המלך (תהילים פד, יא): "כי טוב יום בחצריך מאלף בחרתי הסתופף בבית אלוקי".
המעלה הגדולה של זכות אבות
אם נשאל את עצמנו, איך אותם אברכים יקרים זוכים להגיע לדרגות כאלו? – אין ספק שזו זכות אבות. אבות אבותיהם היו בודאי צדיקים גדולים. מי יודע, אולי הם נכדים של הרמב"ם, של מרן הבית יוסף, של האר"י הקדוש.
אבות אבותיהם הקדושים משקיפים עליהם מגן עדן וממליצים טוב עליהם. הם מאירים את נשמתם ומציתים את ניצוצות הקדושה החבויים בהם
(משכני – במדבר)