ה'כתב סופר' פרץ בבכי ואמר: "וכי לא עשיתי די, הרי כבר כמה ימים מתרוצץ אני בין שרים ורוזנים ומשתדל להעביר את רוע הגזירה, ולא עלתה בידי, מה עוד עלי לעשות…?!"

הרב ישראל ליוש

"קַח אֶת הַמַּטֶּה… וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם…" (כ ח)

שונה תלונת בני ישראל ב'מי מריבה' מהתלונות שקדמו לה, בכל התלונות כאשר התלוננו על משה ועל אהרן, העניש אותם הקב"ה, ופעמים אף החל בהם הנגף, עד שמשה רבינו ביקש עבורם רחמים וכיפר על חטאתם, ואילו בתלונתם על חיסרון המים, אף שהתריסו בדברים קשים, אין חרון אף, אדרבה הוא מבקש ממשה ואהרן להמציא להם מים, והכל מופנה דוקא כלפי משה ואהרן על שלא דייקו בהוראותיו של הקב"ה. הבדל זה טעון ביאור!

עוד יש להעיר, אם הקב"ה רצה שהם ידברו אל סלע ולא יכו עליו, מדוע הוא אמר למשה: 'קח את המטה…' אם הוא כלל לא מתכוין שהם ישתמשו בו, לשם מה נדרש שיקחו אותו?

ועוד, הקב"ה מעניש את משה ואהרן על שלא הקדישו אותו לעיני בני ישראל, מדוע הכאה על הסלע היא פחות קידוש שם שמים מדיבור אל הסלע, וכי הוצאת מים מסלע ע"י הכאה הוא נס פחות מהוצאת המים ע"י דיבור?!

נראה לבאר שבקשת המים של עם ישראל, בשונה מהתלונות שקדמו לה, היתה לגיטימית ומסתברת, הם ביקשו בצדק לשתות מים, כדי שלא ימותו חלילה במדבר הצח. לעומת זאת הבקשות הקודמות לא היו על דברים נצרכים. היה להם בשר מהמקנה שהוציאו ממצרים, כמו"כ הבכיה לאור דיבת המרגלים, והתלונות בפרשת קורח, לא היה להם בסיס מוצדק.

ההרגל לנס כה גדול, כמו בארה של מרים, גרם להם להתלונן ולבכות כאשר לא זכו לו והבאר נעלמה. ובכל זאת כיון שביקשו דבר כה בסיסי ונצרך לקיומם, נענה להם הקב"ה ורצה לספק את מחסורם. אך יחד עם זאת, הוא ביקש בהזדמנות זו, להעביר להם מסר חשוב: אכן צריך להשתדל במעשים כדי להשיג את הדברים הנצרכים, אך לא פחות חשוב מכך, ואף יותר, להקדים לה תפילה לבורא העולם, שאכן מעשי ההשתדלות יצליחו וישאו פרי, כי כל מעשינו כפופים לרצונו ית'.

על כן אמר ה' למשה 'קח את המטה!', כי המטה רומז לכח ההשתדלות, הוא מסמל עשיה ופעולה, אך אל תשתמש בו, אלא דבר אל הסלע, הדיבור רומז אל התפילה, הנזקקת לפני מעשי ההשתדלות. אל תטעו לחשוב שמקלכם, היינו כח פעולתכם, הוא הדבר היחיד שעליכם לעשות כדי להשיג את צרכיכם. רק בכוח התפילה אל ה', השתדלותכם תפעל ברצונו וכרצונו.

אכן, עוצמת הנס אינה נפחתת, אם מכים על הסלע ולא מדברים אליו, רק לא ניסים ביקש הקב"ה להציג בפני עם ישראל, אלא את חשיבות התפילה – דיבור, לפני מעשה – מטה, ביקש הקב"ה להחדיר לעם ישראל. השתדלו… אך דעו שהכל תלוי בתפילה שתקדם לה…

מושל העיר 'פרשבורג' טייל בחוצות העיר ונשף אויר להנאתו. לפתע התקרב אליו גוי נלוז וקייס מכיסו את ארנקו שהיה מלא בדינרי זהב, וברח מהמקום לפני שהמושל הבחין שמאן דהוא פלש לכיסו ורוקנו.

כשהרגיש זאת המושל, כבר היה מאוחר, הגנב נעלם… חמת המושל בערה והטיל על המשטרה המקומית את משימת חייהם: "תיפסו את הגנב ויהי מה, הוא לא רק גנב, הוא גם חצוף ומורד, כיצד העז לעשות כך למושל העיר, דינו לתליה בחוצות העיר, ורצוני לעשות זאת כמה שיותר מהר…!"

השוטרים עברו מבית לבית כציוויו של המושל וחיפשו את הארנק, או כל סימן אחר שיביא למציאת הגנב. בתחילה התחמק מהם הגוי הגנב, אולם כאשר חש שהחבל מתהדק על צווארו, החליט להטיל את האשמה על אדונו היהודי, הוא הטמין את הארנק בין חפציו, וכשהשוטרים חיפשו בבית היהודי, מצאו את הארנק הגנוב. מיד אזקו את ידיו ורגליו והביאוהו בפני המושל. הוא רתח מזעם על שהעיז לגזול את כספו לאור יום, ומבלי לשמוע את טענותיו, צווה לתלותו בככר העיר לעיני קהל עם ועדה, למען ישמעו וייראו…

הדת נתנה בפרשבורג והקהילה היהודית נבוכה. הם הכירו את היהודי כאיש ישר והגון. לא יתכן שעשה כדבר הזה, הוא לא גנב, ואף לא טיפש, הוא לא יסכן אותו ואת משפחתו בעבור בצע כסף… זהו ודאי עלילת דם שרקמו לו הגויים, חייבים להצילו!

העסקנים נכנסו לעובי הקורה ופעלו בכל מיני השתדלויות כדי להוכיח שהוא חף מפשע ומעשים כאלו אינם תואמים את אופיו. אף מרן ה'כתב סופר' זי"ע רבה של העיר, עשה כל אשר ביכולתו כדי להציל את היהודי, הוא דיבר עם מושלים ורוזנים מהסביבה, שישתדלו אצל המושל שיבטל את גזר דינו. אך המושל היה עיקש, הוא ראה בעבירת הגנב כפגיעה אישית בכבודו, ולא יכול היה לסלוח על כך. גזר הדין נשאר על כנו!

לילה לפני יום ביצוע גזר הדין, חזר ה'כתב סופר' לביתו אחר יום עמוס בהשתדלויות להצלת היהודי. שבור ורצוץ נרדם ה'כתב סופר', ובחלומו התגלה אליו אביו בפנים זעופות וטען לפניו: "איך יתכן שעמודים להרוג יהודי חף מפשע, ואינך עושה די כדי להצילו…?!"

ה'כתב סופר' פרץ בבכי ואמר: "וכי לא עשיתי די, הרי כבר כמה ימים מתרוצץ אני בין שרים ורוזנים ומשתדל להעביר את רוע הגזירה, ולא עלתה בידי, מה עוד עלי לעשות…?!"

"יש לך עוד הרבה מה לעשות… להתפלל…" ענה לו אביו ה'חתם סופר' בנחרצות. ה'כתב סופר' התעורר, והנה חלום!

מיד קרא ה'כתב סופר' לשליח בית הדין וציווה עליו להעיר את כל תושבי העיר, אנשים נשים וטף, ללא יוצא מן הכלל, ולקרוא להם אל בית המדרש הגדול, כדי להריע ולזעוק להשי"ת שיעביר את רוע הגזירה מעל ראש היהודי החף מפשע.

טרם התחילה התפילה, עלה ה'כתב סופר' על הבימה וסיפר לבני העיר אודות הגזירה הנוראה, ועל פעולותיו והשתדלויותיו בדרך הטבע, ועל השערים שננעלו בפניו. אך אצל אבינו שבשמים, זער ה'כתב סופר', אין שערים נעולים. עלינו לזעוק ולהריע עד שירחם ה' ויוציאו מאפילה לאורה, וקל כביר לא ימאס תפילת רבים… וכך, אחר דברי החיזוק שנאמרו בקול בוכים, זעקו העם והריעו שעה ארוכה, בקול צעקה גדולה ומרה…

והנה למחרת, כאשר כבר העלו את היהודי על הגרדום, פנה אחד משופטי העיר והציע למושל לבדוק אם ידו של המשרת הגוי של אותו יהודי במעל הגניבה, הרי העידו על היהודי שהוא איש ישר והגון, והמשרת ההוא דר בבית אדונו ומסתובב בין חפציו, אולי הוא הגנב והניח אותה בין חפצי היהודי…?

המושל הסכים לבדוק את הענין, ואכן כאשר הובא המשרת הגוי ונחקר, הוא נשבר בחקירתו והודה כי ידו היתה במעל, ואדונו היהודי חף מפשע. מיד הצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ותלוהו על העץ אשר הוכן ליהודי…

דבר ההצלה התפרס בחוצות העיר, והקהילה היהודית צהלה ושמחה. ומלבד הלימוד העצום על כוחה של תפילה, למדו עוד, שעל אף כל ההשתדלויות הרבות, בלי תפילה, אין זו השתדלות כלל וכלל…