היום אנו לומדים בעמוד היומי 'אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל מילתא דהויא במשכן אף על גב דאיכא דדמיא לה חשיב לה'.
מתבאר בדברי הגמרא, שמלאכות שבת שנמנו במשנתנו, נקבעו על פי מנין המלאכות שהיו במשכן, ולכן לענין מלאכות זורה ובורר ומרקד, אע"פ ששלושתן דומות זו לזו, הן נמנות כשלשה אבות מלאכות, משום שכל אחת מהן היתה במשכן.
לעיל (ע, א) למדנו ששלושים ותשע המלאכות הנוהגות בשבת נלמדות ממה שנצטוו ישראל על עשיית המשכן, שהיו בו ל"ט מלאכות, ואכן, על מלאכות מסויימות שואלת הגמרא היכן היו נצרכות בעשיית המשכן, ומבארת שאכן היה בהן צורך, ורק בשל כך הן נחשבות אבות מלאכות ואסור לעשותן בשבת. ולהלן (צו, ב) מבואר שההבדל בין אב לתולדה הוא, שהמלאכות שהן עצמן היו במשכן קרויות "אב מלאכה", ומה שלא היה במשכן אלא רק דומה לאב המלאכה שהיה במשכן, נקרא תולדה. וכאן מבואר דבר נוסף, שאף המלאכות הדומות זו לזו, בכל זאת אם כל אחת מהן היתה במשכן, היא נקראת אב מלאכה.
כל זה מראה על הקשר ההדוק בין מלאכות שבת לבין עשיית המשכן. והדבר טעון ביאור, מהי השייכות בין איסור עשיית מלאכה בשבת לבין המלאכות הנצרכות לעשיית המשכן.
הגה"צ רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז' (שפתי חיים מועדים ח"ג עמ' תז) מביא את דברי הזוהר הקדוש, ששם מבואר של"ט המלאכות הללו הן כנגד ל"ט קללות שנתקלל אדם הראשון כאשר חטא ואכל מעץ הדעת.
הוא מבאר את הדברים, שקללות אלו שנתקלל אדם הראשון לאחר שחטא, לא היו במטרה להעניש אותו ולהרע לו ולנקום בו, אלא מטרתם ותכליתם היא כדי להתוות לו דרך חדשה שבה הוא יגיע לידי תיקונו ויגלה את כבוד ה' בעולם בדרך העבודה הקשה יותר שהוטלה עליו לאחר החטא.
הגר"ח פרידלנדר זצ"ל מסביר את הענין, על פי דברי האר"י ז"ל בספר טעמי המצוות (פרשת בהר). ומבאר שלפני שחטא האדם הוא היה יושב בגן עדן ונהנה מהרוחניות שיש בעולם, בלי תערובת של פסולת וקלקול. אך לאחר חטאו התערבו בעולם הטוב והרע, והכל נעשה מעורב בפסולת, ותפקיד האדם הוא לברור את הטוב והרוחניות מתוך הגשמיות. ול"ט המלאכות הנעשות במשך ימי החול, ניתנו לאדם כדי שיעסוק בעניני העולם בדרך של היתר ומצוה, שעל ידי שישמור את המצוות התלויות במלאכות אלו, הוא יתקן את הקלקול שנעשה בעולם, ויגלה את כבוד ה' בציות לרצונו.
על כן, כשהאדם בא לחרוש, יש עליו מצוה לא לחרוש בשור ובחמור, וכשהוא בא לזרוע הוא מצווה לא לזרוע כלאים, כשהוא עושה פת עליו לקיים את המצוות התלויות בה, ולהפריש ממנה תרומות ומעשרות וחלה, כשהוא שוחט בהמה עליו לשחוט רק בהמה כשרה, ולקיים את ציווי התורה כיצד לשחוט. וכשהוא תופר בגד מוטלים עליו ציוויים מיוחדים כיצד לעשותו. וכך בכל המלאכות כאשר הוא מכופף את עצמו לרצון ה' ועושה את המצוות התלויות במלאכתו, הוא מקדש את שם ה' בתוך הגשמיות והחומר.
זהו גם תפקידם של ל"ט המלאכות בבניית המשכן, האדם לוקח את כל האפשרויות שלו ליצור ולעשות בעולם הזה, והופך אותן לכלי לגילוי כבוד ה'. זו היא המצוה של עשיית המשכן, להשתמש בעולם הגשמי ובכלי המעשה שניתנו לאדם, כדי לעשות את רצון ה' ולבנות לו בית בעולם הזה, בקדושה ובטהרה.
לעומת זאת, ביום השבת שהוא מעין עולם הבא, אנו עוזבים את כל עניני מלאכת העולם, ועלינו לחשוב על קיום המצוות ועבודת ה', לשם כך ניתנה לנו השבת. ולכן ביום השבת יש לפרוש מעשיית כל ל"ט המלאכות. כי מלאכות אלו מבטאות יצירה ועשייה של האדם, וביום השבת האדם מתייחד עם זכירת בריאת העולם ע"י הקב"ה, הוא לא עושה ויוצר מאומה בעצמו, ובכך הוא מבטל את עצמו לידיעה שהקב"ה הוא הבורא והמחייה את כל העולמות כולם.
נמצא, שהמטרה של עשיית המשכן על ידי ל"ט מלאכות, ושל שמירת השבת ע"י ההימנעות ממלאכות אלו, היא אותה המטרה. את כבוד השי"ת שהאדם מגלה על ידי עשיית המשכן באותן ל"ט מלאכות, שאז הוא מכפיף את עצמו לרצון ה' בכך שהוא משתמש במלאכות הגשמיות הללו לצורך רוחני, הוא מגלה בדרך אחרת ביום שבת, על ידי שהוא משבית את הפעילות הגשמית שלו, זכר לבריאת העולם ע"י הקב"ה ולשביתת ה' ממלאכה ביום השביעי, ובכך הוא זוכר לעצמו ומזכיר גם לכל הסביבה שאין האדם הבעלים על העולם, אלא העולם נוצר על ידי הקב"ה, ובהימנעותו ממלאכה הוא זוכה לגלות את כבוד השי"ת בעולם.
ומוסיף על כך בשפתי חיים שם, את דברי האר"י ז"ל שאע"פ שכשחטאו ישראל בעגל ניטלו מהם שני הכתרים שקיבלו בשעה שהקדימו נעשה לנשמע, וכל אותם כתרים נטלם משה לעצמו, בכל זאת ביום השבת זוכים כל עם ישראל ומקבלים חזרה שייכות לאותם שני כתרים, כי נחשב חטא העגל כמתוקן אצלם, והם מתדמים למדרגת עם ישראל לאחר קבלת התורה, ולמדרגתו של אדם הראשון לפני החטא, נקיים מכל חטא ודבוקים אך ורק בהקב"ה.
לכן, מלבד האיסור לעשות מלאכה ביום השבת, מוטלת על האדם חובה להסיח דעת ולא לדבר על עניני העולם ועל המלאכות שאסור לעשותן בשבת, ואף דרשו חז"ל שביום השבת על האדם להרגיש כאילו כל מלאכתו כבר עשויה. וזה מתך ההבנה שהכל נעשה מאת ה', והאדם אינו אלא כלי, ומעשיו אינם אלא השתדלות, ולבסוף הוא יקבל את מה שנגזר עליו, לא פחות ולא יותר.
משום כך, יש מצוה וחובה מיוחדת לעסוק בתורה ביום השבת, ולהקדיש יום זה לעבודת ה' ולצרכים הרוחניים של הנשמה, יותר מאשר שאר ימות השבוע, כי תכלית ההימנעות ממלאכה היא כדי להיות דבוק בה' ולזכור שהוא הבורא והמקיים את העולם.
וכך כותב על כך רבי אברהם אבן עזרא, בפרשת יתרו, על הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו":
"והנה השבת נתנה להבין מעשי השם ולהגות בתורתו. וככה כתוב, כי שמחתני ה' בפעלך (תהילים צב, ה). כל ימי השבוע אדם מתעסק בצרכיו, והנה זה היום ראוי להתבודד ולשבות בעבור כבוד השם, ולא יתעסק לשוא אפילו בצרכיו שעברו וכו', וככה אמר הנביא ממצוא חפצך ודבר דבר".
על אלו החושבים שיום השבת מיועד רק להנאה גשמית, לאכילה שתיה ושינה, המשיל המגיד מדובנא את המשל הבא:
אדם אחד הרחיק נדוד ממולדתו וממשפחתו למשך כמה שנים, וכל אותה העת היה דואג וחרד לדעת מה מצבם, ותקוותו היתה שיזדמן לו לפגוש מישהו ממקום מגוריו, כדי שיוכל לשמוע מפיו מה שלום משפחתו ובית אביו.
לימים הזדמן למקומו עני המחזר על הפתחים, ומיד בעומדו בפתח ביתו, הכיר האיש באותו עני כי הוא ממקום מגוריו. שמח מאד על כך, וקרא לעני להיכנס לביתו, ואז החל לשאול אותו שאלות רבות אודות עיר מגוריו בני ביתו ומשפחתו. כעס עליו העני ואמר לו, מדוע אתה מעכב אותי, הרי אני ממהר למלאכתי, לחזר על פתחי אנשי עיר זו, ובדיבורים אלו הנך גורם לי הפסד. שאל אותו האיש כמה בדעתו לקבץ היום, והעני השיב לו מהו הסכום שאותו הוא מקווה לאסוף. אמר לו האיש, קח לך סכום זה, ושב עמי בביתי היום. שמח העני על כך, לקבל מראש ללא טורח את כל מה שהעלה בדעתו לאסוף היום, והסכים לשבת בביתו של האיש.
בעל הבית, התחיל לחקור אותו על הנעשה בעירו, ולשאול אותו על שכניו ומיודעיו, אך תוך כדי השיחה נפלה על העני תרדמה. בעל הבית מיהר להקיצו משנתו, כדי להמשיך ולשוחח עמו. והעני הביע בפניו תרעומת ואמר לו, הנה תמיד אני עסוק במלאכתי הקשה, ומכתת את רגלי לאסוף מעות, ועתה סוף סוף יש לי מעט זמן שבו אני יכול לנוח, ומדוע אינך חס עלי, ואתה מטריד את מנוחתי בסיפורים ועובדות ולא מניח לי לישון.
כעס עליו בעל הבית ואמר לו, הרי בזכותי אין אתה צריך לחזר היום על הפתחים, משום ששילמתי לך מראש את כל מה שבדעתך לאסוף היום, כדי שאוכל לשוחח אתך אודות בני עירי ואדע מה שלום משפחתי ומכרי. וכי שילמתי לך מעות אלו מכיסי כדי שתנוח ותישן? הרי נתתי לך את הכסף כדי שתמלא את רצוני ותספר לי על המתרחש בעיר מגורי.
וכך הוא בענין יום השבת, הקב"ה ברא יום זה כדי שנעסוק בו בצרכים הרוחניים של הנשמה, ולא נפנה לעסוק במלאכה, ולכן אף שאנו בטלים ממלאכה אנו יכולים להתקיים ולחיות בו, כי הוא מכין לנו את צרכינו, ומלאכתנו במשך ששת ימי המעשה מספיקה לנו כדי להתקיים גם ביום השבת. ותכלית יום זה, ומה שנצטווינו לא לעסוק בו במלאכת חולין, הוא כדי שנהיה פנויים למטרתו של יום זה, לקבוע עיתים לתורה ומוסר, ולהקדיש את היום לתפילה ועבודת ה'. אך אם האדם מנצל את הפנאי שיש לו, ואת היכולת שלו לא לעבוד, וכל עסקו ביום זה הוא רק אכילה שתיה ושינה, הוא מחטיא את המטרה העיקרית של היום, ולא לשם כך ניתנה לנו מנוחת השבת.