"וַיִּקַּח קֹרַח" (טז, א)
מהו "ויקח"?
אונקלוס מתרגם: "ואיתפליג קרח" – עשה מחלוקת, ואילו רש"י מפרש: "לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה".
משמעות דברי רש"י מתבארת באופן נפלא על פי דברי חז"ל (במדבר רבה יח, ח) "קרח שפיקח היה – מה ראה לשטות זו?"
'פקח' בגימטריה מאה שמונים ושמונה, פעמיים 'צד'. לפיקח יש אפשרות לראות שני צדדים. עיקר הבעיה במריבות ובמחלוקות היא, שאדם סבור שאין צד שני ורק הוא צודק. לפיקח יש יכולת להבין שגם אם הוא סבור כך, קיים צד שני.
פעמיים 'פקח' שווה בגימטריה שלוש מאות שבעים ושש – הגימטריה של המילה 'שלום', משום שכאשר משני הצדדים עומדים אנשים פקחים, וכל אחד מהם מסוגל לראות את הצד שלו וגם את הצד השני, אפשר לעשות שלום.
מקשים רבותינו: קרח, שפיקח היה, כיצד הגיע לכזו מחלוקת? גם אם היה סבור שהוא צודק, ראוי היה שיבין שקיים גם צד שני.
ועונים: "עינו הטעתו" – היו לו נגיעות, וכידוע "השוחד יעוור פקחים" (שמות כג, ח). 'שוחד' נוטריקון: שהוא חד, כלומר: רואה רק את הצד האחד שלו. מאחר ולקרח היו נגיעות ואכפת היה לו שמשה לא מינה אותו אלא את בן דודו, הוא לא הצליח לראות שקיים צד שני.
קשה לדבר על קורח, שהיה אדם גדול כל כך והיה מנושאי הארון, אך יש בכך לימוד גדול על כוחן הגדול של נגיעות אישיות, ועל מה ששוחד יכול לעשות לאדם. קרח איבד את כל עולמו ומשפחתו – בשל הטעות הזו ובגלל המחלוקת שנסחף אליה!
למחלוקת יש כוח סחף גדול, ולפיכך כל היודע זאת נזהר מפניה כמפני אש ובורח כל עוד נפשו בו מאימתה.
סיפר לי רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל שהוא למד בישיבת ראדין כשמונה וחצי שנים. את השנתיים הראשונות שלו בישיבת ראדין זכה לעשות בחיי חיותו של מרן ה"חפץ חיים". בשנים האחרונות של החפץ חיים החלו לרחוש ולגעוש תחת פני השטח בישיבה רינונים ומחלוקות. באחד הימים נודע הדבר לחפץ חיים, והוא ביקש לאסוף את הציבור לאספה.
"הגעתי לאותה אספה" – סיפר רבי מרדכי מזכרונותיו – "זכורני שהציבו בחדר שולחן ארוך והחפץ חיים לא ישב בראשו, אלא באמצעו. אני עצמי עמדתי בצד, ואז אמר החפץ חיים בקול ברור: 'ישיבת חפץ חיים נוסדה על ידי שלום! מחלוקת החוצה!!' כשסיים, חזר על כך שוב, ולאחר מכן אמר את אותן מילים בפעם השלישית, ובזאת הסתיימה האספה".
"מני אז" – סיים – "משראיתי עד כמה בוער לחפץ חיים עניין השלום, איני יכול להתערב בשום מחלוקת!"
סיפר אחד מבאי ביתו של רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, שבאחד הימים הגיעו לביתו של הגרש"ז קנאים והחלו למחות על פסק הלכתי שנתן. הם צעקו והפגינו, מבלי להיזהר בלשונם ואגב כך הגיעו לביטויים מעוררי חלחלה. במשך כל אותו זמן שמע אותם רבי שלמה זלמן בשתיקה והכיל את האירוע.
כשיצאו, תמה היהודי: מנין הכוחות להבליג ולשתוק למול חרפות וגידופים כאלו?
השיבו הגרש"ז: בהיותי ילד צעיר הגיע לגור בשכונת שערי חסד רבי אהרן כהן זצ"ל, חתנו של החפץ חיים. הוא התקבל על ידי כולם בהתרגשות גדולה, ודאגו לו מיד לדירה ולכל שאר צרכיו. זמן מה התגורר במקום לשמחתנו הגדולה, אולם באחד הימים נעלם ללא הודעה מוקדמת, כאילו בלעתו האדמה.
התחלנו לחפשו ברחבי ירושלים, אולם לא מצאנו אותו. שאלנו אנשים, עד שזקן אחד נזכר שראה אותו יוצא מן העיר, וכששאלו לאן פניו מועדות, סיפר לו שהוא עובר לגור ביפו.
פליאה גדולה מילאה את לב כולם, לא הבנו מה פסול מצא בנו. תכף ומיד התארגנה משלחת מבני השכונה שנסעה ליפו באופן מיוחד כדי להיפגש עם רבי אהרן כהן, ולשמוע מה קרה ומדוע עזב את שכונתנו ופנה לגור ביפו. הם מצאו אותו בנקל. הוא מסר יישר כוח גדול על עזרתם הרבה בהתאקלמותו בארץ, ובמענה לשאלתם השיב כי בטרם עלה ארצה נתן לחמיו, החפץ חיים, תקיעת כף, ובה הבטיח לו שיברח ממחלוקת כמו מאש. החפץ חיים אמר כי ללא תקיעת הכף הזו – לא יתן לו ברכת הדרך.
והנה זמן קצר לאחר שקבע את מושבו ב'שערי חסד', נודע לו כי התגלעה מחלוקת בבית הכנסת בעניין הגבאות. המתפללים נחלקו לקבוצות וכל אחד מהם צידד במישהו אחר והכפיש את שמו של המתמודד. רבי אהרן נבהל עד עומק לבו. הלא נתן תקיעת כף לחמיו בעניין מחלוקת! לא נותרה לו ברירה, אלא לתפוס במהירות את רגליו ולברוח למקום אחר.
סיים הגרש"ז: "הייתי ילד כששבו השליחים נכלמים וסיפרו את תשובתו של רבי אהרן – אולם מעשה זה נחרט בנשמתי. בכל מקום דיברו על כך שהחתן של החפץ חיים ברח מהשכונה בגלל מחלוקת על זהות הגבאים בבית הכנסת… הבושה היתה כה גדולה, עד שמאז איני מסוגל להתערב בשום מחלוקת!
(רבי שלמה מילר שליט"א – נאה דורש במדבר)