דקה מתוקה על העמוד היומי: היה מהלך בדרך
זלמן סטרן, צעיר מקנטקי שבארה"ב, נכנס לישיבת 'הדר התורה' בברוקלין, שנועדה לצעירים כמוהו, שלא זכו לחינוך יהודי. הוא ביקש להשלים את הידע ביהדות שהיה חסר לו. זה היה בשנת תשל"ב (1972).
כצלם במקצועו, רצה לשלב לימודים ועבודה. בימים רכן על ספרי הלימוד, ובלילות יצא לעבוד בצילום חתונות. בכסף שהשתכר שילם את שכר הלימוד בישיבה. אבל ראש הישיבה, הרב ישראל ג'ייקובסון, ראה כי אחרי ערב של עבודה, שמסתיים מאוחר, קשה לצעיר להתרכז בלימודים ביום המחרת. הוא אמר לו: "אל תדאג בעניין שכר הלימוד. קח פסק זמן מהעבודה בלילות והתמסר ללימוד". זלמן התלבט ולבסוף השיב: "אני לא רוצה לוותר על אפיק הפרנסה, אבל אצמצם את ימי עבודתי".
שבוע לאחר מכן, במוצאי שבת, בשעה עשר בערב, יצא לפגישה עם צלם חתונות ברובע קווינס. הפגישה נסתיימה לקראת אחת אחר חצות. הוא נכנס לתחנת הרכבת התחתית ואחרי המתנה ממושכת עלה לרכבת בדרכו חזרה.
הקרונות היו ריקים. הנסיעה התמשכה, וזלמן החל לחשוש שאולי תעה בדרך. הוא ניסה לעיין במפה שהייתה תלויה על דופן הקרון, אך זו הושחתה בגרפיטי. כשהרכבת עצרה בתחנה החליט לצאת ממנה. הוא ניגש לקופה, ומצא שם פקיד אפרו-אמריקני מעיין בספר תנ"ך. "אדוני, האם תוכל להסביר לי כיצד להגיע לקראון הייטס?", שאל.
הפקיד האיר לו פנים: "עליך לעלות לרכבת A למנהטן וברחוב 42 להחליף למס' 2. בלילה רכבת A נוסעת פעם בשעה. היית צריך להמשיך ברכבת שבה נסעת", הוסיף.
זלמן הביט בשעונו בייאוש. השעה היתה רבע לשלוש לפנות בוקר. "יש קיצור דרך, אם אתה מעוניין", אמר הפקיד. הוא שרטט מסלול על דף נייר: "צא ביציאה הזאת. פנה ימינה. בפינת הבניין תמצא גדר ובה חור. עבור מבעד לחור ולך לאורך פסי הרכבת. בסוף השטח הזה תמצא גשר קטן וישן, העובר מעל פסי הרכבת. עבור את הגשר. בצד השני של הגשר יש מדרגות המובילות לסמטה. פנה ימינה בסמטה ולך לאורכה חמישה או שישה רחובות. לימינך תמצא רציף מוגבה ובו קו מתאים".
זלמן יצא מתחנת הרכבת, מצא גדר חלודה, זחל מבעד לחור בגדר וחצה שטח מוזנח. עכשיו הגיע לגשר וחצה אותו בזהירות. תחתיו ראה בתי מגורים שרופים, ערימות אשפה ושרבוטי מחאה על הקירות. הוא הבין שנקלע לאזור לא-נעים.
כשנכנס לסמטה החשוכה נשמעה קריאה: "רוקן את הכיסים שלך!". דמות של גבר צעיר צצה מתוך האפילה. האיש דרך אקדח. "רוקן את הכיסים שלך!" ציווה שוב.
זלמן הישיר מבט לעבר העיניים שנצצו בחושך. "אני רוצה לומר לך משהו", התאמץ להסתיר את בהלתו. "א-לוקים ציווה שבע מצוות לכל אדם בעולם, ואחת מהן היא האיסור לגנוב. אם תגנוב, תאבד את עולמך".
התוקף שתק לרגע ואחר-כך פלט בזעף: "אני שונא יהודים!" עוד גברתן הגיח מתוך החושך, ובידו אלה. "למה זה לוקח לך כל-כך הרבה זמן?!" רטן. "היהודי הזה משגע אותי", השיב הראשון בתסכול. "תירה בו", הורה השני.
זלמן התערב: "אמרתי לו, שאם יגנוב – יאבד את חיי הנצח". האיש האוחז באלה נפנף בה בחוסר סבלנות. "הא-לוקים שלך לבן?", שאל. "אני לא אוהב א-לוקים בצבע לבן".
"אלוקים שלי בלתי-נראה", המשיך זלמן את השיחה המוזרה, "אך הוא ברא את כל הצבעים".
השניים השתתקו לרגע אך מיד קרא בעל האלה: "אני ארוקן את כיסיו של היהודי!". הוא תחב את ידו לכיסו של זלמן והחל נובר בו. אצבעותיו הסתבכו בגדילי הציצית שהשתלשלו ממכנסיו. הוא משך את ידו החוצה, אבל הציציות נכרכו סביב אצבעותיו. האיש נבהל. הוא ניער את ידו כאחוז תזזית, הצליח לשחרר את אחיזת חוטי הציצית, ונסוג. "ליהודי הזה יש הגנה על הכיסים!", צווח בפחד.
זלמן הסביר להם על מצוות ציצית: "יש פה חמישה קשרים ושמונה חוטים – שלוש-עשרה, ועם הערך המספרי של המילה 'ציצית' אנו מגיעים ל-613, שזה המספר של מצוות הא-ל".
השניים הביטו זה בזה בחוסר אמון. "אני רוצה לראות את הא-לוקים שלך!" אמר בעל האלה, "איך אני יכול לראות אותו?".
זלמן השיב: "א-לוקים ממלא את כל המציאות, וגם אתכם, אך אם אתם בוחרים לעשות את הרע בעיניו, אתם רק כמו מקל בידו".
בעל האלה נעלם מהשטח. השני התקרב לזלמן. "לאן אתה צריך להגיע?", שאל בנימה ידידותית. "לרכבת מס' 2", ענה זלמן. "אתה עלול למות שש פעמים לפני שתגיע ליעדך, אבל אל דאגה – אגן עליך". כשהוא אוחז באקדח ביד אחת וידו השנייה כרוכה סביב כתפו של זלמן, צעדו השניים לעבר הרציף.
בבוקר סיפר זלמן לרב ג'ייקובסון את חוויות הלילה. "אני חושב שהבנתי את מה שא-לוקים רצה לרמוז לי", אמר בחיוך. בארבע השנים הבאות התמסר ללימוד, והרב דאג לכל צרכיו.
(גיליון 'תורה ומידות טובות', על-פי ספרו של צבי ג'ייקובס)