כמובן שהמנהל רתח מזעם והיה בטוח שילד שובב עשה את זה בכוונה. למרבה המזל היתה שם מצלמת אבטחה והמנהל החליט שלפני שהוא מתחיל לצעוק על הילדים ולאיים עליהם בעונשים אם לא יגלו לו מי חולל את מעשה הקונדס הנורא הזה, הוא פשוט פותח את המצלמות ומנסה לגלות את התעלומה בכוחות עצמו

מאת: הרב עמרם בינעט

"וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶש" (יח ה)

מאת: הרב עמרם בינעט

ישנה נקודה מאוד חשובה בתחום החינוך, שחשוב לחדד אותה ולתת עליה את הדעת: לא פעם אנחנו רואים ילד שמתנהג בצורה מסוימת, ומפרשים אותה לפי ראות עינינו, ובהתאם לכך אנחנו גם כועסים על הילד ואפילו מענישים אותו. לפעמים ההסתכלות שלנו פשוט שגויה, ואני אפרט בס"ד:

יש מקרים שמדובר פשוט בחוסר הבנה של האירוע ובמקרה קלאסי של 'הוי דן את כל האדם לכף זכות', כמו המנהל באחד הת"תים שבהם לימדתי שהגיע פעם לתלמוד התורה בבוקר כדי לפתוח אותו, ולחרדתו גילה שכל הברזים בכיור המרכזי שבו נוטלים הילדים ידיים – היו פתוחים, והמים זרמו בשפע והציפו את כל הקומה.

כמובן שהוא רתח מזעם והיה בטוח שילד שובב עשה את זה בכוונה. למרבה המזל היתה שם מצלמת אבטחה והמנהל החליט שלפני שהוא מתחיל לצעוק על הילדים ולאיים עליהם בעונשים אם לא יגלו לו מי חולל את מעשה הקונדס הנורא הזה, הוא פשוט פותח את המצלמות ומנסה לגלות את התעלומה בכוחות עצמו.

הוא נכנס לצילומים, חיפש את רבע השעה האחרונה של יום הלימודים הקודם, מתוך הבנה שהברזים בוודאי לא היו פתוחים כך כשעברו שם ילדים ומלמדים רבים, ובוודאי מישהו היה סוגר אותם.

והנה הוא רואה שהילדים יוצאים מהכיתות בסוף יום הלימודים, וניגשים לברזים כדי לשתות. בא ילד פותח ברז אחד, ו… לא יוצאים מים. מתברר שהיתה בדיוק הפסקת מים. הילד חשב שאולי התקלה בברז ופתח ברז נוסף. במקביל ניסה ילד אחר לפתוח ברז שלישי ורביעי וכשראו שלא יוצאים מים הם פשוט המשיכו הלאה בדרכם.

מספר שעות מאוחר יותר חודשה זרימת המים, והרי לך קטסטרופה נוזלית, שאין בה אשמים. נכון שהילדים היו צריכים לסגור בחזרה את הברז ולחשוב על כך שזרימת המים תחודש, אבל ברור שלא מדובר במעשה ונדליסטי מכוון.

חשבתי שאני לא שומע טוב… "מה אמרת?"

כמו שאמרתי, המקרה שהבאתי הוא מקרה קלאסי של 'הווה דן את כל האדם לכף זכות'.

זה מזכיר לי את אותה פעם שהתחלתי לשאול את הילדים בכיתה שלי שאלות במפתיע כדי לבדוק כמה הם מונחים בעניינים. אני מתחיל לשאול את הילד הראשון והשני לפי הסדר, ופתאום צועק לי ילד מהשורה השלישית "שהרב'ה יקפוץ".

חשבתי שאני לא שומע טוב… "מה אמרת?", שאלתי אותו, והוא אומר שוב: "שהרב'ה יקפוץ".

אני לא יודע באיזו שפה אתם מדברים, אבל בעברית מדוברת, כשאומרים לאדם 'קפוץ' יש לזה משמעות של 'אף אחד לא מתחשב בדעתך' או 'אני ממש לא מכבד אותך'.

התגובה הטבעית לכזה ביטוי היא כמובן לתפוס את הילד באוזן ולהשליך אותו אל מחוץ לכיתה שייגש לחדר המנהל כדי שישלח אותו הביתה ליומיים לפחות, ויודיע לו שהוא לא חוזר לכאן בלי ששני ההורים שלו באים להתחנן ולערוב לו שהוא יתנהג כשורה מעתה ועד עולם…

אבל נשמתי עמוק, ואמרתי לעצמי, בוא נשמע מה הוא אומר, זה הרי לא הגיוני שילד ידבר כך לרב'ה, על אחת כמה וכמה כשאין לו אפילו שום סיבה להתעמת איתי או לנסות להתריס נגדי. אפילו לא דיברתי אליו ולא הסתכלתי לכיוונו.

פניתי אליו ושאלתי אותו: "תסביר למה אתה מתכוון בבקשה, למה אתה אומר לי לקפוץ?".

התשובה שלו הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים: "תמיד הרב'ה מתחיל מהשורה הראשונה, ואותנו בשורה השלישית הרב'ה כבר לא שואל שאלות. אני ביקשתי שהרב'ה יקפוץ ישר לשורה השלישית שגם אנחנו נוכל להוכיח שלמדנו היטב…".

המנהל פתח את צילומי האבטחה בנוכחותי

אבל יש לפעמים מקרים הרבה יותר מבלבלים.

ומעשה שהיה, עם אותו מנהל שהאיר את עיני בסוגיא הזאת, כך היה:

שני ילדים בכיתה הגבוהה התקוטטו ביניהם. למעשה אחד מהם כבר היה אחרי בר מצווה, הוא היכה את חברו בעודו חובש מגבעת וחליפה…

המנהל פתח את צילומי האבטחה בנוכחותי, ויחד ראינו את ההתחוללות, רואים את הבחור מכה את הילד מכות נאמנות, וזה כמובן מראה לא נעים בכלל. לרגע חשבתי שצריכים לזמן לכאן את הבחור הצעיר הזה ולהעניש אותו בחומרה, אי אפשר לעבור בשתיקה על מעשים של אלימות בתלמוד התורה.

אבל המנהל אמר לי, ר' עמרם, בוא נעצור רגע. אני מחזיר את הצילום אחורה, ונראה הכל מהתחלה, אבל הפעם אנחנו נדמיין שהבחור הזה אינו חובש מגבעת ואינו לובש חליפה. נדמיין שהוא סתם ילד בן 12 נמוך וצנום, שמתקוטט עם חבירו בן גילו.

נעניתי לאתגר! ראינו את ההתרחשות פעם נוספת, וראה זה פלא: פתאום שמתי לב שהילד הצעיר יותר מתגרה בבחור, הבחנתי בכך שהבחור מזהיר אותו קודם שיפסיק להציק לו והילד דווקא מגביר את ההצקה, ראיתי שכשהבחור הכה אותו הוא דווקא לא עשה את זה עם כל האכזריות וכשהילד החזיר לו זה נראה עכשיו הרבה יותר כואב…

"יש כאן שני ילדים", אמר לי המנהל, פשוט מאוד לאחד מהם יש כובע על הראש, אז באופן אוטומטי אנחנו מצפים ממנו להתנהגות יותר בוגרת וכועסים עליו כשהוא לא מתאפק ומשתמש בידיים. אבל האמת שהם שניהם בני אותו גיל, פחות מחודשיים מפרידים ביניהם. לפעמים כדי להבין את הסיטואציה אתה צריך פשוט להוריד לו את הכובע, כדי שנוכל לשפוט את התרחשות בצורה הוגנת!

רבותי, המשפט הזה כל כך חכם וכל כך נכון. זה לא רק עניין של פערי גיל, זה נכון להרבה מאוד דברים. כמה פעמים אנחנו כועסים על ילד שלא עשה משהו שלדעתינו היה צריך לעשות, ואנחנו שוכחים שהוא… יש לו ראש משלו עם כיוון חשיבה משלו. לפי הלך הרוח שלו, המעשה שעשה היה דווקא הגיוני מאוד ואולי הוא באמת יותר הגיוני ממה שאנחנו היינו רוצים שנעשה. אנחנו תמיד נוטים לראות את עצמנו כחכמים יותר מכולם, וכל מי שמתנהג אחרת ממה שהיינו מצפים, נחשב לטועה באופן מיידי, במיוחד אם הוא הילד שלנו…

נקודה חשובה למחשבה!

ביום מן הימים נאלצתי להיעדר מהתלמוד התורה בשעות אחר הצהרים.

ולסיום אני אתן את דוגמה קצת כואבת, שנוגעת למספר לא מבוטל של ילדים וגורמת להם סבל בל יתואר!

ביום מן הימים נאלצתי להיעדר מהתלמוד התורה בשעות אחר הצהרים בגלל שמחה משפחתית, ומראש דאגתי לממלא מקום, אברך צעיר שבא להחליף אותי.

חשבתי שאני מפקיד את הכיתה בידיים טובות, ואכן הוא היה אברך מאוד ערכי ואיכותי. אבל למחרת כשבאתי לכיתה, שמעתי שאחד הילדים ספג ממנו עונש משמעותי. שאלתי את הילד למה קיבלת עונש? והוא השיב לי בשיא הכינות שהוא באמת לא יודע למה. מאחר ואני מכיר את הכיתה, הבנתי מיד מה הסיפור. התקשרתי לאותו ממלא מקום ושאלתי אותו: "זה נכון שהענשת את הילד פלוני?", הוא משיב בחיוב.

"אני לא אשאל אותך מה הוא עשה", אמרתי לממלא המקום, "אני יודע מה הוא עשה, אתה רק תגיד לי אם אני צודק או לא".

ממלא המקום נענה לאתגר, בוא נשמע…

"אתה אמרת לו לעשות משהו, והוא בתגובה החזיר לך בהבעת פנים מתריסה שאומרת שהוא בעצם לא מתכוון לציית לך, מה שנקרא בלע"ז 'לא סופר אותך', ואתה כמובן כעסת מאוד על הבעת הפנים החצופה הזאת ונתת לו עונש הולם, נכון???".

ממלא המקום אישר את הדברים, אכן, זה בדיוק מה שקרה: "מסתבר שהילד הזה מתחצף גם לרב'ה הקבוע, לא רק לממלא המקום", הוא אמר.

אמרתי לו: "ידידי, אני מציע לך שתפייס את הילד כי הענשת אותו על לא עוול בכפו. דע לך שזה מבע הפנים שלו. כך הוא מגיב לכל מה שאומרים לו, גם אם תציע לו ארטיק חלבי עם פצפוצי שוקולד, והוא נורא יתלהב מהרעיון, עדיין ארשת הפנים שלו תיראה כאילו הוא מתריס. אין פה שום כוונה רעה, זה פשוט צורת ההבעה שלו! אני יודע את זה כי גם אני חשבתי תחילה שהוא חצוף שאין כדוגמתו, אבל אז ראיתי שהוא מתפקד בכיתה בצורה נפלאה, וה'חיסרון' היחיד שלו זה מבע הפנים".

וכמו לגבי הילד עם הכובע, גם כאן אני רוצה לומר לכם שזאת רק דוגמה אחת מיני רבות! יש ילדים שיש להם קול גבוה וזה נשמע שהם צועקים על ההורים או המורים בעוד זה טון הדיבור הרגיל שלהם. יש ילדים שיש להם ארשת פנים קרירה והם נראים מנותקים בזמן שבאמת זה רק מבע חיצוני שאינו מעיד על הפנימיות, יש ילדים שנראים טיפשים והם חכמים מאוד, יש ילדים שכיוון המחשבה שלהם שונה משלנו ואנחנו עלולים לחשוב שהם שוטים מופלגים בזמן שהם בעצם גאונים, או אפילו סתם ילדים חכמים עם סגנון חשיבה מקורי ושונה מכל השאר.

בקיצור, המסקנה העולה מכל האמור היא שאנחנו צריכים להשתדל להישאר תמיד עם ראש פתוח, לא לקפוץ למסקנות, לתת לכל ילד הזדמנות ואם הוא נכשל בהזדמנות הראשונה אפשר לתת לו גם שניה ושלישית ואפילו מאה אלף הזדמנויות. האמינו לי, התועלת של הגישה הזאת היא עצומה! שווה לנסות!!!