"וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ" (יח ג)
אליעזר (לייזר) רוט
אחד מרבותי היה הגה"צ רבי זונדל קרויזר זצ"ל, משרידי ירושלים של מעלה, איש קדוש מאוד שהיה חריף ובקי בכל חדרי התורה, ויראת השמים שלו היתה מופלאה ומיוחדת במינה.
להיכרות עם ר' זונדל זכיתי בתקופת לימודי בישיבת קמניץ, ובמשך שנים רבות למדתי עמו בחברותא והייתי בקשר קרוב מאוד עמו.
זכורני שפעם צעדתי אתו מישיבת קמניץ, עברנו ברח' יחזקאל, וישב שם בצד הדרך רוכל שהציע את מרכולתו הדלה למכירה.
ר' זונדל התכופף ועיין מעט בחפצים שהוצעו למכירה, ולבסוף בחר משקפי שמש מוזרות ומשונות בגודל לא סביר ובמראה שאינו מקובל כלל וכלל במחזותינו.
שאל רבי זונדל למחירו של המוצר, שילם עבורו והמשיך בדרכו.
אני ניסיתי להניא אותו מהרכבת המשקפיים הלא מכובדות: "רבי", אמרתי לו, "מילא הרבי רוצה להרכיב משקפי שמש, עם זה אני לא יכול להתווכח אבל אני כן שואל למה הרבי בחר כאלו משקפיים משונות? אפשר למצוא בקלות משקפי שמש שנראות הרבה יותר נורמלי!!!".
נענה רבי זונדל ואמר לי בכזאת מתיקות: "בן ציון, כשאתה הולך ברחוב, זה דווקא טוב מאוד שיחשבו שאתה לא נורמלי!".
כוונתו היתה שכשאדם רוצה להיראות נורמלי בין הבריות, לפעמים הוא עלול להתנהג בצורה שאנשים אחרים מצפים ממנו להתנהג, גם אם כלפי שמיא היה צריך להתנהג אחרת. אבל מי שמלכתחילה מגיע עם התדמית של ה'לא נורמלי', אינו מחויב לקודים חברתיים ויותר קל לו לעשות את רצון ה' במלואו, לשמור על קדושת העיניים והתנהגות כללית כפי שצריך יהודי להתנהג.
כמובן שאלו עניינים שצריכים בהם שיקול הדעת, לא כל אחד צריך להתחיל להתנהג בצורה מוזרה ומשונה ברחוב, ויש כאלו שהתנהגות כזאת דווקא עלולה להרחיק אותם מהדרך הנכונה, וכל אחד יתייעץ עם רבותיו כיצד להתנהג, אבל הרעיון שיהודי מכובד כל כך כמו רבי זונדל שחיבר עשרות ספרי 'אור החמה' על הש"ס ובשאר מקצועות התורה בוחר ללכת עם משקפיים כאלו משונות ברחוב, היתה עבורי לימוד חשוב מאוד לחיים, מה צריכה להיות המטרה העליונה של יהודי, שלשמה הוא מוכן להקריב את הכל, ואפילו את המעמד שלו כ'נורמלי'.
היה מקבל מידיו של הגר"ח קרייזווירט את הכסף ובו במקום מחלק אותו בין אברכים תלמידי חכמים
רק כדי לסבר את אוזן הקורא הנעים, אציין עובדה, שהגאון הגדול רבי חיים קרייזווירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן, היה מגיע לירושלים עיה"ק מעת לעת, והיה רוצה להשתעשע בדברי תורה עם תלמידי החכמים הצעירים שבה. הוא היה מקהילות קהילות ומעלה שאלות מורכבות המצעירות גאונות בידע ובסברא כדי להשיב עליהן נכונה, ותלמידי החכמים היו מתנצחים עמו בלימוד שעה ארוכה עד שלבסוף היה אחד מהם עונה תשובה נכונה ורבי חיים היה מעניק לו נתינה נכבדה שטר כסף גדול, פעם מאה שקלים שהיו אז סכום בעל חשיבות רבה יותר מבימינו, או אפילו שטר של מאה דולרים, הכל לפי התקופה והעניין.
רבי זונדל היה מגיע לשיעורים הללו, והיו פעמים שהשיב נכונה, היה מקבל מידיו של הגר"ח קרייזווירט את הכסף ובו במקום מחלק אותו בין אברכים תלמידי חכמים. לאחר מכן היה משיב תשובות לשאלות האחרות לאברכים, כדי שיענו בעצמם לגר"ח, ויקבלו מידיו כסף, כך היה משתמש בגאונות שלו כדי לפרנס אברכים עניים.
בכלל היתה כל הנהגתו בחסידות ופרישות מיוחדת במינה, הוא היה פורש לשנת לילה בשעה תשע בערב וקם בחצות הלילה לעבודת הבורא. כך נהג כל ימיו ולא זז ממנהגו זה.
כמובן שרבי זונדל לא היה בקי בשפה המקומית
בשורות הבאות אני רוצה לצטט מתוך מכתב מיוחד במינו שכתב לי רבי זונדל באחד הרגעים הגורליים בחייו. המכתב נכתב לפני 46 שנה ונשלח אלי ממדינת הים, והוא שמור עמי עד היום הזה, כי הוא ממש כמו ספר מוסר.
לפני שאצטט מן המכתב, רצוני להקדים ולספר מה היה הרקע לכתיבתו.
רבי זונדל היה כאמור גאון עולם, הוא זכה לצקת מים על ידי מרן החזון איש זיע"א, והיה מקום מושבו בין גדולי עולם. ובכל זאת, לאורך שנים הוא סירב לכל משרה תורנית כי לא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בה. הוא כן הסכים לשמש כמלמד תינוקות, והיה גם משמש כבוחן. ואכן רוב ימיו עבד כמלמד, ובעת שחיתן את ילדיו והיו ההוצאות גדולות במיוחד, הוא לא הצליח לעמוד בהם.
באותה עת הוצע לו להעמיס על שכמיו משימה לא פשוטה, ביקשו ממנו לנסוע לעיר לוגנו שבשווייץ, כדי לייסד שם תלמוד תורה לילדי הקהילה היהודית במקום.
רבי זונדל היה איש ירושלים בכל רמ"ח איבריו וההתרחקות מירושלים לא היתה קלה עבורו, אבל לא הצורך הכספי היה גדול והמשימה החשובה להקים תלמוד תורה דיברה אל לבו, וכך הוא מצא את עצמו נוסע לשווייץ הרחוקה כדי להביא טרף לביתו ומזון ומחייה לעולליו. משפחתו נשארה בארץ והוא נסע בגפו כדי למלא את המשימה.
באותה עת ששהה בשווייץ, סבר רבי זונדל מכאבים עזים ברגלו. הוא פנה לרופא שבדק אותו ושלח אותו לבדיקות מקיפות יותר, עד שלבסוף התברר שיש בעיה רפואית רצינית ברגלו ל"ע. היה צורך לעבור ניתוח מסובך. אבל הוא לא סיפר דבר לבני משפחתו כדי שלא להדאיג אותם. לי הוא כן סיפר על כך, וביקש שאדאג שכמה יהודים תלמידי חכמים יתפללו עליו, בהם מורי ורבי הגה"צ רבי לייבל מינצברג זצ"ל, ראש קהילת המתמידים שהיה בקשר מאוד חם עם רבי זונדל.
כמובן שרבי זונדל לא היה בקי בשפה המקומית, שווייצר דויטש, ואף שדוברי אידיש עוד יכולים איכשהו להסתדר עם דוברי גרמנית רגילה, הגרמנית השווייצרית היא בהיגוי שונה שאי אפשר להבין כלום למי שלא הורגל בשפה זו.
גם אנגלית לא היתה שגורה על לשונו כלל וכלל, כך שכל הדין ודברים של רבי זונדל עם הרופאים היה באמצעות מתורגמן יהודי שהלך איתו לכל מקום והסביר לו מה אומרים הרופאים וכו'.
הם הגיעו לבית החולים המפורסם 'קליניק הירסלאנדן' בציריך בירת שווייץ, ורבי זונדל ביקש לדבר עם המנהל לפני שהוא מזמין תור לניתוח.
הצוות המקומי נענה לבקשתו, ונתנו לו לדבר עם מנהל המחלקה. אמר לו רבי זונדל שהוא צריך לעבור ניתוח אבל יש לו תנאי קודם למעשה: "רק אם תתחייב בפני שבמשך כל זמן שהותי בבית החולים הטיפול כולו ייעשה רק על ידי רופאים או אחים, ולא ע"י נשים, אני מוכן לעבור כאן את הניתוח".
מנהל המחלקה אמר שהוא מבין שזה צורך דתי חשוב מאוד, אבל אין לו שום סמכות ואין לו שום אפשרות להתחייב על דבר כזה. בשביל לאפשר דבר כזה צריכים לסדר משמרות באופן שתמיד יהיו מטפלים גברים, וצריכים שיתוף פעולה של כל האחיות שיסכימו לא להיכנס לחדר האשפוז שלו, ושהרופאים יסכימו לעשות מה שהאחיות אמורות לעשות אם לא יהיה אח בסביבה. בקיצור, עם כל הרצון הטוב, הוא לא יכול לעזור.
רבי זונדל הודה לרופא על הרצון הטוב, ואמר לו שאם הוא לא יכול לאשר, אולי כדאי שייתן לו לדבר עם הממונה הבכיר יותר… הרופא ניאות ודאג לו לפגישה עם מנהל בכיר יותר שגם הוא השיב את אותה התשובה וכך נמשך הדין ודברים עד שרבי זונדל הגיע לנשיא המרכז הרפואי, 'המילה האחרונה' זה שאף אחד אינו יכול להרהר על החלטתו, וגם שם שטח רבי זונדל את בקשתו באמצעות המתורגמן שעמו.
וראה זה פלא, נשיא בית החולים התרשם שלפניו איש קדוש מאוד, והסכים על אתר להיענות לבקשה באופן מלא. בו במקום יצאה הנחיה שכל צוות המחלקה הרלוונטית צריך להעמיד את עצמו לרשות החולה זונדל קרויזר, ולתת לו את מיטב הטיפול הרפואי, רק גברים!
הוא ביקש שייתנו לו דף ועט כדי לכתוב מכתב.
וכך מצא רבי זונדל את עצמו שוכב על מיטת בית החולים, ממתין לקראת ההקדמה שלו לניתוח, אחרי שכבר נתנו לו זריקת טשטוש ראשונה, ובעודו ממתין לניתוח, הוא ביקש שייתנו לו דף ועט כדי לכתוב מכתב. נתנו לו נייר מכתבים רשמי של בית החולים, והוא כתב אלי את המכתב המרגש. היה זה לפני 46 שנה, בשנת תשל"ח.
להלן ציטוטים מתוך המכתב:
בס"ד. ציריך, יום ב' השעה 8 (הכתיבה בשכיבה)
קיבלתי הזריקה של ההכנה להרדמה, הראש מסתחרר בעיגולים גדולים וקטנים חליפות, אולם העט ממשיך לכתוב ולהגות. נמצא אני בתוך בית חולים גדול (יש בו) מכל מיני אומות העולם, וכל אחד פונה לאלוהיו, רק אני נמצא כאן בד' אמות מיוחדות, ורוצה לתלות בטחוני בו יתברך שמו, וכאמרם ז"ל "עלה למטה ונפל, יהא דומה בעיניו כמי שנמסר לגרדום, אומרים לו הבא זכות", וכשזכות אין, מנסים לבטוח בזכות ביטחון ואמונה ומבקשים מתנת חנם, ורוצים לפנות את הד' אמות האלו לעשות מקום פנוי לשכינה הקדושה.
"איום הוא ההרגש להימסר לידי נכרים, ולמסור את הנפש לידם, להרדימו עד שיהא בגדר לאח"כ במצב של 'מחזיר נשמות לפגרים מתים'.
"אבל דוקא ברגע זו נזכרים בנוסח התפילה 'ניסך שבכל יום' ובכל עת, דאין הבדל כלל וכלל בין מצב זה למצב של כחי ועוצם ידי ובכל נשימה ונשימה מסורים נשמותינו לו יתברך, וכשרואים השגחתו גם במצב זה שמוצאים חן בעיני הרופא, הוא מסכים לעשות בעצמו כל המעשים השייכים לאחיות – מתגבר הביטחון. היד מתחשבת לכתוב ואני מפסיק…".
לאחר שהפסיק לכתוב, הוא שב וכתב לי את חלקו השני של המכתב כדלהלן (ציטוט חלקי):
"בשעה ארבע נתעוררתי לגמרי משנתי, ואני מנסה לכתוב בישיבה שיש בה תמיכה, וכשתופסים בידית התלויה (מעל המיטה) ונעזרים בה, נדמה לך כאילו הושטה לך פיסת יד מן השמים.
"אחרי ברכת 'המחזיר נשמות' (בלא שם) ואחרי ברכת המעביר שינה, אינני יודע באיזה זכות עבר… המצב כשורה.
"עד עכשיו עדיין צינור הדם בתוך חתך, ואינני יכול לקום על רגלי ולברך רוקע הארץ, אולם ההרגש הוא בטוב נראה בעין חסדיו יתברך שמו שלא נטשני ואל יטשני ומקווים לעזוב את ביה"ח עוד כיום אחד אם יתרפא החתך, כדי שאוכל לחזור במהרה לעבודת הקודש.
בינתיים אין טועמים מאומה רק מיא בעלמא, אולם מקוים הם שבערב אוכל לאכול אוכל קל. היחס כאן הוא בטוב ואינם מתנגדים לכל דבר שבקדושה. מה המצב אצלכם?
כאן עובר רבי זונדל לעניינים טכניים הקשורים לשעונים השוייצריים שרכש לנשות משפחתו כמתנה ושלא הגיעו ליעד כפי שציפה, ועוד כמה עניינים טכניים כמו ההגדות שרצה לשלוח ללונדון, והפגישה שהוא מתכנן לערוך בקונסוליה בהקשר לכך, ועוד. בסיום המכתב חותם רבי זונדל בשורה הבאה:
"למסור פריסת שלום לר' לייב (הכווה לגר"ל מינצברג זצ"ל) ולכל אלו שהתפללו עבורי אני מודה להם עבור החסד".
המכתב היקר הזה גנוז עמי באוצרותי, משלים הגרב"צ גוטפרב שליט"א את דבריו, מעת לעת אני מעיין בו וקורא אותו ברגש רב, הן כדי לעורר אהבה ישנה ולזכור ביתר שאת את שמותו המיוחדת של רבי זונדל זצ"ל, שהיתה לי הזכות לשתות ממנו דברי חכמה ומוסר רבות בשנים, והן כדי להציב לנגד עיני עד כמה יכול יהודי להגיע לכזאת דרגה גבוהה, שהוא נמצא במצב מסכן חיים, חייב לעבור ניתוח דחוף, ובמקום ללכת ולעבור את הניתוח בלי שהיות, יש לו תנאים! הוא מנהל מו"מ עם בכירי בית החולים שאת שפתם הוא לא יודע ואין לו שום שיג ושיח או מכנה משותף איתם, והפלא הכי גדול שהם מכבדים את בקשתו והרופאים הנכבדים ששמם עולך לפניהם כבירים באחד מבתי החולים הטובים בעולם, מסכימים להתכופף לדרישותיו ולעשות משימות שמוטלות על אחיות ובדרך כלל זה בזוי בעיני הרופאים לעשותן, כדי למלא את רצונו.
ולא זו בלבד, אלא שכשהוא שוכב אחרי זריקת טשטוש וראשו מסתחררים בעיגולים גדולים וקטנים חליפות, כמו שהוא כותב, עדיין מחשבו דבוקה בלעשות רצון ה' ולפנות לו ד' אמות להשראת השכינה והוא מדבר על כך שהוא נתלה באמונה ובביטחון ומקווה שהקב"ה ירחם ויחוס עליו, ושזה שהוא מוסר את עצמו לידי נכרים לא שונה בכלל מכל רגע ורגע בחיים שלו, שחייו תלויים לו תמיד מנגד אלמלא חסדיו ורחמיו של הבורא יתברך וכו' וכו'. הדברים חורדים עד לעמקי הנפש, ומלמדים אותנו מה חובתו של האדם בעולמו.