שמעתי מיהודי מבוגר שבשנים שאחרי השואה למד בתלמוד תורה חשוב באמריקה. הימים היו ימי חורבן ליהדות, בקושי נשארו אחד מעיר ושניים ממשפחה, רובא דרובא של גדולי התורה נספו במלחמה וההרגשה היתה שעולם התורה נמצא בשבר גדול מאוד שיהיה קשה לקום ממנו.
המנהל של אותו חיידר רצה לרומם את רוחם של הילדים, ולכן הזמין בכל שבוע אדם גדול אחר שידבר בפניהם דברי חיזוק. רבני קהילות ראשי ישיבות וכו'.
פעם אחת הוא הביא את הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זיע"א שהיה אז רבי צעיר ונמרץ. הוא הגיע לחיידר ודיבר אל הילדים בשפה פשוטה ובנעימה, כך שהם הבינו היטב את דבריו:
"הסכיתו ושמעו ילדים", אמר להם הרבי מבאבוב זיע"א, "אתם יודעים שאנחנו עברנו שואה נוראה. כל גדולי התורה נלקחו מאתנו. אין לנו היום כמעט רבנים וראשי ישיבות, אין לנו כמעט דיינים ומגידי שיעורים, דור יתום! לא זו בלבד, אלא שכל הצעירים שכן שרדו את השואה, לא יכלו ללמוד בישיבות במשך כל שנות המלחמה, הם איבדו הרבה מאוד שנים חשובות, ילדים צעירים כמעט לא נשארו, אתם חלק נכבד ממעט מאוד ילדים שיש היום בעם ישראל, רוב בני גילכם אינם איתנו!
"לכן, מוטלת עליכם משימה גדולה וכבירה. אתם צריכים למלא את החסר! עם ישראל מחכה לכם, אתם, ילדי הכתה הזאת שנמצאים כאן – אתם תהיו הרבנים של הדור הבא! אתם תהיו הדיינים של הדור הבא! מהכיתה הזאת יצאו ראשי הישיבות של הדור הבא! לכל אחד ואחד מכם מחכה תפקיד גדול מאוד בשיקומו של עולם התורה, אתם צריכים לדעת את זה ולהתאמץ כדי לעמוד במשימה החשובה שעם ישראל כולו מצפה מכם לעמוד בה".
סיפר לי אותו יהודי, שהוא לא יודע מה יצא מכל ילדי הכיתה. לא עם כולם הוא נשאר בקשר, אבל לדבריו, אלו שהוא כן מכיר, חלק נכבד מילדי הכיתה, הם כולם גדלו וצמחו לבעלי משרות תורניות נכבדות, ממש כמו שאמר הרבי מבאבוב זיע"א. וכל כך למה? לא בגלל שהרבי אמר את דבריו ברוח הקודש וידע לחזות את העתיד, ההיפך, הרבי בחכמתו הרבה ידע ליצור את העתיד של הילדים הללו ולעצב אותו! הוא הכניס להם בלב את הביטחון שהם יכולים להצליח, והעמיס על שכמם את ההרגשה שהם חייבים להצליח, וכשיש חובה ויכולת, באה ההצלחה בסייעתא דשמיא!
חשבתי ביני ובין עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהילד ירצה ללמוד איתי חשבתי ביני ובין עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהילד ירצה ללמוד איתי
הרעיון הזה של חיבור התלמיד לעניין ונטיעת הרצון בלב התלמיד, זה הבסיס להצלחה בחינוך, ואין שום דרך אחרת להצליח, כי כל הרעיון של חינוך הוא 'חנוך לנער על פי דרכו', דהיינו שהנער עצמו ירצה בכך וממילא 'גם כי יזקין לא יסור ממנה'.
לפני תקופה ביקשתי ללמוד עם אחד מנכדי. אני השתוקקתי לכך מאוד אבל הנכד קצת פחות. ילד הוא ילד, הוא רצה לשחק, מספיק הוא לומד בחיידר למה הוא צריך ללמוד גם בזמנו הפנוי???
חשבתי ביני ובין עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהילד ירצה ללמוד איתי, בלי לכפות עליו ובלי לפתות אותו עם משהו חיצוני כמו פרסים וממתקים, אלא פשוט לטעת בלב שלו את הרצון ללמוד עם הסבא?
לבסוף פניתי אליו בשאלה הפוכה: "אמור לי נכדי, אתה חושב שאני איש שאין לי מה לעשות עם הזמן???", הנכד התפלא, "לא מה פתאום!". אז למה אתה חושב שאני רוצה ללמוד איתך? הרי אתה ילד, את מה שאתה לומד אני כבר למדתי מזמן, ומה שאתה מספיק בשעה אני יכול ללמוד בחמש דקות, אז למה אני רוצה ללמוד איתך בכלל???".
הוא ניסה למצוא תשובה לשאלתי, ולא ידע לענות. "למה באמת???", הוא שאל…
"התשובה נמצאת במסכת קידושין", השבתי לו, "אם תביא לפה גמרא קידושין, אני אראה לך מה התשובה!".
הילד הסתקרן מאוד, הוא רץ לארון הוציא גמרא והביא לי, מסכת קידושין. פתחתי בדף ל' והתחלתי ללמוד איתו: "אמר רבי יהושע בן לוי: כל המלמד את בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר "והודעתם לבניך ולבני בניך" וסמיך ליה "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב".
"אתה מבין?", הסברתי לילד, "אני פשוט רוצה לזכות למצב של קבלת התורה מהר סיני. יש לי פה הזדמנות לעמוד לפני הר סיני ולקבל את התורה פעם נוספת, כביכול לשמוע את הקול מדבר אלי מתוך האש ולראות את הקולות והלפידים. לכן אני כל כך משתוקק ללמוד איתך, כי אתה נכדי, בן בני, ממש כמו שאמר רבי יהושע בן לוי!
"הילד נסחף פנימה, הוא כבר הבין את רצוני, החל להקשות קושיות וכך מצא את עצמו לומד עם הסבא אף שמלכתחילה לא רצה בכך.
(מתוך שיחה נרחבת לגליון לקראת שבת – קורח)