אלעזר גולדברג
בחורים ומתבגרים רבים הלומדים בישיבות הקדושות, מבקשים עצה להשגת טעם בלימוד. לעיתים שורש הבעיה נעוץ בשנים המוקדמות יותר – בזמן שלמדו בתלמוד-תורה, משהו שם גרם להם לאי שקט פנימי ולחוסר חשק ליהנות מהמאור שבתורה. שוחחנו עם המחנך הותיק הר"ר חיים וינר שליט"א כדי להבין איך ניתן להדריך ולחנך את הילדים בשנים בהן הם מתקרבים לעול מצוות, באופן שיוכלו להשתלב היטב בסדרי הלימוד בישיבות, עם גישמאק ועריבות טוב התורה.
ראשית, אם תוכל לשתף איך אתה נוהג בזמן מסירת שיעור בכיתה, מה ה'פטנט' לגרום לכלל התלמידים להקשיב לשיעורי הגמרא שלעיתים לא קל להתרכז בהם בגילאי הילדות.
ישנם כמה דרכים שאני משתמש בהם תדיר, כגון: מסירת החומר בצורה של שאלות וחידות, תוך שיתוף כמה שיותר תלמידים במענה עליהן, זה גורם לסקרנות הטבעית להתעורר אצל כולם וכך נוצרת תסיסה שקטה ואוירה של לימוד והקשבה. דבר נוסף וחשוב מאוד: לרענן את נפש הילדים תוך כדי לימוד, על ידי סיפור מעשה הנוגע לחומר הנלמד, על ידי כך גם התלמידים שמתעייפים מהריכוז הממושך בסוגיית הגמרא, נהנים ומקבלים חשק מחודש להמשך הלימוד.
באופן כללי ניתן לומר, שמחנך טוב הוא מי שמעביר את השיעורים בדרך חווייתית עם חיות והבנה לנפש השומעים ולא בדרך טכנית המנותקת מהרגשות של התלמידים. תלמידים יודעים לזהות מתי המלמד שקוע כולו בחומר יחד איתם, מה שגורם להם להזדהות ולפחות לנסות להתרכז ולהקשיב ומתי המלמד 'לא איתם' ואז מתרופפות ההקשבה והריכוז.
ישנם ילדים שמטבעם הם בעלי מרץ רב והדבר יוצר אצלם קושי להתרכז זמן רב, בדרך כלל הם הראשונים להפריע למהלך השיעור התקין. האם יש דרך טובה לרתום את כל המרץ הטמון בהם לצורך הלימוד ולגרום לכך שהם ירצו להקשיב ולא להמתין לצלצול המבשר על תום השיעור?
יש דרכים שונות להתמודד עם אתגר כזה אותו יש בכל שנה כמעט בכל כיתה. פעמים רבות דוקא ילדים אלו הם המוכשרים יותר והמלמד מוכרח למצוא דרך לרתום את הכשרון הרב אל התורה. אני נוהג עם ילדים אלו באופן של 'ימין מקרבת', דהיינו להכיל את התסיסה שלהם ולא לגעור בהם וגם למצוא עבורם אתגר עמו יצטרכו להתמודד בשיעור ואם גם זה לא מספיק אינני גוער בהם, אלא מבקש מהם לבצע שליחות כלשהי בתחומי התלמוד-תורה, כגון להביא שכפולים מחדר המזכירות, או סתם לעשות סיבוב קצר בתלמוד-תורה ואחר כך לשוב למקומם בכיתה. בדרך כלל זה משחרר את המתחים העצורים בהם וגורם להם להקשיב ולהתרכז בשיעור.
ישנם ילדים שאין להם חשק ללמוד, הם לא מפריעים בשיעור, אך גם לא רוצים להקשיב,מה מחנך צריך לעשות כדי לקרב את הילדים ל'טעם בלימוד'?
למרות שמשברים מעין אלו מצויים יותר בין בחורי ישיבות בגיל ההתבגרות ופחות בילדים מתחת גיל מצוות, אני חושב שהשורשים של משברים אלו טמונים באופן החינוך בכיתות הגבוהות של הת"ת.
לגופו של עניין, חושבני שהדרך הכללית להתמודד עם ילדים שאין להם חשק ללמוד, בעיקר בדור שלנו שהפיתויים רבים, היא בדרך של קירוב, דהיינו להבין את נפש הילד ולרדת לשורש הדבר – מה הוא הגורם לכך. לעיתים אלו לחצים שונים שמכבידים עליו. הייתי מציע לאביו של ילד כזה, לקחת אותו לטיול של חצי יום בחיק הטבע, לשוחח איתו על הדברים המפריעים לו, בעיקר להקשיב לו וגם לנסות לקבוע איתו מבצע כלשהו נושא פרסים ככל שישקיע ויתאמץ להתרכז בשיעורים. אי אפשר לתאר את ההשפעה הברוכה של טיול פרטי כזה!
גם המחנך עצמו יכול להשפיע לטובה על נפש הילדים, בעיקר אלו המתקשים, על ידי יציאה כיתתית מדי פעם לטיול כיתתי בחיק הטבע למשך מספר שעות ושם למסור את השיעור בדרך מעניינת ומרתקת יותר. מנסיון שלי, זה תורם רבות להתחזקות של כלל התלמידים ובשבועות שלאחר מכן ההקשבה והגישמאק ניכרים עליהם היטב. מנהלי תלמודי-תורה ומחנכים רבים מעידים על כך שיציאות כאלו להתאוורות מורידות לחצים נפשיים ומצילות נפשות מרדת שחת, פשוטו כמשמעו.