שמעתי את ההלצה וחייכתי. ורגע לאחר מכן האירוניה התרוממה בתוכי וזעקה: "וכי בדיחה היא זאת?"

הלצה יהודית אותה שמעתי בסעודת חג השבועות מספרת כך:

אחד המתפללים שהגיע לבית־הכנסת בליל חג מתן תורה, לאמירת תיקון ליל שבועות ולימוד התורה; התפלא לראות את שכנו לספסל המחזיק בידו 'תיקון ליל שבועות' משומש ובלה, דפים מקומטים וניכר שהספר מגיע לשימוש רב. הוא לא התאפק ושאל (כנראה לא זכה להיות בין שומרי הדיבור בליל קדוש זה):

"מה הסיפור של ה'תיקון' שלך? למה הוא משומש כל-כך?"

והחבר השיב לו במילים פשוטות ולקוניות:

"בטח אני משתמש בו מידי שבוע… לשנים מקרא ואחד תרגום…"

(לעזרת הנשים שאינה מכירה את מבנה ה'תיקון ליל שבועות', נסביר: ב'תיקון ליל שבועות' מופיעים רק 6 פסוקים מכל פרשה שבפרשיות התורה…)

שמעתי את ההלצה וחייכתי. ורגע לאחר מכן האירוניה התרוממה בתוכי וזעקה: "וכי בדיחה היא זאת? וכי הלצה יש כאן? הלא רבים הם אשר לא לומדים מידי שבוע את הפרשה 'שניים מקרא ואחד תרגום' למרות שמדובר בהלכה מפורשת. בדיוק כך נראים פניהם…"

בבושתי אני נזכר שגם אצלי היו שנים בהן הייתי מפספס בשעת הדחק פרשה פה ופרשה שם. עד שמישהו המתיק לי סוד: נכון שלפי רבינו האר"י הקדוש יש ענין חשוב להגיד 'שניים מקרא ואחד תרגום' ביום שישי, אבל מי שרואה שהוא מפספס מידי פעם, ודאי שהוא צריך לנהוג כפי שנהג מרנא הגר"א ועוד מגדולי הדורות ללמוד מידי יום את החומש של אותו היום.

ביום ראשון עד 'שני', ביום שני עד 'שלישי' וכן הלאה. כך מספיקים בדקות ספורות יומיות ללמוד את הפרשה (ומרוויחים גם ללמוד אותה קצת יותר בעיון ואפילו להספיק את לימוד פירוש רש"י הקדוש).

לי אישית זה שינה את סדר היום בתוספת נופך רוחנית.

מה אתכם? תצטרפו אלי?

(המבשר י"ב סיון תשפ"ד)