הרוחות בכפר הערבי תססו, בעקבות היעלמותו של אחד מתושביו. היה מי שדאג להפיץ שמועה כי האיש נרצח בידי היהודים. הערבים פנו אל המושל הטורקי, ודרשו שייעשה צדק וייתפס הרוצח, ולא – ינקמו הם את דמו. "החשוד העיקרי ברצח", אמרו, "הוא יוסף ריבלין, ממייסדי השכונה החדשה".
השכונה שעמדה במוקד הדיון הייתה מאה שערים, שהחלה להיבנות בשנת תרל"ד, היא הייתה השכונה הגדולה והמרוחקת ביותר שנבנתה באותם ימים מחוץ לחומות העיר העתיקה. אחרי משא ומתן מייגע התגבשה עסקה לקניית השטח. התהליך התקדם כראוי, ובכל יום התקרבה העסקה להשלמתה. נותרה רק החתימה על החוזה הסופי, העברת הכסף ושטרי הבעלות.
אולם ככל שנסגרו הקצוות החלו להתעורר מקטרגים שביקשו לסכל את העסקה. פתאום צצו מי שטענו לבעלות על הקרקע, ונתלו בטענות אמיתיות או כוזבות. אלה דרשו פיצויים כבדים כדי שיסכימו לוותר על זכותם, ואיימו לעכב את העסקה עד שימולאו דרישותיהם.
סמוך לחלקת הקרקע התגורר מיסיונר גרמני, שהחזיק בבעלותו כרם גדול ובו עבדו פועלים ערבים. לאחד הפועלים הייתה קרקע קטנה בשטח השכונה המיועדת, שהייתה אמורה להימכר במסגרת העסקה. כאשר גילה זאת הגרמני, זיהה פתח להתנכלות אפשרית ליהודים, והחל לשדל את הפועל לבל יסכים למכור את חלקו. "אכפיל את משכורתך", פיתה את הערבי. "אל תיענה בשום אופן להפצרות היהודים".
אלא שהפועל בתוך-תוכו סירב לוותר על הרווח השמן שהוא עשוי להפיק מן העסקה. למראית עין ניאות לשתף פעולה עם המיסיונר, אך בה-בעת ניהל ערוץ משא ומתן חשאי עם הרוכשים היהודים. בשלב כלשהו התעורר חשדו של הגרמני כי הפועל מרמה אותו. חמתו בערה בו, ויום אחד, בהיותם לבדם בכרם, התנפל על הפועל והרגו.
מוחו השטני של הגרמני מיהר לבשל מזימה. הוא מיהר להטמין את הגופה באדמת הכרם, ואז החל לפעול כדי לטפול את אשמת הרצח על היהודים, בתואנה שביקשו להיפטר מבעל הקרקע שסירב למוכרה להם. הוא הפיץ את השמועה כי היהודים עומדים מאחורי היעלמותו של הערבי, וכי בוודאי רצחוהו נפש. בעקבות זאת גבר הלחץ על המושל לעצור את היהודים העומדים בראש היוזמה להקמת השכונה החדשה.
המושל, שהיה אדם נבון, שיער מיד כי זו עלילה שפָלה. עם זה חשש מהפרת הסדר מצד הערבים. לכן מיהר לשגר אזהרה לרב יוסף ריבלין, והמליץ לו לברוח מהארץ בטרם יבולע לו. ריבלין החליט שלא לעזוב את הארץ, אלא להסתתר עד יעבור זעם. הוא מצא מסתור בחורבה עזובה, וחוץ מכמה מגדולי רבני ירושלים – איש לא ידע לאן נעלם.
היעלמותו המסתורית של הרב ריבלין העלתה גל שמועות בקרב היהודים דווקא. פתאום החלו רינונים כי ריבלין מעל בכספים ונמלט עם הכסף. קוני הדירות העתידיות, שכבר השקיעו את כספם בעסקה, החלו לחולל מהומות, וחלום השכונה עמד בסכנה חמורה.
אנשי הקשר הסודיים של ריבלין עדכנו אותו במתרחש. ממקום מחבואו כתב איגרת נרגשת לרב מאיר אוירבך, שכונה 'הגאון מקליש', והפציר בו לעשות כל שביכולתו כדי לפרסם את האמת, בלי לסכן את חייו.
הגאון מצא עצמו במבוכה. גילוי האמת יכול להרגיע את הרוחות בקרב היהודים, אך הדבר גם עלול לסכן את חייו של ריבלין. הוא החליט להסתגר בחדרו, להתענות ולבקש רחמי שמים שינחוהו בדרך נכונה. יממה היה ספון בחדרו. למחרת יצא, זימן אליו את חברי האגודה והודיעם כי בתוך שבוע הכול יבוא על מקומו בשלום.
הימים חלפו בציפייה דרוכה. הכול המתינו לתום המועד שבו נקב הגאון. כעבור חמישה ימים בא המושל לביקור באזור. פעם בשנה נהג לפקוד את כרם הענבים של הגרמני, כדי לקנות ממנו ענבים ליין. הגרמני נהג להתפאר בתנובת הכרם המשובחת שלו, והיה גאה בגפנים הפוריות ובאיכות הענבים שלהן.
כדרכו, בחר המושל את הגפנים המובחרות ביותר, ובעל הכרם ציווה על פועליו לזמור את האשכולות הנבחרים. בינתיים ישב המושל על אבן, לנוח מעט. פתאום התעוו פניו. "אני מריח כאן ריח רע", אמר לאחד ממלוויו. "זה ריח של פגר", השיב לו האיש.
המושל קם וסקר את הסביבה. הוא הצביע על תלולית עפר. "היא נראית טרייה וחדשה", אמר. "אולי ממנה נודף הריח הרע?". המושל הורה לאחד ממלוויו לסלק את העפר מן התלולית. האיש עשה כדבריו, ולמרבה התדהמה, התגלתה לעיניהם גופה. אם לא דיי בכך, סמוך לגופה התגלה מכתב שקיבל הגרמני, דבר שהעיד כי ככל הנראה נפל מכיסו בבהלת הקבורה.
עוד באותו יום הודה המיסיונר הגרמני ברצח הפועל הערבי, וכעבור זמן קצר נשפט, הורשע ונתלה. יהודי העיר נשמו לרווחה, והרב יוסף ריבלין יכול היה לצאת ממסתורו. עתה הושלם תהליך הרכישה בלי עכבות, וכעבור זמן החלו להיבנות בתיה הראשונים של שכונת מאה שערים בירושלים.
(גל' שיחת השבוע)